הבוקר עוד טלפון. עוד מכר ממכריי מצלצל לאחל לי כל טוב ו"העיקר הבריאות". הייתי חייב להודות, כמובן. כפי שהנימוס מחייב. והוא ממשיך באיחולים ובתקוות לשנה החדשה. כנראה חשוב לו להביע את שמחתו והדברים שלו לא מחייבים כל תגובה מצידי מלבד המשך ההקשבה המנומסת. ואז, מתוך רצון כנה לשתף אותי בתחושת החג שלו, הוא שואל: "ומה איתכם? עם מי תרימו היום את הכוסית בשתים עשרה בלילה?"
כאן נכלאתי למצב מביך. לא רציתי לפגוע בבן-אדם ובתחושותיו. מאידך גיסה נאלצתי לענות את האמת: "תודה על איחוליך, תזכה גם אתה לבריאות ולפרנסה, אך אנו לא חוגגים את השנה החדשה". קיוויתי שבכך השיחה בינינו תסתיים. אך הוא לא נרפה ועונה לי: "מה זה קשור לדת?! כל העולם מציין וחוגג את השנה 'האזרחית'". את הביטוי הזה- השנה 'האזרחית'- אני מחבב במיוחד! מה הוא מרמז? שבראש השנה היהודי מתחילה שנה 'צבאית'?. "אנחנו גם חיים לפי לוח השנה הזה. אז למה שלא נחגוג כמו כולם?", הוא ממשיך.
יבואו רבותיי וגבירותיי ויגידו: "כל אחד במנהגיו יחיה. ליהודי שמח? שיחגוג!"... כמה פלורליסטי, כמה דמוקראטי. סובלנות למופת, לפי מיטב המסורת ההומניסטית והליברלית. וכמה עכשיווי!
בזה אפשר היה לשים נקודה ולומר "Happy New Year, יהודים!". אך בחגיגת היום הזה, ה- 31 לדצמבר, יש בעיניי משמעות רבה הרבה מעבר.
לאורח ההיסטוריה שלנו רבת המילניומים היו היהודים שואפים לאחדות אוניברסאלית באופן בלתי פוסק: לחיות לפי הסטנדרט המודרני של העם "הנאור" התורן. בכל תקופה ותקופה היו עמים אחרים על תקן "הנאורים" - המצרים והבבלים, היוונים והרומאים, המוסלמים והנוצרים, הצרפתים והאנגלים, הגרמנים והרוסים, האמריקנים והאירופאים.
יש משהו מסתורי ברצון הכפייתי העצמי שלנו להיות "כמו שאר הגויים". אגב, במילה המקראית "גוי" לא היה במקור כל ביטוי של גנאי. משמעותה המקורית היא: "עם", ומכאן "שאר הגויים" הם "שאר העמים". רק בתקופה מאוחרת יותר וכתוצאה מרדיפות, רציחות והשמדות מצידם של שאר הגויים קיבל הביטוי "גוי" את גוונו העכשיווי השלילי.
לאורך כל העידנים, החולפים והמתחלפים, יצאנו מגדרינו על-מנת להיות כמוהם, להיות כמה שיותר דומים ל"גויי הארצות". החלפנו שפות, החלפנו שמלות והחלפנו שמות - "צָפְנַת פַּעְנֵחַ" זוכרים? מה לא עשינו בשביל להיות כמוהם? השתדלנו, באמת השתדלנו!
אך, מה לעשות, ישנו משהו עקבי שמפלג את העולם לשניים, לשני חצאים מאד לא שווים: אנחנו והם. יהודים ו"שאר הגויים". אף על-פי שבעיני רבים, היהודים והלא יהודים, ה"משהו" הזה הוא חבוי ומסתורי, מתוך תוכם שני הצדדים - היהודים והגויים - מכירים בו היטב. ישנו קו אדום, קו טרנסצנדנטי, על-מרחבי ועל-זמני, שעובר כמו חוט השני דרך כל הארצות והמילניומים. הקו הבוהק והחותך - כמו אותו חוט תיל מחשמל: הם שם ואנחנו עברים, האלה שמעבר, מעבר לקו האדום.
לא עזר ולא יעזור להתחפש - לא בשמלותיהם של הגויים, לא בשמאליותם ולא בסמליהם. לא נוכל להיות כמוהם. או שנהיה "אנחנו" או שנהיה "הם". הרשות נתונה, זה הוא חופש הבחירה האמיתי.
אך, היהודים מקווים, עדיין מקווים. מקווים להיות כמוהם. אף על-פי כן. ובכל זאת. אולי...
אולי - אם נעשה את מדינתנו כמו מדינותיהם? אולי אז הם יסכימו ונהיה כמוהם? ואם היא תהיה מדינה "יהודית ודמוקרטית"? ואולי אם היא תהיה רק דמוקרטית? אולי אז?
ואולי - אם נאמץ את מנהגיהם ונתאמץ למצוא חן בעיני מנהיגיהם? אולי אז הם יאמצו אותנו להיות כמוהם?
שאר הגויים! הרי אנחנו כל כך ליבראליים! כל כך אוניברסאליים! כל כך פלורליסטיים ודמוקראטיים! לא רק כמוכם - יותר מכם!
אם נחגוג את חגיכם - אנו מאחלים לעצמינו - אולי אז. אם נחגוג עם שאר הגויים, יהיה גם לנו סוף-סוף
ה-Happy New Year אז בואו, יהודים, נחגוג. ויהיה שמח וחם לנו בעולם הגלובלי הזה. חם? מהגרעין האירני - אולי...
אז Happy New Year, יהודים!
