עיתון ושלטון

בן-סימון סבור שמעטים מדי הח"כים שמעזים לקחת סיכונים ולעמוד על שלהם. "יש נבחרי ציבור שנכנעו כניעה מבישה לשלטון רודני, הפכו להיות עבדים נרצעים של העיתונאים ועושים הכול כדי לרצות אותם. הפוליטיקאי בטוח שללא סיקור עיתונאי עתידו לוט בערפל, ולכן הוא חייב כל הזמן ללקק לעיתונאים. ראיתי מחזות מבישים. ח"כים יוצאים באמצע דיונים רק משום שקיבלו סמ"ס מעיתונאי. שרים מתקשרים לכתבי הרכילות ומספרים על עצמם דברים, רק כדי ששמם יופיע בעיתון. חברי הכנסת משתפים פעולה עם החטטנות העיתונאית, כמו למשל בחשיפת הצהרת ההון לעיני הציבור".

- שיתפת פעולה עם היוזמה של יואל חסון לחשוף את הצהרת ההון של הח"כים?

"בשום אופן. אין לי מה להסתיר, אבל בעיניי זאת הסכמה של הח"כים להשפיל את עצמם כדי לספק את הליבידו של העיתונאים. זאת התערטלות שמביישת את הכנסת".

- שלי יחימוביץ' דווקא שיתפה פעולה עם העניין.

"בואי לא נדבר על שלי יחימוביץ'".

גם יחימוביץ' כנראה לא רוצה לדבר על בן-סימון. כמה פעמים פנינו אליה כדי שתתראיין לכתבה ותתאר את הדברים מתוך הפרספקטיבה הרחבה יותר שנותן לה הוותק שצברה במסדרונות הכנסת. תחילה אמרה שתשתף פעולה, אם מלבדה יתראיין לכתבה רק אורבך. כשנודע לה שבכתבה יצוטטו ח"כים נוספים, ביניהם הצ'ילבה לסיעה דניאל בן-סימון, הודיעה יחימוביץ' בזו הלשון: "עייפתי מלהתראיין עם כל הלהקה, לפיכך אאלץ להשיב לך בשלילה".

ניצן הורוביץ מעדיף אף הוא לבדל עצמו מהלהקה, או יותר נכון – לא להתעסק בעברו התקשורתי. הורוביץ סירב לדבר איתנו, ודוברו שי אבן התפנה להסביר: "ניצן מנסה למתג את עצמו כחבר כנסת ולא כעיתונאי לשעבר. הוא מסרב באופן שיטתי לכל ראיון שבו מנסים לחפור בעברו העיתונאי. הוא היום פוליטיקאי עם אג'נדה, ועליה הוא ישמח להתראיין. אנחנו נאלצים שוב ושוב לסרב לכלי תקשורת רבים שטרם התרגלו לעובדה שניצן כבר לא עיתונאי".

את בן-סימון אני פוגשת בלשכתו, בתום דיון בוועדת החינוך בנושא אלימות בני נוער. תחילה מהגג הח"כ על הנוער של ימינו, אבל מהר מאוד הוא מתמסר לסוגיית המלחמה המתנהלת בין הפוליטיקאים לעיתונאים, ומספר בכנות גם על הקרב שמתנהל בתוך נפשו שלו, בין בן-סימון העיתונאי והפובליציסט לבן-סימון חבר הכנסת הטרי, זה שגילה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.

"העיתונאי שבי רודף אחר הפוליטיקאי מרדף חסר רחמים", הוא מספר. "כל דבר שאני עושה, נובע גם מהעיתונאי שבי. אני לא מצליח לנתק בין שתי הישויות. אין פה שתי מדינות לשני עמים, זה אותו אדם. כעיתונאי אני שואל שאלות, כך עשיתי כל חיי. לכנסת באתי כדי לתת תשובות, אך כעת יש לי רק יותר שאלות.

