הוט הם ז"ל בשבילי

צפיתי בפרסומת של הוט-מג'יק, אשר מציגה כנופייתיות, הילוך אימים ואיומים ברצח של חפים מפשע כמשהו מה-זה מגניב, שצעירים צריכים לשאוף לחקות אותו. עבורי זה לא היה מצחיק כלל - לפני מספר שבועות ישבתי בכינוס של "ארגון משפחות נרצחים" וראיינתי את החברים בארגון. מסתבר שרציחות סתמיות, מתוך בריונות גחמנית לשמה, הרסו את חייהם של רבים וטובים - לא רק את חייהם של הנרצחים עצמם, גם את חייהם של המשפחות שהפכו לגהינם עלי אדמות. לתקשורת המעודדת אלימות חלק נכבד בקידום תרבות הרצח במדינת ישראל - תרבות שהפכה לתופעה וכבר אינה משהו שולי. די בכך שתרגיז מישהו כדי להכנס לקו האש ולטוח הסכין של גחמן מטעם עצמו. סיבה נוספת שברצוני להפסיק את המנוי שלי להוט היא הפרת זכויות העובדים שמתרחשת שם - מדהים איך חברה אשר מכנה את עצמה "חברת תקשורת" פגעת בזכויות העובדים לתקשר זה עם זה, אך מעודדת תקשורת באמצעות איומים ברצח. הוט הם ז"ל בשבילי.

במאבקנו על החירות - האמת היא הנשק הטוב ביותר שברשותנו

הסרט ג'נין ג'נין שוב עולה לכותרות. קבוצת החיילים שתביעת הדיבה שלה נדחתה (שלא בצדק) בבית המשפט המחוזי, ממשיכה, ולעליון. לטעמי, פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, בזמנו, אשר אישר את הקרנת הסרט, היה שגוי ממספר טעמים, מוסריים ומשפטיים ואחד. הטעם המוסרי העיקרי הוא שהקביעה שחופש הביטוי מתפרש גם על דברי שקר מתעלמת מהנשק מספר אחד כנגד מדינת ישראל.

מדינת ישראל אינה אלא התגלמותו הלאומית של העם היהודי, עם שהנשק העיקרי שהופעל כלפיו הוא נשק התעמולה השקרית, השקרים הבוטים ועלילות האדם. עוד לפני המצאת הקולנוע, ציורים על קירות הכנסייה הציגו את היהודים טובחים בישו, והספרות והעיתונות של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים היו מלאות בקריקטורות אנטישמיות ארסיות. הפצת שקרים על היהודים, שהם-הם זקני ציון המאיימים להשתלט על העולם, שהם שותים את דמם של נוצרים, הוותה את הנשק העיקרי במאבק כלפי ציבור יהודי מפוחד, אומלל ומתוחם ב'תחום המושב', והוותה את יריית הפתיחה לפגיעות פיזיות, פוגרומים, ובסופו של יום גם השמדה.

בניגוד לעמים אחרים, כאשר מדובר בעם היהודי, ההיסטוריה הוכיחה קשר ישיר בין התקיימותן ובין חריפותן של עלילות הדם, ובין האיום הפיזי התמידי המרחף מעל לראשו של היהודי. בית משפט בישראל אינו יכול ליתן ידו לעלילת דם נוספת, גם אם היא לא מצוירת על קירות כנסייה או בעיתון של דר שטריימר, אלא מוקרנת בסינמטק בפורמט כמו תיעודי (מה שמלבה את ההסתה ואת עלילת הדם), תוך היתלות בקלישאות של 'חופש הביטוי'. בג"צ ציין בפסק דינו כי הדרך הטובה להלחם בשקרים היא אמירת האמת. אם נתרגם קביעה שיפוטית זאת למעש, הרי כל אימת שמוצא סרט מעליל-דם על ישראל, ישראל צריכה להנפיק סרט הסברה נגדי. אלא שהפקת סרט נגדי יכולה לארוך גם שנתיים ובינתיים הרושם כבר חילחל והשפיע את השפעתו. כך שלא תמיד הקביעה ולפיה "האמת היא התרופה הטובה ביותר לשקר" מעשית.

גם ההתנגדות לכיבוש אינה יוצאת נשכרת מסרט זה. היה מי שאמר כי "במאבקנו לחירות, האמת היא הנשק החזק ביותר שברשותנו", ולא בכדי. הכיבוש מייצר עוולות רבות, וטוב שאלו תתועדנה ותופצנה, בכדי שהמצפון של היושבים בציון לא יקהה, וכדי שלא יגלגלו על לשונם ססמאות נבובות על "זכותם של יהודים להתיישב בכל חבל ארץ", כי ה"זכות" הזו מובילה לנישול, למצור ולסגר על היושבים הערביים בחבלי ארץ אלו, וזאת בניגוד לאמנות בינ"ל האוסרות על התיישבות בשטח כבוש.

