|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
אילוץ הדרדקים לשנן "תיקוני לשון" רק ישניא עליהם את השפה ● עדיף לקחת אותם לאתרי ההתרחשות של סיפורי התנ"ך, לצורך הקראת התנ"ך ● על הקשר בין תחיה לאומית ללשון הלאומית ● תענוגות העברית (ל"ג)
|
|
במקום לשנן תיקוני לשון יש להתוודע אל המורשת העשירה ואל המקורות התנ"כיים של הלשון
|
|
|
|
|
|
|
|
| גם ההיסטוריה של האומות מלמדת כי תחייה לשונית ותחייה לאומית כרוכות זו בזו. העובדה שדנטה בחר לכתוב את הקומדיה האלוהית שלו בשפה האיטלקית של זמנו ולא בלטינית, השפיעה על התפתחות התודעה הלאומית האיטלקית. תרגום התנ"ך לגרמנית בידי מרטין לותר היה חיוני ליצירת זהות לאומית גרמנית, כלומר – מכנה משותף למאות נסיכויות וערים נפרדות. | |
|
|
|
|
לא מעשה בכל יום הוא שישיבת הממשלה נפתחת בעניין הלשון העברית. דבר זה קרה לא מכבר, והציבור התבשר על החלטת הממשלה לציין את שנת הלשון העברית ולחזק את לימוד העברית בבתי הספר.
כאשר דברים אלה נשמעים בבירור מפי ראש הממשלה בעצמו, יש בכך עידוד רב לאוהבי העברית ולמעוניינים בטיפוחה. ההיסטוריה מלמדת כי לשון, לאומיות וריבונות כרוכות זו בזו, וברור שהכרה זו עמדה גם ביסוד פעולתו של ראש הממשלה. כזכור, אולי, לקוראי טור זה, החליט אליעזר בן-יהודה להקדיש את חייו להחייאת הלשון העברית קודם כל מסיבות פוליטיות. בן-יהודה הבין שגם אם העם היהודי יקבל בעלות על ארץ וגם אם יקים בה שלטון עצמי, אך לא ידבר בטבעיות בלשון משלו, תיפגע שלמותו של המפעל כולו. לפיכך נטל עליו את המשימה להחיות את העברית לא רק כאתגר תרבותי, אלא בעיקר כיצירת רכיב חיוני בתחייה הלאומית.
גם ההיסטוריה של האומות מלמדת כי תחייה לשונית ותחייה לאומית כרוכות זו בזו. העובדה שדנטה בחר לכתוב את הקומדיה האלוהית שלו בשפה האיטלקית של זמנו ולא בלטינית, השפיעה על התפתחות התודעה הלאומית האיטלקית. תרגום התנ"ך לגרמנית בידי מרטין לותר היה חיוני ליצירת זהות לאומית גרמנית, כלומר - מכנה משותף למאות נסיכויות וערים נפרדות. ממשלת אוקראינה משקיעה רבות בטיפוח הלשון האוקראינית כחלק מביצור הריבונות שבה זכתה לא מכבר. כך עושות גם המדינות הבלטיות, שמחזירות את הבכורה ללשונותיהן בתוקף החלטות פוליטיות.
אך הדוגמה המעניינת באמת בעבורנו היא הלאומיות הערבית. החשוב מבין מבשרי הלאומיות הערבית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, משכיל בן חאלב ושמו עבד אל-רחמן אל-כואכבי, מנמק את הצורך בהוצאת הח'ליפות מידי הטורקים ובמסירתה לידי הערבים במילים אלה: "הערבים... שפתם עשירה יותר במדעים מכל שפות המוסלמים והיא נצורה על-ידי הקוראן מכיליון. הערבים - שפתם היא השפה המשותפת לכלל המוסלמים, אשר מספרם מגיע ל-300 מיליון.
הערבים - שפתם היא השפה המיוחדת של מאה מיליון מוסלמים ולא-מוסלמים. הערבים הם האומה הוותיקה ביותר בהנהגת העקרונות של שוויון זכויות ושל השוואת המעמדות בחברה. הערבים הם האומה המושרשת ביותר בעקרונות ההתייעצות (שורא) בענייני הציבור.
לערבים הדרך הנכונה ביותר ביישום עקרונות החיים הסוציאליסטיים. הערבים, יותר מכל האומות, אציליים בשמירת ברית, אנושיים בנצירת אמון, אביריים בכיבוד חוקי החסות, ונדיבים בעשיית חסד. הערבים הם העם המתאים ביותר לשמש סמכות בענייני דת ומופת לכל המוסלמים, שכן שאר העמים הלכו על-פי הדרכתם בראשונה ולא ימאנו ללכת אחריהם גם באחרונה" (על-פי ספרו של פרופ' שמעון שמיר, "תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה").
