לשחזר את האתמול המתלבט של השירה העברית

ספרי השירה של אורי צבי גרינברג ראו אור ביידיש ובעברית במהלך שבעה עשורים של המאה העשרים. שירתו הגיבה תמיד למאורעות זמנה, מימי שירותו כחייל בחזית הסרבית במלחמת העולם הראשונה, דרך תקופת היותו אמן אוונגרדיסט בוורשה ובברלין בשנות העשרים ועד להצטרפותו למפעל הציוני בסוף שנת 1923 כמשורר-חלוץ בן העלייה השלישית. בניגוד למוסכמה הרגילה הרואה באורי צבי גרינברג משורר אקספרסיוניסט מובהק - איש המהפכה של המודרניזם האירופאי באירופה - מבקש מחקרו של פרופ' אבידֹב ליפסקר לשרטט מחדש את התפניות שעברה כתיבתו של גרינברג ולהאיר את 'אזורי ההיסוס' הפואטיים והאידיאולוגיים שלה, את ה'התחלות' המפתיעות המתגלות בה דווקא על רקע המוסכמות המקובלות שהציעו לה פואטיקות ואידאולוגיות בנות זמנה.

כל אחת מעבודותיו הספרותיות, בין שנדפסו כספרי שירה ובין שראו אור ככתבי עת בעריכתו ('אלבאטראס' בוורשה ובברלין ו'סדן' בארץ-ישראל), מציגה דרמה אסתטית ורעיונית עצמאית הנטועה כולה בהווה התרבותי שבו נוצרה. בכך הייתה תמיד שירת גרינברג תגובה ססמוגרפית לקולות המיוחדים של זמנה ותעודה מיוחדת של ההיסטוריה הנפשית של אינטלקטואל מודרניסט שמקום הגידול שלו הוא מזרח אירופה ומרכזה. גרינברג היה מודע היטב לאיכות הזו של כתיבתו וביטא אותה במישורים שונים של עיצוב הטקסטים שלו - ספרים, קונטרסים וחוברות - בעלי חזות שהעמיד כמין אייקון של מסריו שלו ושל הזמן התרבותי העכשווי שבתוכו כתב את שיריו.

מפעל הכינוס של שירת גרינברג, הרואה עתה אור במוסד ביאליק בידי העורך דן מירון, משקף את ההיקף העצום של השירה הזו (ארבעה-עשר כרכים בפורמט אלבומי). אולם, הוא מביא להאחדתה המו"לית החזותית של שירה שהצטיינה דווקא במעברים דרמטיים מסגנון לסגנון, בפניה מתחלפת ליעדי קריאה משתנים ובעיקר בביטוי הלכי נפש שונים ביותר זה מזה: החל משירה לירית אימפרסיוניסטית שנכתבה ביידיש ובעברית לפני מלחמת העולם הראשונה, שירה אקספרסיוניסטית אוונגרדית סמוך למלחמה ולאחריה ('מעפיסטא' וורשה 1921), שירה אקזיסטנציאליסטית אורבאנית ('אנקראון על קוטב העיצבון', תל-אביב תרפ"ח), שירה פוליטית רוויזיוניסטית ('ספר הקטרוג והאמונה', תרצ"ז) ושירה לירית-הגותית מופנמת ורוויה בסימבוליקה של מעמקים מיסטיים ומדיטטיביים (שירי 'לוחות הארץ' בשנות החמישים). מול הופעה מאוחרת זו של הכתבים המקובצים - כמעשה של האחדה - מבקש המחקר של ליפסקר להעמיד מחדש את נקודות הראשית של המהלכים הפואטיים המשתנים האלה כציוני דרך של פניות, שברים ומעקשים שעברה תודעתו של אינטלקטואל יהודי מזרח-אירופאי בנדידה שלו ממקום לידתו בפולין אל ההוויה הציונית הפוליטית בארץ-ישראל.

בניגוד לעמדה המקובלת הרואה במהלך הזה תנועה רציפה וישרה מהוויה של גלות טרום-ציונית אל מרחב ציוני חלוצי, תנועה שהמניע הפואטי שלה הוא האקספרסיוניזם החברתי והאידאולוגי (מ'מעפיסטא', וורשה 1921, עד 'כלב בית', תל-אביב 1930), חושף מחקרו של ליפסקר את רגעי התפנית השונים כשברים מודרניסטיים ברצף שתודעת המשורר מבקשת לשמור עליו. שירת גרינברג מגלה מימד מיוחד של 'רציפות משברית', שבתוכה היא לא רק מושפעת מן הסביבה שלה, אלא משתתפת בעיצוב התפיסות המבקשות להביא מרפא למשברי הרוח של האינטלקטואלים היהודים בתקופה שבין שתי מלחמות עולם ואחר כך לאוונגרד הציוני-יהודי בארץ ישראל ('אימה גדולה וירח', תרפ"ה).

זהו אפוא מחקר על תודעה שירית אחת שהרֵאשיוּת שלה בכל אחד מפרקי חייה מציגה סוגיה עצמאית נבדלת ובעלת חיים משלה ברצף הכרונולוגי של המשברים שעוברת תודעתו של אינטלקטואל יהודי במאה העשרים. לכך שייך גם מרקם היחסים הספרותיים שבין הסופרים לבין עצמם והספר מבקש להצביע על יחסים ממשיים וטקסטואליים כאלה בין גרינברג ומשוררים עבריים אחרים (נתן זך ודן פגיס) לבין המשוררת אלזה לסקר-שילר.

חשיפת העבר הספרותי המהסס-המתלבט של אורי צבי גרינברג מחזירה את הקריאה בשיריו אל המחוזות השואלים של התרבות הישראלית כבלם מפני קריאת השירה הזו כפלקט פוליטי ופואטי חד-ממדי.