"למעלה משנה אחרי שהחלטתי להיות פוליטיקאי, אני אדם מפוכח ומלא מחשבות לגבי התחרות בין מעצבי ההיסטוריה לכותבי ההיסטוריה. חשבתי שהתפקיד של העיתונאי הוא לספר סיפור, להיות הטיוטא של ספרי ההיסטוריה, ואילו התפקיד של הפוליטיקאי הוא לעצב מציאות. שאלתי את עצמי: למה לי לספר סיפור, אם אני יכול להמציא אותו, לעצב אותו ושאחרים יכתבו עליו? לתדהמתי גיליתי שהעיתונאים לא כותבים טיוטא היסטורית; הם אלה שממציאים את הסיפור".

- 25 שנה כתבת בעיתונים 'דבר' ו'הארץ', ורק עכשיו גילית את זה?

"כן. בעבורי זה גילוי דרמטי. הייתי עיתונאי-פובליציסט של העמודים הפנימיים, לא של החדשות. מעולם לא הייתי צריך לרדוף אחרי אינפורמציה, לכן גם לא ביליתי בתעלות הביוב של המקצוע. כחבר כנסת גיליתי ג'ונגל של רפורטרים שאוכלים זה את זה. עולם תחתון של עיתונות אלימה".

- הדגם, פרט, נמק.

"עיתונאי יכול לשבת בדיון, ופתאום להפריע לנואם. 'רגע, רגע, תחזור עוד פעם על מה שאמרת, לא הספקתי לכתוב'. הייתי עד לסיטואציה שבה עיתונאי התנפל על שר חשוב בממשלה מכיוון שלא מסר לו אינפורמציה. הוא קילל אותו בניבולי פה, ואיים עליו: 'אתה תשלם על זה, אני עוד אדפוק אותך, גמרת איתי'. ומה השר עונה? כמעט בדמעות הוא מבקש סליחה מהעיתונאי. איך הוא לא זרק אותו מכל המדרגות? זו דוגמה לבלבול היוצרות, לתחרות על ניהול המדינה. מי שמצביע לא יודע שהמנדטים שלו מופקדים בעצם בידי הכתב".

בן-סימון נקלע לסיטואציה דומה בראשית נובמבר, כשהגיע לכנס הרעיוני של 'הבמה הדמוקרטית', התנועה שמקימים ארבעת מורדי העבודה. "עיתונאים התקשרו אליי ואיימו עליי כי לא מסרתי להם מראש אינפורמציה על תוכניותיי. ספגתי כזו התנפלות, דיבורים בנוסח 'איך לא אמרת לי שאתה מתכוון ללכת לשם? זהו. אתה גמור אצלי מעכשיו'".

ח"כ אורי אורבך (הבית היהודי), עוד אחד מה"הם" שבחר לעבור לצד, טוען שלא נתקל באיומים מצד עיתונאים על חברי כנסת, ודאי שלא בעוצמות שמתאר בן-סימון. "ייתכן שאני אדיש יותר ללחץ תקשורתי", הוא אומר. עם זאת, אורבך מודה שלעיתונאים יש השפעה דרמטית על הכנסת. "הרבה פעמים חברי כנסת מתנהלים כדי לרצות עיתונאים. חוק אדלסון, למשל, הוא דוגמה מצוינת לכך. העיתונות גם משפיעה על מצב הרוח של המחוקק. ח"כ יודע אילו חוקים יזכו לכותרות, ולכן הוא מגיש אותם. בסיטואציה הזו אין צדיק וטוב לו. אתה יכול לעבוד באופן תהליכי במשך שנים על חוק, ובסוף מה שיקבל פרסום זו איזו שטות שהקראת מעל דוכן הכנסת.

"יש פער גדול בין העשייה לפרסום, כי העיתונות מתעניינת בגימיקים ובהבלחות, לא בתהליכים. בדרכי הייקית והמתונה, אנסח זאת כך: העיתונאים לא מנהלים את המדינה, אבל יש להם השפעה גדולה מדי על ניהול המדינה. קחי למשל סוגיות כמו ילדי העובדים הזרים, החוק הביומטרי והאופנוענים. בעיניי הם לא הנושאים הכי חשובים, אבל התקשורת - שמתנהגת לפעמים כמו עדר ליברלי שיודע בביטחון מה טוב ומה לא - הצליחה להפוך אותם לנושאים הבוערים ביותר. כל מי שהביע דעה בעניין, הוכתר כתומך בדמוקרטיה או תומך בדיקטטורה".