אנו רואים אפוא כי את גאוותם הלאומית הגדולה ואת אומנות השיבוח העצמי וניפוח האגו שלהם מבססים הערבים קודם כל על הלשון הערבית. ובאמת, זוהי לשון עשירה, ציורית, חושנית, גמישה, המאפשרת לכל דובריה, מראשי העדה ועד אחרון הפלאחים, לרוות תענוגות רטוריים גם בדיבור וגם בהאזנה.
לשון הקוראן היא הבסיס לכל המבנה של אל-כואכבי וחסידיו. גם ח'ליל אל-סכאכיני, הערבי הנוצרי היווני-אורתודוכסי מירושלים, שהיה האידיאולוג של הלאומיות הפלשתינית (יומניו מכונים "עמוד האש של הפלשתינים"), השקיע את כל מאודו בערבית - בחקירתה, בטיפוחה ובלימודה, ועליה ביסס את הזהות הפלשתינית, שלא הייתה קיימת לפני 1920.
|
|
"חיל הלשון" כמו "חיל השלום"
|
|
|
| שינון תיקוני לשון בתחילתו של כל יום לימודים לא יחבב את הלשון העברית על ילדי ישראל. במקום זאת יש לגייס מורים טובים לתנ"ך מבין אנשי צבא הקבע המשתחררים מן השירות בגיל צעיר יחסית, ואלה ייצאו עם התלמידים לטיולים שבהם פותחים את התנ"ך וקוראים ממנו בקול רם | |
|
|
|
עם כל הכבוד לקוראן, גם התנ"ך הוא ספר לא רע, והתחייה הלאומית שלנו ביססה את עצמה על לימודו בשפת המקור ועל החיים על פיו כאן בארץ במאה ה-20. אם הבריטים אומרים כי "הניצחון על נפוליון בווטרלו נולד על מגרשי המשחקים של איטון", אנו יכולים לומר: "ניצחונה של הציונות על הערבים נולד בכיתות התנ"ך של מורים בעלי שאר רוח". ד"ר ארתור בירם בחיפה, אליעזר שמאלי ברעננה, דב קמחי בירושלים וחבריהם, חנכו את הדור של משה דיין (שהתקנא בשאול המלך על שזכה למות בשדה הקרב), חיים לסקוב, אריק שרון וחבריהם. אין זו פוליטיקה מפלגתית, אלא מורשת תרבותית עמוקה, והא ראיה: הסוציאליסט האדום, מאיר פעיל, הוא האיש שלקח את חניכיו בבה"ד 1 למוחרקה (קרן הכרמל), כדי להראות להם משם את העמק, שבו ניצחו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם את סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור.
מהלך הממשלה לחזור למדיניות לאומית של טיפוח הלשון העברית הוא דבר בעיתו. אלא שיש לבצע זאת כראוי. מפי שר החינוך שלנו, גדעון סער, התבשרנו כי כל יום לימודים ייפתח בשינון תיקוני לשון. זהו צעד מוטעה, שעלול להכשיל את כל התוכנית. אם המטרה היא לעורר חשק ללשון העברית, הרי כפיית התלמידים לשמוע כל בוקר תיקוני לשון מפי מורות שלשונן שלהן משובשת, היא דרך בטוחה להמאסת כל העניין מיד בתחילתו. התלמידים יתחילו לאחר לבית הספר באופן קבוע.
דרך טובה יותר היא לגייס מורים טובים לתנ"ך מבין אנשי צבא הקבע המשתחררים מן השירות בגיל צעיר יחסית, לתגמלם כראוי ולשלוח אותם לבתי הספר, כדי שייצאו עם התלמידים לטיולים שבהם פותחים את התנ"ך וקוראים ממנו בקול רם. כדי לחבב את העברית על התלמידים יש צורך במורים שיתלהבו מכך, והמורות בנות זמננו ברובן אינן כאלה. לא מעטות מהן נכנסות לכיתה אגב הליכה לקניות או לטיפול בענייניהן האחרים. החזרה לעברית טובה לא תתרחש בתוך שנה אחת, גם אם קוראים לה שנת הלשון (אגב, לפני שנים לא רבות כבר הייתה לנו "שנת הלשון", ושום דבר לא קרה מאז). דוברי עברית טובה הם כמו יבולים, שאותם צריך לטפח במשך שנים, כפי שעשו בירם וחבריו בשעתם.
העברית אינה רק לשון, היא רכיב בתרבות שלמה, חלק מאורח חיים, מאידיאולוגיה, בדיוק כפי שלימד אותנו בן-יהודה. בקרב צעירים יש היום תחושה שזוהי הדרך. מסתמן גידול במספר הבנים הנרשמים למכללות להכשרת מורים וגידול במספר המייעדים עצמם להוראת תנ"ך. הממשלה צריכה להיות רגישה לסימנים אלה ולטפח את הכיוון הזה במקום לאלץ ילדים קטנים לדקלם תיקוני לשון כמו תוכים.
