סכנה, כאן בונים

הבנייה משולחת הרסן היא רק היבט אחד של החיים מחוץ להישג ידו של החוק. כאשר המשטרה מעדיפה להדיר את רגליה מהאזור, הפשיעה בנגב שוברת שיאים מדי שנה. החברה הבדווית אינה מעודדת פשיעה ונחשבת שמרנית למדי, אולם החוקים הפנימיים גוברים לא פעם על חוקי המדינה. בנייה לא חוקית, למשל, אינה נתפסת כעבירה, ולכן אינה נתקלת בעוינות מצד החברה הבדווית. עבירות רכוש בתוך העדה, לעומת זאת, מיושבות אצל המנהיגים המקומיים בצורה מחמירה במיוחד, ולכן עיקר העבריינות מופנה כלפי יישובי האזור. עבירות של הברחות, סחר בסמים ובנשים או סחיטת דמי חסות מוקעות גם הן על-ידי החברה, אולם בשנים האחרונות הפכו הענפים הללו למקור פרנסה בעבור משפחות רבות, והיכולת של מנהיגי העדה לאסור על מעשים מעין אלו הולכת ופוחתת.

גל הפשיעה בדרום מקבל רוח גבית מהרצף הטריטוריאלי שיוצרת הבנייה הבלתי חוקית בנגב. מצד אחד היא נושקת לעזה, ומהעבר האחר היא מתחברת לדרום הר חברון. כך נוצר עורק של הברחות שמחבר את ערביי עזה אל ערביי יהודה ושומרון, לשמחתם של כל הצדדים, למעט רשויות החוק הישראליות והתושבים היהודים.

חקלאי הנגב הם מהקורבנות העיקריים של מציאות הדרום הפרוע. מדי פעם מצליחים מקרים חריגים להגיע לכותרות. זכורה במיוחד הפרשה של שי דרומי, שירה והרג פורץ שהגיע אל חוותו באישון לילה. אולם על שגרת ההתנכלויות, הגנבות והסגות הגבול שהיא מנת חלקם של בעלי החוות, לרוב אין הציבור הישראלי שומע דבר. בהיעדר לחץ ציבורי ותקשורתי, ממשיכות רשויות החוק באוזלת היד שלהן כלפי העבריינים. "אותם גורמים ששלחו אותנו כדי לבנות את החוות ולהפריח את הנגב מטעמים אידיאולוגיים, מתנערים מאתנו עכשיו ועושים הכול על-מנת לרפות את ידינו", מתלונן באוזנינו אחד מבעלי חוות הבודדים בנגב.

בשנים האחרונות אף החלו יישובים רבים, בלית ברירה, לשלם לבדווים ספק דמי חסות ספק דמי שמירה, כדי לעצור את גל הפריצות והגניבות המתגבר. כל יישוב בנגב מעסיק כיום חברת שמירה, בעלויות שמגיעות למאות אלפי שקלים בשנה. לתושבים ברור כי ללא מערך אבטחה רציני, הגניבות והפריצות לבתים יגרמו נזקים גבוהים הרבה יותר. רק לאחרונה הגישה המשטרה כתב אישום כנגד חסאן ראמל ואחמד אלראמק מהפזורה הבדווית, החשודים כי השחיתו את הגן הלאומי עבדת וגרמו לו נזק הנאמד במיליוני שקלים. על-פי החשד, ביצעו השניים את המעשה כנקמה על הרס מבנה השייך לאחיו של אחד מהם. כך ייעשה למדינה שתחרוג ממנהגה ותאכוף צו הריסה.

במקרה שזכה להדים רמים פחות, פרצו לפני שנים אחדות בדווים למושב נבטים, שברו את קיר המוזיאון של יהדות קוצ'ין וגנבו כספת ובה מוצגים בשווי מאות אלפי שקלים. כיום מקיפה את היישוב גדר חשמלית גבוהה ומאיימת, לצד תעלה עמוקה ושביל טשטוש. גם במקרה של נבטים הוחלט לשלם לחברת שמירה בדווית, לאחר שראשי היישוב ראו כי הגניבות הולכות ומתגברות, והמשטרה מעדיפה להישאר מחוץ לתמונה.

"מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה. אם המדינה לא תחסל את המדבר, עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו לחיפה ברוחב של 15-20 ק"מ, המכילה את רובו הגדול של העם בישראל, לא תעמוד לאורך ימים בלי יישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב (...) בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו - כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת, נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה ויישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי". את האבחנה הזו השמיע דוד בן-גוריון בנאום שנשא בשנת 1955 בנאום שנשא על משמעות הנגב. דומה שכיום, למרות יותר מחמישים שנה שחלפו, הדברים נכונים מתמיד.

