פרשת 'בשלח' הינה פרשה של שרשרת אירועים קיצוניים ביותר. היא החלה בקריעת ים סוף ובשירת הים המופלאה. ברם, מיד לאחר מכן ממשיכה הפרשה בסדרת נפילות גדולות של עם ישראל שמתלונן על מחסור במים, באוכל, ושוב במים, עד להגעתו לתחושה הקשה מכל: "היש ה' בקרבנו אם-אין [שמות י"ז, ז']. כתוצאה מן המשבר האמוני הזה - פחות מחודשיים בלבד אחרי "וייראו העם את- ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [שמות י"ד, ל"א] - הגיע עמלק מרחוק כדי להילחם ולהכרית את עם ישראל שזה עתה יצא ממצרים.
האם יש הסבר להשתלשלות הדברים הללו - לירידה הכל כך תלולה מפסגת האמונה של שירת הים עד לשפל, לייאוש ולכפירה של רפידים - והכל תוך תקופה כה קצרה? שאלה נוספת היא: האם הקב"ה, שזיכה את עם העבדים המשוחררים האלו בנס האדיר של קריעת ים סוף לא ראה שהם זקוקים למים וללחם, ושעליו לספק להם את צורכיהם הבסיסיים כדי למנוע את תלונתם על משה ועליו עצמו? מה הייתה מטרתו של הקב"ה בזה שהוא לא סיפק להם את צורכיהם לפני שהם החלו למרוד במשה ובו?
תשובה לשאלות הללו, לדעתי, טמונה באמירה של חז"ל - "דרך ארץ קדמה לתורה". משה רבנו הבין זאת היטב וניסה לצייד את בני ישראל - תוך חמישים הימים שבין יציאת מצרים לקבלת התורה - במינון המינימלי של דרך ארץ הדרוש כדי שלמעמד הר סיני יהיה האפקט הרצוי על אותו המון עבדים שהידרדר למ"ט שערי טומאה.
כיצד מחדירים את המידות הטובות של דרך ארץ בתקופה כה קצרה? מחד-גיסא, יש לזכור שדרך ארץ נקנית, אולי בדרך הטובה ביותר, על-ידי מגע עם איש נערץ שמבורך באותן מידות טובות. ואכן, שנה שלמה עם ישראל היה עד למסירות נפש אדירה מצידו של משה רבנו למענם. עשרה חודשים משה רבנו שהה במצרים בלי אשתו ובניו, והקדיש את כל כולו למען גאולת העם. הם היו עדים לענוותו, לדבקותו במשימה ולרצונו העז לעזור לאחיו. ברם, החדרת מידותיו של מנהיג לתוך נשמתו של עדרו הינה תהליך ארוך מאוד - ומשה נדרש להרים רוחנית - את בני ישראל לרמה המתאימה למעמד ייחודי של ראייה, שמיעה וציות לקב"ה ולמצוותיו. מה עושים?
המעשה הגדול שעליו החליט משה כדי לרומם דרכו את עם ישראל היה שירת הים. כך, בצרופם של כל בני ישראל לשירה של שמחה והודיה גדולה לה' עבור חסדו הגדול והנורא, הביע משה, ודרכו העם, את המידה הפשוטה והנשגבת של הכרת הטוב לגואלם. ברם, זה לא הספיק, כי שלושה ימים בלבד לאחר מכן החלו בני ישראל להתלונן על משה באומרם: "מה-נשתה" [שמות ט"ו, כ"ד]. מכיוון שהקב"ה רצה לזרז את עלייתם הרוחנית בדרך ארץ ובמידות טובות שיכשירו אותם לקבלת התורה תוך ארבעים יום בלבד, הוא החליט ש"שם שם לו חֹק ומשפט" [שמות ט"ו, כ"ה]. חז"ל אומרים שהחוקים והמשפטים שנתן להם ה' שם במרה היו הלכות שבת, כיבוד אב ואם ופרה אדומה. מדוע דווקא אותן הלכות? תשובתי, לאותן הלכות יש מרכיב גדול של דרך ארץ. בלימוד אותן הלכות ילמד העם גם את טעמן המוסרי - קרי, את דרך הארץ הטמונה בהן.
וכיצד זה יקרה? הרי, בשמירת שבת יש בסיס גדול של הכרת הטוב להקב"ה על שבחסדו הגדול ברא את העולם בשלמותו, ונתן לכל אחד מאתנו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. כיבוד אב ואם הינה מצווה שכולה הכרת הטוב. ברם, כיצד מצוות פרה אדומה משתלבת באותה מסגרת? התשובה: הקב"ה ברא את העולם במציאות של טהרה וטומאה. כדי שבניו שנקלעו למצב של טומאה ייטהרו, יצר הקב"ה תרופה למכה - את האפר של פרה אדומה. וגם על כך יש להודות לו בהכרת הטוב.
לצערנו, במרוץ להגיע להר סיני תוך חמישים יום מיציאת מצרים, ההלכות שקיבלו בני ישראל במרה לא הספיקו לחסנם מן הייאוש וכפיות הטובה. כי עוד פעמיים הם התלוננו על משה וניסו את ה', כאשר ברפידים הם העיזו להוציא מפיהם את המשפט הגרוע מכל: "היש ה' בקרבנו אם-אין".
כעת נעבור לימינו אנו. כמעט אלפיים שנה שהיינו בגולה - מושפלים, בזויים ומעונים על-ידי הגויים. סוף-סוף הביאנו הקב"ה על כנפי נשרים לארץ מולדתנו. האם לא היה זה נס הראוי לשירה? האם ניצחוננו הגדול בשנת 1967 על אויבינו תוך שישה ימים של ניסים ונפלאות לא ראוי לשירת העם לאבינו שבשמים? וכנ"ל לגבי מלחמת יום הכיפורים, מלחמת עירק ומלחמת "
עופרת יצוקה". מדוע נמנענו מהבעת הודיה לה' עבור כל חסדיו עמנו? מדוע לא ראו גדולי הדור של ימינו שחובתם הציבורית העליונה הינה להוביל את העם בשירה ברחובות ירושלים ובכותל? האם כפיות הטובה באותן נקודות זמן גורליות מעכבת שוב ושוב את ביאת המשיח? האם זה לא דומה להחמצת הזדמנותו של חזקיהו להיות משיח על-ידי מיאונו לשיר שירה לה' אחרי נצחונו הניסי על מלך אשור?
יהי רצון שמהיום והלאה ידע עם ישראל לשיר לה' - "אשירה לה' כי-גאֹה גאה... עזי וזמרת יה ויהי-לי לישועה זה אלי ואנוהו" [שמות ט"ו, א'-ב']. בכך נקדם את גאולתנו במהרה בימינו, כן יהי רצון.