לתקשורת המסחרית, אומר אורבך, יש יכולת לקמפיין דברים, ועסקת גלעד שליט תוכיח. "קשה לצאת נגד קמפיין, הקול שלך פשוט ייבלע. את המציאות האמיתית הציבור מכיר רק דרך פילטרים. התקשורת היא מציאות אלטרנטיבית, אבל היא המציאות הקובעת במקרים רבים, כי זה מה שמגיע לציבור".

- יצרת גימיקים כדי לקבל סיקור תקשורתי?

"פעם אחת, כשפניתי מעל בימת הכנסת לנשיא צרפת בצרפתית. זה היה גימיק לגיטימי ורלוונטי".

- יש ח"כים שבעברך כעיתונאי אמרת עליהם דברים חריפים, והם זוכרים לך את זה?

"ברור שיש, המזל שלי הוא שאני לא זוכר. אני לא חושב ששתיתי דם לאנשים. גם אם אמרתי דברים חריפים – אגב, תמיד מוצדקים - מבחינתי זה לא היה אישי".

לשכתו של אורבך מעוטרת בכל התחנות שעבר הטאלנט בדרך לכאן. תצלום הנוף הנשקף מישיבת ההסדר בקריית-שמונה שבה למד, תמונה שלו מתוך קמפיין 'צו פיוס', קריקטורה גדולה שבה הוא נראה עם אף ארוך במיוחד, מחופש לערס-יהדות, עם עגיל של לוחות הברית משתלשל מאוזנו, ועל חולצתו הכיתוב "תכלת - ערוץ ליהדות שלך". התפאורה הזו אולי ממחישה שמבחינתו של אורבך, אין דיכוטומיה בין עולם התקשורת לעולם הפוליטי. הקריירה השנייה שלו היא המשך ישיר לזו הראשונה, כששימש כוח חלוץ של דוסי-המחמד בתקשורת.

"אנשים שואלים אותי: איפה אתה, לאן נעלמת?" מספר אורבך. "הם התרגלו במשך שנים לכך שאני חלק מהנוף התקשורתי. גם אם לא האזינו בקביעות ל'המילה האחרונה', ידעו שאני שם. הנוכחות התקשורתית שלי כעת לא קטנה מבחינת נִפחה, אבל היא מתפזרת על פני ערוצי תקשורת שונים.

"כחבר כנסת יש משמעות גדולה יותר לדברים שאתה אומר או כותב. כפובליציסט יכולתי לכתוב דברים בלי שהם יעוררו הד קלוש, היום זה כן מעורר הד קלוש. אז מה זה אומר? הפוזיציה השתנתה, ודווקא היום יש לה יותר משמעות".

- השמועות טוענות שאתה מאוכזב.

"שטויות. אני פורה ומשגשג יותר מאי-פעם, ממש לא מאוכזב".

- נשאל אחרת: ממה התאכזבת?

"אין משהו דרמטי שאני מאוכזב ממנו, אולי מכך שדברים זזים לאט. אבל אין לי רגשות בדברים הללו, אני יקה. גם ידעתי מראש שלא הכול יתנהל כמו שאצפה. אם יש בי תסכול הוא לא אישי, אלא תסכול פוליטי מכך שהכוח של הציונות הדתית לא בא לידי ביטוי בגלל פלגנות. הציבור הדתי לא מבין עד כמה כוח פוליטי הוא קריטי, ובעניין הזה אני פועל כל הזמן לאיחוד הכוחות.