אם המילה "בדווי" גורמת לכם לחשוב על אוהל או חורבה בנויה-למחצה, כדאי שתחליפו את התמונה. אחוזות גדולות, הכוללות בריכות שחייה ופרדסים, נבנות ברהט בכל פינה. גם האפשרות הכלכלית להקים מבנים כאלה נובעת מכך שרבים מהבדווים בוחרים בדרך הקלה להקים או להחזיק עסק. ישראלי מן השורה, שירצה להקים מבנה יידרש לשורה ארוכה של פרוצדורות מוכרות - החל מאישורי בנייה מהמינהל וכלה בטופס 4 המאשר שאכן המבנה עומד בכל התקנים ויש רישיון עסק. אם ירצה למשל להקים מפעל על פני ארבעה דונמים בבאר-שבע, תגיע עלות השטח לכ-4 מיליון שקלים, עוד לפני שהחלה הבנייה. באותה עת, "בארץ הפלאות" הסמוכה, תושב בדווי פשוט בוחר שטח ומתחיל לבנות.

מי שמנסה להיאבק בהפרות הבנייה בארץ, ובנגב בפרט, היא תנועת 'רגבים' לשמירה על אדמות הלאום. את פעילותה באזור הדרום מרכז מאיר וייס (30), יוצא יחידה מובחרת בצבא, שתווי פניו מספרים על שעות רבות שהוא מבלה בשטח. "המדינה כבר מזמן התייאשה מהאזור הזה", הוא אומר. "מדי יום אני מצלם ושולח מכתבים בנוגע לעשרות מבנים לא חוקיים, אך מכיוון המדינה אין קול ואין עונה".

הוא שולף מחשב נייד ומעלה תמונה על המסך. "תראה, הנה בית שנמצא בשלב היסודות. צילמתי אותו ביום שהחלה העבודה, ובאותו יום שלחתי מכתב מפורט בליווי תמונה. ועכשיו תראה את הבית כעבור שלושה חודשים". התמונה על המסך מתחלפת. במקומה מופיע מבנה חדש, מוכן למגורים. "יש לי כאן עוד עשרות דוגמאות כאלה", אומר וייס.

איך אתה מסביר את חוסר האכיפה? מאתיים בתים בחודש, וקרוב לאפס יישומים של צווי הריסה?

"הבדווים בונים בקצב מהיר, והמדינה לא יכולה להתמודד עם המספר הזה. בזמן שפקח מגיע למבנה אחד, עשרים בתים נבנים במקביל במקום אחר".

אלו תשובות אתה מקבל על המכתבים?

"בדרך כלל פוטרים את העניין בחוסר כוח אדם או בחוסר שיתוף פעולה של המשטרה".

הנימוק של מחסור בכוח אדם נשמע מעט תמוה בימים אלה. רק לפני שבועות אחדים גויסו ארבעים פקחים כדי לאכוף את צווי הקפאת הבנייה ביו"ש. וייס מגיב בחיוך לשאלה בנושא זה, ושותק. ניכר שאינו רוצה להיכנס לסוגייה הטעונה.

בית המשפט העליון כבר הודה כי בכל הקשור לאכיפת צווי הריסה, קיימת אפליה בין יהודים לערבים. לפני כמה חודשים הביעה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, בצעד יוצא דופן, מורת רוח מחוסר השוויון ביחסה של המדינה לבנייה בהתנחלויות לעומת בנייה פלשתינית בלתי חוקית. היא כנראה שכחה שבית המשפט שלה נושא באחריות לא מעטה לאפליה הזו. לאחרונה, כפי שפורסם ב'מקור ראשון', חיברה עמותת רגבים דוח המלמד איך באופן שיטתי מעניקים בג"צ והפרקליטות הכשר למאות מבנים לא חוקיים של ערבים ביו"ש. כאשר מוצא צו הריסה כנגד מבנה כזה, עותרים הפלשתינים לבג"צ בבקשה להוציא צו על תנאי לביטול צו ההריסה. לאחר הוצאת הצו בית המשפט אינו קובע דיון בעתירה מיוזמתו, וגם פרקליטות המדינה מצדה אינה נוקטת פעולה. כך חולפות להן כמה שנים עד שבית המשפט מחליט - מיוזמתו או ביוזמת הפרקליטות - לעכב את ההליכים בתיק "מחוסר מעש". כ-400 בתים קיבלו הכשר מבג"צ באופן שכזה.

