סכלותה של ממשלה

בטרוניות שיש לנו כלפי ממשל אובמה שכחנו שלא הוא שהביא על רצועת עזה את שלטון חמאס, אלא הממשל הידידותי של הנשיא בוש שאליו עורגת ממשלת נתניה. בוש ביקש לשתול דמוקרטיה אצל הפלשתינים וקיבל גידול שבעיניו ובעיננו הוא שורש פורה ראש ולענה - החמאס. אותו חמאס שאנו יחד עם ממשל בוש הכללנו אותו במחנה הרוע לצד תנועות וישויות הטרור - אירן, חיזבאללה וגרוריהם. זה אותו חמאס שאיתו אנו מנהלים מגעים אינטנסיביים, אף שלא במישרין, לשחרור גלעד שליט, ובעקבותיו הסרת המצור על עזה. במידה רבה - בו יהיה תלוי אופי שיחות השלום עם הפלשתינים.

אם יש את נפשכם לדעת (שאלה ביאליקית) מי שילב את החמאס בפקעת המדינית שאנו נתונים בה, לכו אל גבעת רם, אל קריית הממשלה בירושלים. שם, בעזרת משרד הביטחון בתל אביב ניתנה לחמאס הלגיטימציה - הלאומית ובעיקר הבינלאומית. לא הממשל בראשות אובמה הכיר דה פקטו בחמאס. יש שמחייבים (אני נמנה איתם בשל כורח המציאות שנוצרה) ויש ששוללים זאת, אבל עובדה היא שאנו גרמנו לכך, ויש לכך השלכות הרבה מעבר לזירה הזאת. כי לממשלה זאת אין מדיניות.

בעת הביקור של שר הביטחון באנקרה בחודש ינואר, דווח כי אחד הנושאים המרכזיים שעלו בשיחה בין שר הביטחון שלנו אהוד ברק לבין שר החוץ הטורקי אחמט דבוטולו היה השאיפה של טורקיה להעביר סיוע לחמאס, שכן לטורקיה קשרים עם החמאס. ישראל התנגדה לכך בטענה שהדבר יעניק במה להילת חמאס. כמובן כל תוספת של מודעות לקיומו של חמאס מבורכת מבחינתו, אבל הוא כבר השיג את שלו. הוא גורם גם בהקשר הפלשתיני הפנימי, גם בהקשר הישראלי וגם במישור הבינלאומי. הממשלה הזאת הוסיפה הילה לחמאס.

החמאס על-פי כל הפרמטרים המקובלים נוהג כמנגנון טרור מאורגן. הוא אומנם זכה בבחירות, חופשיות פחות או יותר, אך את שלטונו הוא ביסס וכופה באמצעים ברוטליים. הוא מוכן להקריב מאות ואולי אלפי בני אדם למען מימוש האידיאולוגיה שלו. אידיאולוגיה היא לאו-דווקא זהה לערך חיובי. רוב המשטרים הברוטליים באירופה היה להם בסיס אידיאולוגי. ככה היה לפשיזם, לנאציזם וגם לקומוניזם - הרוסי והסיני. אלה היו מדינות טרור. שפיכות הדמים הגדולה ביותר בתולדות האנושות נבעה ממניעים "אידיאליסטיים". במידה מסוימת, גם אירן נשלטת על-ידי טרור. המדיניות האסלמיסטית של החמאס מבוססת על טרור. האלמנט של הפצת המסר של טרור לא רק משתלב במטרה אלא חיוני לה. והמסר מועבר באמצעי התקשורת.

תנועות טרור בימינו הן לא רק סינתזה בין פעולת טרור עצמה לבין ההדים שהיא מקבלת. המנוף הגדול ביותר של פעילות טרוריסטית היא החשיפה, וככל שהיא מתמשכת יותר כן החשיפה גדולה. זאת מאפשרת לה לנהל את התעמולה האידיאולוגית שלה. אילו התקשורת לא הייתה משמשת רמקול לפעילות הטרוריסטית החל מחטיפת מטוסים, בני ערובה, פיגועים וכיוצא באלה פעולות - האפקט שלהם היה מינימלי או אפילו אפסי. התקשורת מאידך היא שותף כפוי מכיוון שאלה החומרים מהם היא ניזונה, והתחרות בין ענפי התקשורת או במדיה בכלל היא גורם שמגביר את החשיפה הטרוריסטית עוד יותר. זה הקשר הגורדי.

לסוגיה של מטרות טרור הוקדשו אלפי מחקרים, אין ספור ימי דיון באקדמיה, במסגרת כינוסים בינלאומיים והתפקיד שממלאת התקשורת בהקשר למטרות האלה. גם המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בשיתוף מועדון שדרי הטלוויזיה, הקדיש לכך בשעתו כינוס בינלאומי מיוחד בשם: "מדיה מחאה ואלימות פוליטית". ובו השתתפו בין היתר, עיתונאים, פרשנים ואנשי אקדמיה בתחום המדיה. אני נזהר מלומר שהתקשורת מסייעת, מכיוון שסיוע ממש יש בו כוונה תחילה ולמדיה, למעט תקשורת בשירות אותם גופי טרור מדינות או ישויות, אין כוונה כזאת, להיפך. התפקיד שלה הוא לדווח. כשם שלא היינו יודעים על צונאמי או הפיכות, או רציחות המוניות ללא המדיה, בעיקר היום באמצעות המדיה האולטימטיביים - האינטרנט. ככה לא היינו חשופים לאורך זמן לאפקטים של פעילות טרוריסטית. במקרה זה התקשורת היא אכן "השליח". צאו וחשבו כמה מיליוני מילים הוקדשו לחמאס רק בהקשר של גלעד שליט. אני משוכנע שהקורא, המאזין, הצופה בישראל, יודע הרבה יותר על החמאס, מאשר על הפאתח - שהוא אמרו להיות הפרטנר שלנו לדו-שיח.

קיימים כל הסיכויים לכך ששליט ישוחרר. עוד כמה תמרונים מצד אחד ומצד שני, בעיקר כלפי ציבורים פנימיים והעסקה תשולם. ואז צריך להתנהל דיון ציבורי רציני מה קרה כאן. אילו אני צעיר הייתי מזמן מתחיל בכתיבת דוקטורט על שליט כחלק מסימביוזה תעמולתית מצד חמאס. גם אם פה ושם הוא יוותר, הרווח הוא שלו, לא רק במספר המשוחררים, אלא בעיקר במוניטין שייצאו לו בסחר בבני אדם, כדבר לגיטימי שהעולם מקבל דה-פאקטו. זאת בניגוד לחטופים בידי גופי טרור אחרים, הוא לא פגע בחטוף פגיעה פיסית. הוא ניהל מקח וממכר ממולח, ובכך הביא את הפלגים בעזה ובדמשק לכלל תאום והסכמה ועוד ערכי מוסף כהנה וכהנה.