דווקא מי שמבקש לסיים את הכיבוש, צריך לנקוט אמת בדיווחיו, ולא להשתמש באותן שיטות ידועות לשמצה של הכנסייה הקתולית, של היטלר ושל גבלס - עלילות דם ושקרים.

דין קדימה

ביום שישי לפני מספר שבועות פרסם ידיעות אחרונות כי בעקבות מאמר של איתן הבר בעמוד הדיעות, התחרט אלי ישי וקבע כי חוק הג'ובים יבוטל. מאמרו של הבר תקף את האבסורד ולפיו, בעוד שאין כסף לשכר של עובדים במגזר הציבורי, יש כסף לשחיתות - מינוי מקורבים לג'ובים של שום דבר ושל כלום.

האבסורד שהציג הבר הוא אבסורד מתמשך במדיניות האיוולת הכלכלית בישראל - בעוד שמשנה לשנה מקוצץ התקציב, תוך המטת גזירות על השכבות החלשות, וזאת בטענה ש"אין", הרי בו-זמנית, במקביל, מצ'פרים את השמנים ממילא בעוד ועוד צמיגי שומן: כך לדוגמה במקביל לגזירות הכלכליות החדשות, נופחה הממשלה לעובי חסר תקדים, כאשר משיקולי כבוד גרידא מונו שרים לשום דבר וסגני שרים לכלום: זאת במקביל להעלאת תעריפי המים, וכעת, גם תעריפי הדלק.

בדיני פירוק החברות קיים מושג הקרוי: 'דין קדימה'. כאשר חברה מפורקת, כיס ההון שלה קטן ועשרות אלפי נושים משתרכים בתור, קובעים דיני החברות דין קדימה אשר מגלם רעיון של צדק חלוקתי ולפיו, טרם יקבלו הנושים הרגילים ואף הנושים המובטחים של החברה את כספם, יקדמו להם נושים אשר אמורים להיות מוגנים בעקרונות של צדק חלוקתי: רשויות המס והעובדים. סדרי הקדימות בדיני הקדימה של חוק החברות הם עניין מורכב מדי לרשומה זו, וגם אינם בדיוק צודקים: כך לדוגמה העדיפות שמוקנית לנושים מובטחים על פני נושים 'רגילים' אינה בדיוק צודקת שכן הנושים המובטחים הם הנושים החזקים ממילא - הבנקים, בעוד הנושים הרגילים הם ספקים, לעיתים גם קטנים, אשר עלולים להגיע לפשיטת רגל עקב פירוק החברה. כך שהאופן בו מגולם רעיון 'דין הקדימה' בדיני החברות אינו גילום ברזולוציה של אחד לאחד של רעיונות צדק חלוקתי. אך בעוד שאופן הקדימויות שמתווה דין החברות אינו מגלם רעיונות של צדק חלוקתי, עצם רעיון דין הקדימה, כשלעצמו, מבטא רעיונות של צדק חלוקתי, רעיונות שאם ייושמו כיאות בדין החברות, או בתקציבי הממשלה, יובילו לתוצאות חברתיות צודקות יותר.

במה דברים אמורים?

מדי שנה קוראים העיתונים תיגר נגד הסיטואציה שבה, מחד-גיסא, שכר ובונוסים גבוהים במיוחד מורעפים על הבכירים במגזר הציבורי, ומאידך-גיסא, העניים סובלים. דין הקדימה בחלוקת העושר הציבורי במדיניות התקציב השנתית של האוצר צריך לומר כי שכר של למעלה מ-100 אלף שקלים לחודש הוא דבר נפלא ביותר, ואף רצוי, ובאמת, כך מתגמלים בכירים על כישוריהם.