בעיית הבדווים בנגב ידועה לכל וכבר דיברו בה רבות. עם קום המדינה נשארו בארץ 11 אלף בדווים בלבד. כיום מונה אוכלוסייתם כ-195 אלף נפש. קצב הגידול של האוכלוסיה הבדווית הוא הגבוה בעולם, ועומד על 5-5.7 אחוזים. בממוצע מכפילה עצמה האוכלוסיה כל 15 שנה. עוד נתון מעניין הוא ש-63 אחוז מהבדווים הם ילדים ובני נוער מתחת לגיל 20, ומכאן הממצא המדהים של 2,500 זוגות צעירים שרוצים לבנות את ביתם מדי שנה, ובאין פתרון הולם מהמדינה משתלטים על קרקעות באין מפריע.

מדינת ישראל מצדה הסתפקה בריכוזם של הבדווים בדרום, ולא השכילה לאכוף את יישום פתרונות הבנייה שהיא עצמה דאגה להכין. שנה אחרי שנה נערמו עשרות דוחות ופתרונות, שעלותם מאות מיליוני שקלים למשלם המסים הישראלי. חרף כל אלה, גרים כיום למעלה מ-100 אלף בני אדם – כמחצית מהאוכלוסיה הבדווית - בבתים שנבנו שלא כחוק, והמספר רק הולך וגדל. לשם המחשה, רעננה, עיר ואם בישראל, מונה כ-75 אלף נפש בלבד.

ממשלת ישראל השקיעה מאות מיליוני שקלים על-מנת למצוא פתרונות דיור לאוכלוסיה הבדווית. בראשית שנות ה-2000 הוקמה לשם כך מועצת אבו-בסמה, כאשר בעצם הקמתה 'הלבינה' הממשלה עשרה יישובים בנגב, והכינה את הקרקע ליישובם המלא של כ-80 אלף בדווים. את האוכלוסיה הבדווית עצמה, הפתרון כנראה לא כל כך הרשים. אף אחד מהמגרשים שהוקצו לה עדיין לא אוכלס כחוק.

הפרויקט הגדול ביותר שהרימה המדינה כדי ליישב את הבדווים בצורה מוסדרת, הוא העיר רהט. אלא שהעיר הזו עצמה הפכה לחגיגה פרועה של הפרות חוק ובנייה נטולת תכנון. סיר קצר מגלה חנויות, תחנות דלק ומפעלים, שצצים במקומות שוודאי אינם מיועדים לכך. בפרוורי העיר מתגלים לעיננו עשרות משקים חקלאיים שהוקמו ללא היתר.

לטלאל אל-קרינאוי, ראש עיריית רהט עד לא מכבר, יש הסבר לתופעה. במשך עשר שנים (לא רצופות) כיהן אל-קרינאוי כראש העירייה. הוא הנהיג יד קשה בכל הקשור לבנייה הלא חוקית, מתוך הבנה שהיא מזיקה לאוכלוסיה הבדווית ואינה מובילה לפתרון התיישבותי אמיתי. ללא גיבוי מהממשלה, שיאפשר לו מתן פתרונות אחרים, המלחמה שניהל עלתה לו במשרתו. בבחירות האחרונות עלה לשלטון ברהט ראש עיר חדש, ומאז כבמטה קסם הופסקה הוצאתם של צווי ההריסה.

על קירות ביתו של אל-קרינאוי תלויות תמונות רבות שבהן הוא נראה בחברת כל צמרת המדינה - חברי כנסת, שרים וראשי ממשלות. כיום נדמה שהצמרת שכחה שאי שם בדרום הלא-רחוק שוכנת עיר בשם רהט.

הדבר שהכי מדהים פה זה היעדר מוחלט של פיקוח, איך במדינת ישראל בונים מאות יחידות דיור לא חוקיות מדי חודש, ואף אחד לא מוחה?

"לצערי, במדינה הזאת כל פקיד רק מחכה לגמור את התפקיד שלו בשקט", אומר אל-קרינאוי. "אף אחד לא רוצה בלגן, לכן אף אחד לא מתייחס למבנים הלא-חוקיים פה ולא מנסה לאכוף".

ובכל זאת, הבנייה הלא-חוקית ברהט משתלטת על שטחים ציבוריים. מדוע העירייה לא מוציאה צווי הריסה?

