|
פנחס ולרשטיין [צילום: AP]
|
|
|
|
"תג מחיר אינו נסבל"
|
איציק וולף
|
שיגר מכתב למזכירות המועצה ובו ציין כי הוא פורש על-רקע חילוקי דעות עם היו"ר דיין על המינון והעיתוי של הפעילות * מתח ביקורת על כך שההנהגה אינה יוצאת באופן ברור נגד הפגנות בצה"ל * דיין: קיבלתי בצער אך לא בהפתעה את הצעד
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
אבידת ההולכים בראש
אני משבח את פנחס ולרשטיין על שהחליט לגמור, וזה לא רק בינתיים, בדרך שלא יכולה הייתה להיות אחרת. המסע הארוך של צעירים וצעירות באדמות הטרשים של ארץ ישראל בניגוד לכיוון התנועה של המדינה הממוסדת, איננו רק מסע של התנחלויות. הוא מסע שאיננו מסתכם רק בבניין ישובים על הגבעות ובסלילת הדרכים בין הבתרים ובחוויות ייחודיות של משפחות הצומחות אל תוך השליחות היום-יומית הבלתי-פוסקת שלהם ומתעצבים על ידה. הוא מסתכם גם באבידות בדרך. בלתי-נמנעות. האובדים הראשונים הם אלה שהלכו בראש המחנה. הם מובילים בתחילה, כשיוצאים לדרך. הם קובעים את התוואי מחוץ לגבולות הקו הירוק אבל לדידם בתוך המדינה, חרף איסורי הממשלה הגלויים אבל על דעתה המתרמזת בבירור. יש להם עוצמה להוליך ולקבוע גורלה של המדינה ויש להם סמכות לעצור כדי לשמור על קיומה, אבל אין להם כוח לעצור בעד השנים המצרות באורח בלתי-נמנע את צעדיהם ובעד הנעורים המשיגים אותם גם הם בצעדיהם המרווחים יותר על-פי חוקי הטבע שלעולם אינם חוזרים בהם ופתע הם לא בראש, ואם הם עדיין שם - הם לא בראש אחד כפי שאומרים צברינו עם הדור אותו הם עצמם טיפחו וריבו והדריכו והטעימו לו את טעמה המתוק של המרידה במוסכמות ממסדיות משתקות.
אבידת המידות
האבידה השנייה היא המידות. תקיעת יתד במחוזות האבות של בראשית בהם חיים ערביים של אחרית, התחילה באמונה כי הערביים יתפשרו, ובעצם למה לא, עם הציונות, ולא יראו בה תנועה מנשלת. ראשוני המתנחלים רצו בדו-קיום. הם תבעו אותו מעצמם אפילו יותר מאשר מן הערביים. הם תבעו מהם הכרה בפסק דינה של ההיסטוריה המשיבה את העם היהודי מן הגלויות ודרשו כי בין זכות לזכות, זכות קושאן ותיקין וזכות קושאן חדשים מקרוב באו, יסכימו מרצון כי זכות ותיקין קודמת. זה כמובן לא קרה. בגבעות תססו הנעורים החדשים. הם לא רצו דו-קיום. המידה הזאת, המאמינה כי אין ממשכנים את ההומאניות בעבור שיקום לאומי אבדה גם היא. לפתע התגלגל לו הביטוי הנייטראלי "תג מחיר" לזירה מטורפת, בה משמעו הוא כי על המדינה לרשום לפניה כי אם תפגע במתנחלים - יגבו הם את המחיר מן הפלשתינים. ההתרסה במטמורפוזה המורבידית של הביטוי הייתה ברורה. המדינה היא היחידה הרואה בצדק עם הפלשתינים ערך. ייפרעו ממנה אם תאכוף את הדין בארץ יהודה בפגיעה במה שיקר בעיניה - הצדק לפלשתינים.
אבידת המדינה
האבידה השלישית היא המדינה. היא אמורה כבר בשתי האבידות הקודמות. אולם היא אבידה כשלעצמה. אין כל אפשרות סבירה להניח כי אפשר לשלול במשך כמה וכמה עשורים את זכותה של ממשלה לקבל החלטות מחייבות ולאכוף אותן על האוכלוסיה שבחרה בה באורח דמוקרטי ולא ליפול לפח היקוש של שלילת המדינה. התרגיל המפוקפק של קידוש המדינה מכל מקום ושלילת הממשלה מכל מקום בעת ובעונה אחת לא יכול להוליד אלא הסתייגות מן המדינה כמות שהיא, במציאות, בריאליה, בהווייתה ובחווייתה. ראשונים יצאו למסע מתוך ודאות כי המדינה ומחוקקיה וממשלתה ושופטיה, שוטריה וחייליה הם כולם יחד מרקם נעלה של ראשית צמיחת גאולתנו, ומצאו לפתע כי הוודאות הזאת אבדה וממשיכי הדרך הכתירו על עצמם כהונה הפוסקת להם לסרב פקודה ביום פקודה ומעודדת אותם למחות נגד המדינה מתוך השורות הנשבעות לה אמונים.
אבידת האמונה
האבידה הרביעית היא האמונה כי מה שמלכד את אוכלוסי ישראל לעם היא האמונה שיש לנו עתיד משותף. מחנה המובילים שיצא למסע בגבעות ראה עצמו חלוץ לפני העם. הוא היה בעיניו כציונים הראשונים שהיו מיעוט אך בדיעבד היו לחלוצי התחייה, כמתיישבי דגניה וחניתה וטירת צבי שלא היו אלא קומץ, אך סוף דבר הוכתרו בדברי הימים כסוללי הדרך לרבים. הם ידעו שהם מתי מספר אך היו משוכנעים בכל לבבם ובכל מאודם כי העם הזה יהיה איתם מחר יד אחת, לב אחד. הם לא מאמינים בזאת עוד. בשנים הארוכות של המסע הזה נפרדו מעליהם רבים מספור לעתיד לבא. הם נבהלו מן העתיד שהראשונים האלה למסע הכינו להם, גם מבחינה לאומית, גם מבחינה דתית וגם מבחינה ערכית.