על ראש הממשלה נתניהו, אשר לו שורשים עמוקים בתרבות העברית, להפגין מעוף, להעמיד את עצמו בראש המהלך, להקים מעין "חיל לשון" של נלהבים לדבר – כפי שעשה בשעתו הנשיא האמריקני ג'ון קנדי עם חיל השלום שלו – להציב בראש הגוף החדש אנשים כמו נשיא האקדמיה ללשון העברית, פרופ' משה בר-אשר, שהוא איש חינוך בעל מנהיגות לא פחות מאשר חוקר אקדמי מובהק ואיש מלהיב בדיבורו ובטעמו, לגייס אנשי לשון משכנעים כמו רות אלמגור-רמון, רוביק רוזנטל ואבשלום קור, לקרוא לדגל גם את המרתקים שבין הסופרים והמשוררים הצעירים, כמו מנחם בן או אתגר קרת, וכן אנשי תקשורת בעלי מעוף כמו אברי גלעד וג'קי לוי, ובעזרתם לגרום לנוער להתחיל להתענג על העברית שלו.
|
|
|
עמוס גורן הוא עיתונאי וסופר ירושלמי ובעבר מנהל מחלקת החדשות לחו"ל ולעולים ב"קול ישראל"
|
|
| תאריך:
|
16/01/2010
|
|
|
עודכן:
|
16/01/2010
|
|
עמוס גורן
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
/'ר'/ק
|
16/01/10 21:29
|
|
|
בפיצוץ עז שהחריד את טהרן נהרג מדען גרעין אירני, מסעוד מוחמדי, כאשר יצא מביתו. אופנוע עמוס חומרי נפץ התפוצץ מטרים אחדים ממנו בהפעלה מרחוק, ולא הותיר לו סיכוי. ברור, כי מי שהכין את המטען ארב למדען ועקב אחרי תנועותיו כאיש מקצוע מיומן, היודע פרק בהלכות מטענים והפעלתם, כמו גם פרק בהסתרה ובפעילות חשאית. רק ארגון מסודר ומאורגן יכול לבצע פעולה כזו מבלי שאנשיו ייתפסו.
|
|
|
|
|
באחד המאמרים הקודמים סופר על נגיד הבנק המרכזי של זימבבואה, ד"ר גדעון גונו הרברבן, שכתב בדוחות הבנק לשנת 2008: "הרשויות המוניטריות (בנקים מרכזיים) בעולם, כולל אלה של ארה"ב ובריטניה, לא רק מדברות, אלא גם מיישמות תוכניות גמישות ופרגמטיות, שבהן הן רואות הכרח לאינטרס הלאומי שלהן. זהו בדיוק המסלול שבו התחלנו לפני למעלה מארבע שנים, מתוך ראיית האינטרס הלאומי שלנו ולמרות אי-ההבנה והדמוניזציה שעימן התמודדנו...
|
|
|
|
|
תוכנית "האח הגדול" נחשבת, שלא בצדק, לקיטש, וזאת על-אף שהמקבילות הספרותיות והקולנועיות והמחקריות שלה, אשר מייצרות מעבדה לבני אדם ובודקות, בזמן אמת, כיצד בני אדם מתנהלים כאשר הם מושמים יחדיו בסיר לחץ, נחשבות ליצירת מופת.
|
|
|
|
|
התקשורת הישראלית מחתה, התקשורת הישראלית רעמה. כיצד מעיזה הדיפלומטיה הישראלית לעמוד על רגליה האחוריות ולזעוק "לא עוד". 'זובור', 'השפלה' ו'בושה' היו חלק מהמילים שזעקו בכותרות השונות. כמובן שגם ח"כ ציפי לבני, ח"כ והבה, והמצביא הגדול ח"כ עמיר פרץ, חגגו על דם המדינאי שניסה לעצור את עלילת-הדם, ולהפר בגסות את חוקי הטבע הבינלאומיים המקובלים הקובעים; יהודי מוכה שותק, ומגיש את הלחי השנייה לסיבוב נוסף. כך זה היה תמיד. כך זה צריך להמשיך.
|
|
|
|
|
לאחרונה הסכַּנּו להטחות מרגיזות וצבועות נגדנו, לאו-דווקא מצד מדינות שהתנהלותן הבינלאומית נקייה מרבב, אלא מאלו שבעוד הן נוהגות בענייניהן כראות עיניהן, הן פוטרות עצמן מכל ביקורת. רק על ישראל הן מכבידות את ביקורתן כאשר היא נוהגת כמותן, כאילו הייתה פושעת בינלאומית חסרת תקנה. אין מדובר במדינות ערביות ואיסלאמיות מן השורה, שמהן אין איש מצפה לדבר, אלא בטובות שבידידותיה של ישראל, דוגמת ארה"ב, בריטניה, ובימים אלה גם טורקיה, המאיימת, משמיצה ומפרה בריתה כגרועות שבאויבותינו.
|
|
|
|
|