ברם, רק לאחר שימולאו צרכיהם הבסיסיים של המגזרים החלשים ניתן יהא להעניק שכר כה רב לבכירים. קרי, אם עדיין חסרות תרופות מצילות חיים בסל התרופות, יש להעניק, ראשית, תקציבים למימון סל התרופות, ורק לאחר מכן, כאשר אף אדם הסובל ממחלה סופנית אינו עלול למות בשל מחסור בתקציב, לרפד את מותניהם של הבכירים בעוד ועוד שומן. למעשה, הבכירים במגזר הציבורי אשר עומדים על רגליהם האחוריות בכדי להגדיל את שכרם לשכר של כמה מאות שקלים מידי חודש, עושים זאת תוך אי מודעות לכך שבהתעקשותם הם גוזלים את כבשת הרש של תושבי הפריפריה, של הזקוקים לתרופות מצילות חיים וכו'. הם הרי מתקרבנים על "שכרם הנמוך" על חשבון 'קופת ציבור' אמורפית. אילו היה נמתח קו מטאפורי בין כל בכיר במגזר הציבורי, על שכרו בן ששת הספרות, לבין כל קבוצת אזרחים ענייה ומוחלשת שצרכי היסוד שנמנעו ממנה שווים לגובה השכר החודשי של אותו בכיר מינוס שכר שיש בו כדי לקיים את צרכיו היסודיים של הבכיר, הציבור היה אולי מפנים את אי-האחריות החברתית שבהתעקשות על שכר כה גבוה, ומבין את הקשר הישיר בין שכר זה לבין העוני שאחרים רבים נאלצים לחיות בתוכו.

ניתן, לצורך התרגיל, למתוח את הקו המטאפורי הזה בהגרלה. ניתן לכמת בכסף את המחסור בצרכים בסיסיים אשר סובלות ממנו אוכלוסיות מוחלשות (דיור הולם, תרופות, מזון בסיסי, מצרכי יסוד אחרים, חינוך יסודי וכו'), מחד, ומאידך, לכמת בכסף את עודפי הכספים המגיעים לבכירים מעל לרמת שכר אשר אמורה להיות סבירה.

לאחר מכן ניתן, בהגרלה, לקשר בין כל בכיר במגזר הציבורי לבין כל קבוצת אנשים עניים ומוחלשים במדינת ישראל, ולומר שאם אדון X במגזר הציבורי היה מוותר על קצת מן השכר בין 6 הספרות שלו, למשך שנה, גברת Y מדימונה הייתה יכולה לזכות בהשתלת כליה, וכדומה. דומה כי דווקא הקישור השמי, הפרטני, בין אחד הצמיגים השמנים במגזר הציבורי (או הפרטי) לבין מי שצרכיו הבסיסיים כבן אנוש נגזלו ממנו עקב מדיניות אשר מצ'פרת את המצ'ופרים ממילא וגוזלת את כבשת הרש של מי שאין להם, יכולה להוות תמריץ מצפוני לשינוי הנוהג הרב שנתי ולפיו, במקביל לקיצוצים הקשים כלפי השכבות החלשות, הצמיגים השמנים אשר זוללים את עוגת השמנת של התקציב ממשיכים להשמין מנחת.

שמחת זקנתי

כתבה ב'הארץ' מאוששת את ההנחה שלי, שביבי אינו אלא שקרן ותחמן, ואין לו שום כוונה לקיים את חזון שתי המדינות לשני-העמים. מסתבר כי הביבי שלנו תיאם את מועד סיום ההקפאה עם המועד שבו תתקיימנה הבחירות לקונגרס - תוך ידיעתו (עקב האוריינטציה האמריקנית שלו) כי אז יקום מחדש רוב רפובליקאי בקונגרס. אם הייתה לי תחושה חזקה (מבלי יכולת להוכיח אותה) כי תרגיל ההקפאה של ביבי אינו אלא תרגיל נטול כוונה לכונן את חזון 'שתי המדינות', אז הנה ההוכחה שביקשתי. ביבי חושב שהוא חכם גדול, מפני שהוא "תחמן את העולם" והשהה את הבניה בדיוק לפרק הזמן שבו אובמה יקבל רוח גבית מן הקונגרס. אני חושבת שביבי הוא גלותי ואנטי ציוני. גלותי, משום שכמו ראש קהילה יהודית בגולה, הוא מתחמן את ה'פריץ' בתרגילי השהייה מתובלים בחכמת קהילה-יהודית-למודת-פוגרומים. אנטי ציוני - משום שהנצחון העלוב הזה ב"קרב" מרחיק מאיתנו את פתרון שתי המדינות השפוי לעבר פי הפחת של מדינה דו לאומית. הייתי מכנה את "נצחונו" של ביבי לתמרן את מועד סיום ההקפאה לבחירות המחודשות לקונגרס "שמחת זקנתי", אך עם החזון האפוקלפטי של מדינה דו-לאומית שביבי מקרב כצונמי לפתחנו, אני בספק אם אי פעם זיקנתי תגיע, או שקודם יגיעו הטילים.