|
הגיע הזמן להגיד לציבור הישראלי את האמת. נתניהו [צילום: AP]
|
|
|
|
|
"הגיעה העת שנתניהו יאמר לציבור הישראלי את האמת. לא יהיה הסכם שלום עם הפלסטינים ללא ריבונות פלסטינית במזרח ירושלים". כך כתב ב"הארץ" השבוע הכתב המדיני. והייתה שם גם הצעה: "להקפיא את הבנייה במזרח ירושלים, אפילו לזמן קצר, ולו רק כדי להציל את המשא-ומתן מגוויעה". הקורא הנבון מבין שאם אין שלום ללא ריבונות פלסטינית במזרח ירושלים, ההצעה להקפיא את הבנייה - מיותרת. אין צורך להציל מגוויעה משא-ומתן כאשר ידוע מראש שאנחנו לא מעוניינים בהצלחתו.
האמת - שהמעטה החביב של מליצות נאות, התעלמות ושקרים ממוסדים, מגן על תודעת הציבור מפניה - ברורה כדמותו בראי של כל מי שאין לו אינטרס נפשי לברוח מפניה: כל זמן שהעדיפות הלאומית העליונה היא להחזיק עד כמה שאפשר יותר שטחים, בירושלים ולא בירושלים, ולהבטיח את השליטה בהם, בעתיד, לנצח; וכל זמן שכוחה הצבאי של ישראל מאפשר לה לנהל את המדיניות הזאת, או, במילים עוד יותר מפורשות, כל זמן שמדיניות ישראל מונחית על-ידי העיקרון שמה שטוב למתנחלים טוב לישראל, ומה שרע למתנחלים רע לישראל - ישראל איננה פרטנר לשלום. אין שום סיכוי, וההתעסקות בתהליך המדיני כאילו יש סיכוי, היא תרגיל בהטעיה עצמית.
ההטעיה העצמית הזאת מתנהלת בהצלחה כבר 40 שנה ויותר, עם ראשי ממשלה וממשלות מתחלפות ומזכירי מדינה אמריקניים מתחלפים בשרשרת. אין כמעט יום שבו הכותרות הראשיות אינן עוסקות במהלכים המדיניים לקראת הסדר או הסכם או שלום, ולא היה אפילו שבוע אחד רצוף ב-40 השנים האחרונות שהשלום, כתוצאה מן התהליך המדיני שהתנהל באותו שבוע, היה אפשרי או מתקבל על דעתו של אדם שיש לו אפילו מושג קלוש על התנאים הגלויים לעין הנדרשים לשם כך.
גם משא-ומתן לשלום הוא התנהגות אנושית. כדי שיתקיים, בכל מקום ובכל זמן, חייבים להתקיים מספר תנאים:
ראשית, שני הצדדים צריכים להכיר זה בזה כצדדים למשא-ומתן. תנאי זה מתקיים בפועל, אך להזכירכם, "תהליך השלום" השתולל כאן יום-יום שנים רבות לפני שישראל הייתה מוכנה להכיר בצד השני כפרטנר למשא-ומתן. ולמרות זאת, הציבור האמין שהיה תהליך שלום, והתקווה המופרכת הזאת פרנסה את האגו הלאומי ועזרה למתנגדי מדיניות ההתנחלות להשלים איתה בשקט.
תנאי שני הוא שאף אחד מהצדדים לא יעדיף פתרון של כפייה בכוח על פתרון שאפשר להשיג במשא-ומתן לשלום. בלא שיתקיים תנאי זה, תהליך משא-ומתן יכול להיות רק על תנאיי כניעה, שכן לצד החזק לא יהיה כדאי להגיע להסדר הכרוך בהכרח בוויתורים. האם מישהו מעלה בדעתו שלנתניהו-ליברמן כדאי להגיע להסדר הכרוך בוויתורים?! כל עוד מנהלי המדיניות של ישראל מאמינים שהם יכולים לכפות בכוח את המשכו של המצב הקיים, הם לא יכולים להיות מעוניינים בהצלחתו של המשא-ומתן. התהליך המדיני יכול להיות רק אחיזת עיניים ו/או כניעה ללחץ חיצוני ו/או משיכת זמן.
התנאי השלישי הוא ששני הצדדים יסכימו מראש על המתווה הכללי להסכם שהם חותרים להגיע אליו. בלי זה אין ל"שלום" דמות או ממשות כלשהי, והמשא-ומתן לקראתו - "הגיע הזמן לומר לציבור את האמת" - הוא תעתוע עקר. ישראל, עד היום, לא החליטה שרצוי לה הפתרון של שתי מדינות על-פי קווי 1967 פחות-או-יותר, או שרצוי להגיע להסדר כלשהו בירושלים שאיננו "שלנו לנצח", כך שאפילו מצידה, תנאי זה אינו מתקיים. ביום שניודע שישראל והפלסטינים מסכימים בקווים כלליים על דמות השלום ומסכימים לנהל משא-ומתן לקראתו, נדע שייתכן משא-ומתן לשלום. בינתיים הוא לא נראה באופק.