הפגיעה הכי קשה עד היום בחופש הביטוי ובחופש העיתונות בישראל הייתה עם סגירתו של ערוץ 7 ברדיו. הוא נסגר בשל אי-חוקיות, אבל אי-החוקיות הזו נבעה מכך שכל היוזמות לתת לו כיסוי חוקי טורפדו בהצלחה על-ידי המערכת המשפטית ושותפיה באוליגרכיית השמאל. עכשיו נעשה ניסיון נוסף לסגור עיתון. עיתון שלהבדיל מערוץ 7 בזמנו קשה לייחס לו שליחות קדושה של חופש הביטוי והעיתונות. 'ישראל היום'.
מדהים לראות את המערכה המתוזמרת על-ידי כלי תקשורת מרכזיים לסגור עיתון מתחרה באמצעות ייזום חקיקה. אבל היא חושפת מציאות חדשה, שבארצות הברית התעוררו אל קיומה רק בזמן האחרון: אין יותר גבולות הפרדה בין המרחב התקשורתי למרחב הפוליטי; הפוליטיקה והתקשורת הפכו למערכת אחת.
בארצות הברית זה תהליך שהתרחש עם עלייתה של רשת פוקס לפני כעשר שנים ובמקביל תפוצתו של ז'אנר הטוק-רדיו. בארץ החלה הטיה פוליטית בלתי נסבלת מאז תחילת שנות ה-90, והתמזגותן של שתי הרשויות כמו בארצות הברית היא תופעה של העשור האחרון, בעיקר מאז המצאת ynet של ידיעות אחרונות. ל
מוזס היה לפני עשור עיתון שחלש על הרבה יותר ממחצית שוק העיתונים בארץ; והוא שלח אצבעות גם לטלוויזיה המסחרית, כולל שיתופי פעולה בין ערוץ 2 לעיתונו בנושאים שונים. אבל מה שעשה ynet היה דבר חדש. ynet כאילו רישת בין כל שלוחות מוזס. הוא הפך למרכז העצבים התקשורתי המנגן על המערכת הפוליטית, המערכת הצבאית ובמידה מסוימת גם המשפטית.
ynet אם זה לא הובן עד עכשיו, הוא החינמון של מוזס. אין תופעה כזאת בארצות דמוקרטיות אחרות. הופעת האינטרנט בישרה ביזור, יתר חופש, שיווי משקל של פרסומים, יצירת מרכזי כובד חדשים בתקשורת. לא בישראל. בישראל הפך האינטרנט לעוד מערכת ריכוזית שרק מעצימה את המונופול של ידיעות אחרונות. הסיבה כנראה פשוטה: אף אחד לא היה יכול להתחרות במוזס בתשומות שהשקיע באתר האינטרנט שלו. התוצאה היא שליטה מוחלטת, אפשר לומר ביד ברזל, במחזור הכותרות והחדשות. הדבר בא לביטוי לראשונה בימיו של אריאל שרון, בייחוד בימי מאבקיו עם בנימין נתניהו. השליטה במחזור הכותרות החדשותיות מתורגמת כמובן לרייטינג ולמכירות, אך היא הרבה יותר מזה מייצרת שליטה במערכת הפוליטית וכאמור גם במערכות חשובות אחרות.
הריכוזיות הזאת של ידיעות אחרונות פלוס האתר המרכזי של ישראל פלוס אצבעות בערוץ 2 היא בלתי נסבלת לדמוקרטיה הישראלית. היא נטרלה לחלוטין את הוויכוח הציבורי, היא שיבשה אותו, ואפשרה לגורמים שונים לייצר שטיפת מוח. היא תפקדה במלוא עוצמתה בחיבור בין אנשיו של אריאל שרון, ולאחריו אהוד אולמרט, לבין התשלובת התקשורתית של מוזס: ynet שולט במחזור החדשות, ידיעות אחרונות עם קומיסרי הפרשנות שלו מצליף בבוקר המחרת, וכשהמנהיגות הפוליטית כבר חבולה ומדממת במצב גרוגי כמו שאומרים בעולם האִגרוף, מגיעים חוקרי הטלוויזיה בערוצים המסחריים ומטלטלים אותם בהתאם לספין שהחל ב-12 השעות האחרונות.
'ישראל היום' תורם את שלו לדמוקרטיה הישראלית בכך שהוא פוגע בבסיס הפירמידה של שטיפוני-המוח המוזסיים. הוא מערער את הבסיס המסחרי של ידיעות אחרונות. בהתחלה הוא בעיקר פגע ב'מעריב', אבל עכשיו הוא מרעיד את אמות הסיפים ברחוב מוזס 2. יהיה אירוני אם המחוקקים, שניסו בזמנו להגביל מעט את השתוללותו המונופולית של ידיעות אחרונות, יירתמו עכשיו כדי לסגור בשבילו מתחרה. זאת תהיה שערורייה.
'ישראל היום' כשלעצמו הוא כמובן לא ממאורות העיתונות וחופש הביטוי. זה עיתון מרובע, ממסדי וחסר חיים. אין בו טיפה של רעננות ומקוריות. הוא נותן מענה בסיסי ואמין לצורך של ציבור גדול בדיווח חדשותי תמציתי על בסיס יומי. הוא לקח על עצמו תפקיד של שומר שלטון החוק ומערכת המשפט, אך במקום זאת הוא מגן על הממסד המשפטי כביטוי צר אופק ל"שלטון החוק". הוא יודע לנהל קמפיינים הגובלים ברצח אופי בדיוק כמו ידיעות אחרונות; הקורבן הבולט הוא שר המשפטים לשעבר פרידמן. וההגנה של העיתון על ראש הממשלה נתניהו היא חלולה. זוהי לא הגנה מהותית על דרך ועל עקרונות; אלא זו הגנה טכנית.
אבל אם ידיעות ומעריב רוצים לשרוד, מוטב שימצאו את המודל העסקי המתאים וישפרו את המוצר. ואם לא יעשו זאת, עולם התקשורת אינו שונה מעולמות אחרים, ואף אחד לא יצטער אם רגלי החימר של אחד הגלמים האלה יקרסו. הצרכנים לא יישארו יתומים. יש עיתונים איכותיים שמחכים להם כבר עכשיו.