"אני נהנה מהעבודה שלי וגם משתדל להביא תועלת. אם היה לי ממש רע פה הייתי יכול לעזוב - הרי המקום לא מפתה כל כך מבחינה כלכלית. מהבחינה המקצועית, ההחלטה לרוץ לכנסת הייתה אחת הטובות שקיבלתי. עזבתי בשיא. טוב לא לפחד כל החיים, להעז קצת, לקחת סיכונים מחושבים ולבחור בשינוי. זה כמו לעבור דירה. נוח יותר להישאר במקום שאליו אתה רגיל, אבל צריך להעז לשנות. רוב הבריות הן יותר שמרניות ממני ומתקשות להבין את השינוי. אנשים אומרים 'בתקשורת הוא היה מלך, עכשיו הוא אחד מ-120'. אבל היום כבר יש ביטוי לא רע לדתיים בתקשורת, וזה שינוי דרמטי. עוד מעט כבר לא יהיה לציבור הדתי על מה להתבכיין. אגב, זה יהיה נורא.

"הכנסת היא מקום לאנשים סקרנים ויצירתיים. אפשר לעשות פה הכול ואפשר לא לעשות פה כלום. אני משוכנע ביכולתו של הכוח הפוליטי להיטיב עם העם".

בשונה מבן-סימון, לאורבך יש יועץ תקשורת צמוד, שדואג בין היתר להעברתו של מייל חודשי חביב ועליז בסגנון אורבכי לחברים מפעם, העיתונאים.

- התקשורת מאתרגת את מי שמגיע משורותיה?

אורבך: "אני לא חושב שיש לי הנחות. עד עכשיו לא נעשה לי עוול מצד התקשורת, ואני לא יכול לומר שמקפחים אותי. החוכמה היא להתחרות על עוגת הבולטות התקשורתית בלי לעבור על מידותיך ותוך עמידה בפיתויים. יש לי יותר נגישות לתקשורת, ואין ספק שזה יתרון עבור חבר כנסת. אבל גם לעורך דין יש יתרון ביכולת ניסוח של הצעות חוק, ולראש מועצה יש יתרון בארגון ותפעול.

"היתרון של נגישות תקשורתית הוא ממין העניין. זה המשחק. יש הרבה אנשים שיכולים להיות חברי כנסת טובים ולהצטיין בחקיקה, אבל נגישות תקשורתית כמו שלי אין להרבה. הרי מי שרצה אותי בפוליטיקה, רצה אותי בגלל הפופולריות הזו שבכוחה למשוך קולות, למרות שברור לכול שאני לא על תקן דוגמנית. היום בוחרים מפלגה לא בשל שיקולי תועלת ועסקנות, אלא מתוך הזדהות איתה. אילו המניע לבחירה היה אינטרסנטי, המפלגות הדתיות היו צריכות לקבל עשרים מנדטים. אנשים לא בחרו בהן, כי הן לא עוררו הזדהות. זה אחד מהתפקידים שלי - לעורר הזדהות".

גם בן-סימון מספר כי נתקל בתהיות על החלטתו לעבור ממערכת 'הארץ' למשכן הכנסת, וזה בהחלט מתסכל אותו. "אני לא אוהב לראות שהישראלים מתעבים פוליטיקאים", הוא אומר. "עד היום, בכל אירוע, לא מפסיקים לשאול אותי 'אבל למה פוליטיקה? הרי שם יש אנשים מושחתים'. אנשים לא מבינים שזאת התרומה הכי גדולה שאני יכול לתת. כתבתי מאמרים וספרים, אמרתי כל מה שאפשר לומר. ביום מסוים התפטרתי מהכול, בלי שום ביטחון לגבי העתיד, כדי לתרום במקום הכי מסובך בארץ.

"אנשים רואים בפוליטיקה משהו שצריך להתרחק ממנו, בגלל הדימוי שיצרו לכנסת. מי אתם רוצים שיהיו פה? רק פוליטיקאים כמו ליברמן? תנו לנו רוח גבית, ולא להפך. ייתכן שהישראלי הממוצע רוצה לראות פה רק עסקנים. כשרואים אדם טוב שנכנס לפוליטיקה, מיד מתנפלים עליו - איך תתסדר בתוך הג'ונגל הזה? אני עיתונאי שחצה קווים משום שרצה לתקן חברה שדעתה השתבשה עליה, להוציא את החברה מהתקיעות שלה. בחברה הישראלית יש אנשים טובים, אבל היא זקוקה דחוף לג'י-פי-אס. זאת הייתה המטרה שלי".