"לא תמיד המצב היה ככה. בתקופת כהונתי יצאו עשרות צווי הריסה וגם הרסנו מבנים רבים. היום, כשראש העירייה הוא איש התנועה האיסלאמית, הכלל הנהוג הוא שלא מוציאים צווי הריסה. זה אומנם לא כתוב בשום מקום, אבל זה הנוהג. העירייה לא מוציאה צווים בגלל הבטחות שניתנו לאנשים לפני הבחירות. ועדת תכנון ובנייה לא מתפקדת, המנהל שלה פוטר ואין מי שיאכוף את חוקי הבנייה. גם משרדי הממשלה לא עושים פה כלום".

בעצם, מה החשיבות הרבה בשמירה על חוקי הבנייה? אז מישהו הקים בית קטן לבן שעכשיו התחתן, מה קרה?

"קודם כל, בנייה חוקית שומרת על שלום התושבים. כיום המצב הוא שהמבנים לא תמיד עומדים בתקנים הנדרשים ואין עליהם חותמת של מהנדס. דבר שני, חשוב לשמור על אדמות ציבוריות המיועדות לגני ילדים ולמרכזים מסחריים. בגלל חריגות הבנייה, הולכים ומתמעטים השטחים הציבוריים בעיר רהט. היה חשוב לי להגן גם על אותם אנשים שכן באים ומבקשים אישורים. האווירה הזאת, שבה מי שמעז לבנות הוא זה ששולט בשטח, היא לא טובה. אנשים מתייאשים משלטון החוק. אם הממשלה לא תעשה פה כלום, תוך כמה שנים החזק הוא זה שישלוט כאן. מי שיקבע מה יקרה פה אלה עבריינים ולא אנשי החוק".

תחזית קשה.

"זה המצב כבר היום, שכל אחד ידמיין מה שהוא רוצה".

במרחק כמה מאות מטרים מפאתי רהט שוכן עומר, היישוב המשגשג ביותר באזור. כיום הוא מאכלס כ-10,000 נפשות, בעיקר משפחות מבוססות. הרחובות מטופחים באופן שקשה למצוא במקומות אחרים בארץ. בני זוג שזה אך סיימו את שירותם הצבאי וירצו להקים שם את ביתם על מגרש של חצי דונם, יצטרכו לגייס לשם כך כ-300 אלף דולר - יותר ממיליון שקלים. זאת כאשר במרחק של פחות מקילומטר משם, הדונמים ממתינים חינם לכל דורש.

א', צעיר תושב עומר, השתחרר לא מזמן מצה"ל. כשהוא נשאל על האפשרות שיקנה בית ביישוב, א' מגיב בחיוך עצוב. "עם הרבה עזרה מההורים נשלם משכנתה של 6,000 שקלים בחודש. זה בלתי אפשרי".

מה אתה חושב על כך שקרוב מאוד ליישוב שלך, אפשר לבנות כמעט חינם?

"זו בושה וחרפה. אני אזרח שומר חוק ששירת בצבא, ובגלל זה אני יוצא פראייר. מי שעובר על החוק, מקבל בית".

פיני בדש, ראש מועצת עומר בעשרים השנים האחרונות, הוא חובב טיסה מושבע. את פני השטח ההולכים ומתכסים בבנייה בדווית, הוא מכיר הן מגובה הקרקע והן מהאוויר. לא מזמן הוצת המטוס הקל שלו, ככל הנראה בידי בדווים שזעמו על השימוש הנעשה בו כדי לעקוב אחרי מעשיהם.

על קיר משרדו תלויה מפה גדולה של האזור, ששורטטה לפני שנתיים. "תסתכל על השטח הזה", מצביע בדש. "כל השטח מעוכב בנייה כבר שנה, בגלל שלושה בתים שנבנו שם שלא כחוק. לשניים מהבתים כבר הוצאנו צו הריסה, והשלישי תקוע במחוזי. עיכבו לנו את הדיון שם בארבעה חודשים, כי השופטת שמעה שיש משא-ומתן עם הדיירים. מה הקשר? יש מבנה לא חוקי, ובית משפט השלום החליט להרוס - מה הקשר למשא-ומתן? שלושה בתים לא חוקיים על אדמות מדינה תוקעים לי עבודות ועושים לי נזק של מיליונים".

פרויקט שלם תקוע בגלל מבנה שכבר הוצא נגדו צו הריסה?

"מה שאתה שומע. אותי מתסכל שאני רואה שני קרוואנים ביש"ע עם שני גדודים עליהם, ובג"צ, והיועץ המשפטי לממשלה וכל העולם. פה מסיימים לבנות בין שלושה לחמישה בתים ביום, ואף אחד לא מדבר. מה שפינו בעמונה עם 2,000 שוטרים, נבנה פה ביום אחד".