ללשכתו של בן-סימון נכנסת שירה, צעירונת דקיקה. היא הגיעה אל הלשכה של אבא כדי לשבת ביחד לארוחת צהריים במזנון הכנסת. אחרי החיבוקים והנשיקות, מספר הח"כ שבתו מדאיגה אותו, משום שלאחרונה החלה לכתוב ב'הארץ' ביקורת קולנוע. "אני חושש מאוד, כי היא לא בנויה לג'ונגל שאליו היא נכנסת. לפחות זה לא חדשות, רק תרבות".

- היכן יש יותר גילויי חברות, במסדרונות הכנסת או במערכת העיתון?

"לא היו לי חברים עיתונאים, וכמעט אין לי חברים פוליטיקאים. אלו מקצועות מאוד אינדיבידואליסטים, שיש בהם תחרותיות והישגיות. ההישג של האחד הוא תמיד על חשבון האחר. בפוליטיקה יש בריתות, לא חברויות".

- לדוגמה?

"בישיבה הראשונה של סיעת העבודה אחרי הבחירות, הייתי הח"כ החדש היחיד, אבל אף אחד לא בירך אותי. יש ח"כ חדש, לא? שמישהו יגיד מילה טובה, ייתן טפיחה על הכתף, אולי מחווה מינימאלית של איחולי הצלחה. יצאתי משם קצת מתוסכל.

"חוסר הפרגון הישראלי הזה, שדורש תיקון דחוף, בא לידי ביטוי גם בעיתונות. ב-2004 זכיתי בפרס סוקולוב לעיתונות. אף אחד מהעיתון לא צלצל לברך אותי. אלוהים אדירים, מה זה? באתי למערכת למחרת הפרס, וכלום. שום יחס. אני לא חושב שהיו לי אויבים במערכת, ואני עצמי דווקא אדם מפרגן שהשתדל לעודד אחרים, במיוחד חדשים. מהבחינה הזו הפוליטיקה והעיתונות הן כמעט אותו דבר. התחרות מאפילה על התכונות הטובות של טבע האדם. באתי מתרבות אחרת, עדינה יותר ואנושית, שמחפשת מכנה משותף בין אנשים ויודעת לפרגן. הדי-אן-אי שלי לא יושפע משום דבר, לא מהעיתונות ולא מהפוליטיקה".

- יש סיכוי שתחזור להיות עיתונאי?

"נגמר לי. זה לא המקצוע כפי שהכרתי אותו. לכתיבה ודאי שאחזור, אבל לא לעיתונות. אכתוב ספרים תיעודיים ואמשיך לקחת חלק בפרויקט הלא גמור של מדינת ישראל".

ציפי חוטובלי היא דוגמה מצוינת לרוח הגבית שמעניקה הקריירה התקשורתית למי שבוחר להתברג בפוליטיקה. חרף גילה הצעיר הצליחה חוטובלי לעקוף בסיבוב מתמודדים מנוסים ולכבוש מקום מרשים במפלגת השלטון, הודות לחשיפה לה זכתה. היא אומנם לא הייתה עיתונאית במשרה מלאה, אבל הציבור הכיר אותה כצעירה הימנית, החייכנית והדעתנית מהתוכנית 'מועצת החכמים' בערוץ 10, וכן מתוכניות טלוויזיה נוספות ומהטורים הפובליציסטיים שפרסמה באתר nrg.

"יכולת ההשפעה שלי בכנסת גדולה בצורה דרמטית לעומת ימיי בתקשורת", אומרת חוטובלי שהחיוך לא סר מפניה. "עם זאת, ברור לי שעיתונאים בפוזיציה בכירה יכולים להשפיע יותר מאשר חבר כנסת ממוצע. לפעמים עיתונאים בכירים מאוד יכולים להפוך לפוליטיקאים אפרוריים ולאבד השפעה.

"אני מרגישה שההשתייכות שלי למפלגת השלטון היא משמעותית. כל תזוזה שלי נבחנת על-ידי ראש הממשלה. לא היו לי ימי חסד בכנסת, מיד היו סערות. איך ראש הממשלה אמר, והתכוון אליי - 'יש לנו ח"כים נמרצים, נמרצים מדי'. כסמן הימני של הליכוד, עם חברי כנסת אחרים, נופל עלינו עול כבד: להציג כל הזמן קו אידיאולוגי ברור שיחשק את ראש הממשלה מימין. כשראיתי כותרת ראשית באתר וואלה שאמרה 'אובמה או חוטובלי', הבנתי את גודל האחריות".

כשהייתה חוטובלי בכיתה י', השתתפה בסמינריון תקשורת של בני עקיבא שבו יצא אורבך בקריאתו המפורסמת לחבר'ה הדתיים: "הטובים לתקשורת". "אין ספק שהקריאה הזו עדיין רלוונטית", אומרת חוטובלי, "אבל היום צריך לומר בעיקר 'הטובים לפוליטיקה'. אני מאמינה שהפוליטיקה זקוקה לאנשים שלא באים אליה כעסקנים אלא מתוך אידיאולוגיה ברורה, פוליטיקאים שירימו את קרנה של הכנסת".

- התקשורת נותנת יחס מועדף לח"כים שהם עיתונאים לשעבר?

"בהחלט. רואים את זה אצל שלי יחימוביץ' ואחרים. בגלל שהייתי מוכרת העיתונות עקבה אחריי, ובסך הכול קיבלתי יחס הוגן ופרגון תקשורתי. גם חברי כנסת ותיקים יותר הכירו אותי, ופרגנו מההתחלה. יחד עם זאת אני מרגישה את האווירה התחרותית, וברור לי שלא תמיד החיוכים אמיתיים".

- והחיוכים שלך?

"אני משתדלת לשמור על אותנטיות, לא להיכנס לסחרור של ז'רגון של פוליטיקאים. לא לנסות להתנסח, אלא לדבר. יש לי מדי פעם נפילות. אני משתדלת לא לחייך חיוכים מזויפים, ויחד עם זאת לחייך הרבה".

אורבך אומר שאין לו סיבה לשגר חיוכים מזויפים לעבר התקשורת. "אני לא נמצא במקום שמחזר אחרי העיתונאים. אין שבוע שבו אנחנו לא מסרבים להופעות תקשורתיות. הרי למען השם, צריך גם לעבוד, לא? להתכונן לישיבה של ועדת הכספים, למשל. הבעיה בעיניי היא לעבור מהצד של הצייד לצד הניצוד. ביום אחד אני יכול לגמור את הקריירה. קחי למשל את נחמן שי. הוא לא עשה שום דבר רע, הוא קיבל פנסיה חוקית. אבל הציבור קורא בעיתון את הכותרת, ומהיום נחמן שי נחרת בתודעה כמושחת. קשה להסתובב בחשש שכל יום יכול לבוא עיתונאי ולהתלבש עליך, בלי שתהיה לך שום שליטה על זה".

- אם יש משהו שעוד לא סיפרת עליו, זאת ההזדמנות.

"אין לי פנסיות מיותרות, אף פעם לא ידעתי לדאוג לעצמי. אבל אני חושש שיגלו שבתעודה של כיתה ב' הוספתי את האות כ' ל'כמעט טוב מאוד'".