איך אתה מסביר את ההתעלמות המוחלטת מצד השלטונות?

"פוחדים. כל פעם תירוץ אחר, פעם יש רמדאן ואחרי הרמדאן מוצאים משהו אחר. היו פה אנשי קק"ל שבאו לנטיעות. כיסחו להם את הצורה במכות, את אחד מהם כמעט שרפו עם האוטו והוא בקושי יצא בחיים. כשהגיעו אחר כך עם כוחות משטרה כדי לנטוע, הבדווים הלכו לבג"צ. בג"צ לא הוציא צו הפסקת עבודה, אבל הפרקליטות נתנה הוראה למינהל להפסיק את העבודה עד לדיון. יום אחר כך באו הבדווים, הקימו אוהלים ונטעו זיתים - באותו השטח".

איך מתמודדים עם מציאות כזו?

"חיים ובוכים. בכל שבוע אני טס מעל האזור ורואה את הבתים החדשים שנבנים פה. מוציאים צווי הריסה, ואף אחד לא מגיע. הנה, הבתים נבנים במרחק שלושה ק"מ מבאר-שבע, וזה הולך ומתקרב.

"ביקשתי פגישה עם ראש הממשלה בנושא", מוסיף בדש. "אני רוצה לבוא ולהגיד שלא ייתכן מה שקורה בנגב. יש פה מדינה בתוך מדינה. ראש עיריית דימונה הגדיר את זה יפה - עד 48' היינו נוסעים לנגב בשיירות, ומ-2008 התחלנו שוב לנסוע בשיירות. לנסוע על כביש 31 בלילה זו התאבדות, לכן לערד ולדימונה נוסעים בשיירות. אם המדינה לא תתעורר בזמן, המצב פה יגיע לירי על הכבישים בלילות, ואז יהיה פיצוץ אמיתי".

עצומה אינטרנטית, שאך לפני ימים אחדים עלתה לאוויר, יכולה להמחיש עד כמה הכביש המדובר נתפס כמאיים. "אנו, תושבי ערד, באר-שבע, דימונה, עומר, להבים ומיתר מבקשים להפנות את תשומת לבכם אל המתרחש בכביש 31, תל שוקת-ערד", נאמר שם. "כידוע, אנו מתגוררים בין יישובים בדוויים הצומחים כמו פטריות לאחר הגשם (את הבנייה ללא היתר נשמור לעצומה אחרת). רובנו נאלצים לצאת את העיר לעבודה, לקניות ולבילוי, או סתם כשבא לנו להרגיש חלק מהמדינה. בסופו של יום, נותר לנו להתפלל שנגיע הביתה בלא פגע.

"בשעות היום עוד אפשר לשרוד, אך כשמדובר בשעות הערב והלילה זה כבר סיפור בפני עצמו. העבירות והסיכון שהבדווים מפילים עלינו פשוט גורמים לחלקנו להימנע מלנסוע על הכביש בשעות אלה. להלן כמה מהמקרים הנפוצים ביותר, שכל אחד בנסיעה אחת יוכל למנות על הכביש: נהיגה ללא רישיון, נהיגה במהירות מופרזת של 140-150 קמ"ש, (...) חציית פס לבן, פניות אסורות בחוק בכל מקום ובכל אפשרות, הורדות נשים מהכביש (במקרים מסוימים גם מדובר באונס!), עקיפה מכל זווית / פינה אפשרית, עקיפת רכב ונסיעה ארוכה בנתיב הנגדי גם כשבאים רכבים ממול - מעין משחק 'אני נשאר על הכביש, אתה תרד לשוליים'.

"המשטרה באזור איננה פועלת בחומרה כדי למגר את עבירות התנועה. היא מודעת לכולן, אך מה שלא רואים במקום, מבחינתם לא שווה לטפל. ניידת משטרה עומדת בדרך כלל בצומת שוקת או בצומת הכניסה לערד, אך מה שקורה באמצע נשאר באמצע.

"אנו פונים בבקשה לסלול כביש חלופי עם תאורה נאותה, עם שלטים ברורים וגדרות הגנה מפני חיות המדבר. הפרידו אותנו מהבדווים בכביש זה! מדובר כאן על חיי אדם! המחלפים באזור המרכז יכולים לחכות קצת. הפסיקו להתעלם מתושבי הנגב - אולי כדאי שאנסח את זה בשפתכם: 'תושבי הפריפריה'".