לדברי אורבך, נבחר הציבור מקבל מנות שוות של כבוד וקלון. "יש הרבה כבוד סביב ח"כים. אנשים מתרגשים למשל מזה שחזרתי אליהם בטלפון. אפשר לחשוב. הכבוד יכול לעלות לבן-אדם לראש, אם הוא לא מתחסן בעוד מועד. יש גם הרבה פניות מהציבור והזמנות לאירועים. אין ספק שסדר היום של נבחר ציבור שונה ועמוס יותר משל אדם פרטי. אתה הופך לרכוש הציבור. צריך לזכור שאי-אפשר לרצות את כולם כל הזמן, מספיק לרצות חלק מהאנשים חלק מהזמן.

"כמה שתנסה, ביום אחד הכול יכול להתהפך. בדיוק בפעם היחידה שנסעתי לחו"ל - לסיור של ארבעה ימים במזבלות באירופה לצורך לימוד נושא המיחזור - הוחלט באחד העיתונים לבדוק כמה ח"כים לא נמצאים בארץ. תחת הכותרת 'הכנסת המעופפת' הוכנסה גם תמונתי. לא לקחתי את זה קשה. יש צרות עין וניסיון לצייר את חברי הכנסת כחבורת נהנתנים, בזמן שנסיעה לחו"ל היא לפעמים חלק חשוב מהעבודה. קשה להילחם באמת בשחיתות הגדולה, אז נטפלים לח"כים בדברים הקטנים. עכשיו, כשאנחנו מדברים, הברזתי מכמה דיונים מעניינים בוועדות שונות. בוועדת הכספים בדיוק עכשיו דנים על ניצולי השואה. מחר יכולה להופיע כותרת בעיתון: 'ח"כים נעדרו מדיון בעניינם של ניצולי שואה'. אבל למרות החשש התמידי שמישהו יתלבש עליך, בגדול אני לא פועל מתוך פחד, ולא עסוק כל הזמן בבניית הדימוי הציבורי שלי. אני לא מפחד לעשות גם דברים מעוררי מחלוקת, כמו להיפגש עם הומואים דתיים, או לחלופין להשתתף בכנס שדן בזכותנו על הר הבית".

נראה שיוצאי העיתונות יודעים היטב כיצד לתמרן בין הפרובוקטיבי לקונצנזואלי, ולמשוך את תשומת הלב התקשורתית למקומות הרצויים מבחינתם. מסקר שערך מכון 'מאגר מוחות' עבור כנס שדרות עולה כי בין ארבעת חברי הכנסת הנתפסים כישרים ביותר, שלושה הם עיתונאים לשעבר: ניצן הורוביץ (מרצ), אורי אורבך ושלי יחימוביץ'.

אולי ההבדל בין רשמיהם של אורבך ובן-סימון נובע מהעמדה הרגישה שבה נמצא זה האחרון. מאז כינונה של ממשלת נתניהו נתון בן-סימון ללחץ של פוליטיקאים ולמתקפה של עיתונאים, שדורשים ממנו להחליט – האם הוא נותר נאמן ל'סיעת ברק' החברה בקואליציה, או חוצה את הקווים אל המורדים, ומעניק להם בכך את האפשרות להקים סיעה עצמאית.

- אז איפה אתה באמת?

"אני חבר של כולם. בסך הכול קפצתי לביקור משפחתי אצל המורדים", אומר בן-סימון, כמי שטרם הבין שפוליטיקאי אינו משחית את זמנו על ביקורי נימוסין. "אני עוד לא יכול לבחור. רגע, תנו לי זמן להכיר, לחשוב, להתלבט. למה הכול צריך להיות סנסציוני, ולא תהליכי? דברים דורשים זמן ודיון עומק.

"נכנסתי למפלגה הכי קשה בכנסת, משפחה שנמצאת על סף פירוק פנימי. לא היה לי ירח דבש. עוד לא הספקתי ללמוד את התפקיד, וכבר נאלצתי להכריע עם מי ללכת - עם אבא או עם אמא. כל השנים טיפחתי לעצמי מיתוס על המפלגה שהקימה את המדינה. לפני שנכנסתי למפלגה חשבתי שהסרט עוד לא התחיל, כעת מתברר לי שעליתי על הרכבת בתחנה האחרונה".

שלא כמנהגם של פוליטיקאים מנוסים, חבר הכנסת הטרי חושף את צפונות לבו נוכח ידי הרושמת, ואפילו משתעשע על הפתיחות שלו עצמו. אהוד ברק כבר ביקש ממנו להתאמץ להיות קצת יותר פוליטיקאי, כלומר לחשוב לפני שהוא מדבר. זה קרה אחרי פליטת הפה של בן-סימון בעניין עסקת שליט המתקרבת לסיומה. אבל גם היום, בן-סימון מדבר בלי מסננים ובלי יחצ"נים. "כזה אני", הוא צוחק.

מהלשכה של בן-סימון נעדרת סוללת יועצים, ואין כאן איזה דובר מדופלם. את כל העבודה מנהלת אודליה, העוזרת הפרלמנטרית הצעירה. "אני לא פונה מיוזמתי לעיתונאים", מבהיר הח"כ, אולי בתמימות של טירונים, ואולי כפריבילגיה שרק בעלי היכרות מעמיקה עם אנשי תקשורת יכולים להרשות לעצמם. "אני גם לא שולח להם הודעות, לבד מפעם אחת – ההכרזה על הפסקת כהונתי כיו"ר סיעת העבודה.

"העיתונאים עושים לעצמם עבודה קלה, על-ידי שמיטת הלגיטימיות של הכנסת. הם הופכים את הכנסת למקום הגרוע בעולם, ומכשירים את הקרקע לבחירת איש חזק שינהיג את המדינה בלי בית נבחרים. הם מנהלים מרדף עד חורמה אחר כל שטות בחייהם של הח"כים".

- למשל?

"בשבוע הראשון שלי בכנסת, העוזרת הפרלמנטרית שלי לא מצאה מעטפה עם 200 שקלים. הודענו על כך לאחד מאנשי הביטחון. אחרי כמה דקות התחילו טלפונים מעיתונאים, ואז הגיעה הכותרת: 'מעטפת כסף נגנבה מלשכתו של בן-סימון'. אפשר לחשוב, מה קרה? בסוף מצאנו את המעטפה בערימת הניירת. לאיש הביטחון היקר הודעתי שאיבדתי בו את האמון.

"אני גם לא אוהב שעיתונאים מחלקים ציונים. הוזמנתי לראיון, ובאייטם ששודר לפניו השדרן אמר על ח"כ מסוים שהוא אפס מאופס. הודעתי להם שלא אשב באולפן שכך מדברים בו על נבחרי ציבור. המנחה התנצל בשידור ונשארתי. מה זה? עיתונאי בן 24 ככה מדבר? מי הוא בכלל? מעולם לא כתבתי דברים כאלו על שום אדם, ודאי שלא על חברי כנסת. עוד דוגמה: נדב פרי, בלי להתבלבל, אמר בערוץ הכנסת שמפלגת העבודה היא פח אשפה של הפוליטיקה הישראלית. איך ילד שרק עכשיו גמר גלי צה"ל מעז לדבר כך על מפלגה שבכל זאת עשתה משהו במדינה? פח אשפה?"

אל מול סערת הנפש של בן-סימון, מבקש אורבך להכניס דברים לפרופורציה: "מי שבא לפוליטיקה אמור לדעת שאלו הם כללי המשחק, ולא להתבכיין. לא הייתי רוצה לדמיין את הפוליטיקה בלי העיתונות. צריך להבין שמעצם תפקידה של התקשורת כמדווחת ומסקרת את הפוליטיקה, היא שחקן בתוך הזירה ולא מחוץ לה. זה כל הסוד. אני לא הופתעתי מכך, אבל אני מודה שגיליתי שלתקשורת יש השפעה גדולה יותר ממה שהערכתי קודם לכן, וזה בהחלט מעלה מחשבות. צריך גם להרגיע: התקשורת היא לא עריץ רודן, הייתי מגדיר אותה יותר כסוג של מולך. צריך להאכיל את המולך הרעב בזרדים כל הזמן, כדי שהאש לא תכבה".