כל כך הרבה קלסתרי פנים הלומי מבוכה ואובדן עברו על פניי ביום האתמול, עברו לבלי שוב, כדי לא להביט בפני איש. יש ימים אשר בהם העם הזה מדאיג אותי יותר מבימים אחרים, אתמול היה אחד מהם. אחת התכונות המסוכנות ביותר לקיומה של חברה חזקה או לקיומו של עם חפץ חיים היא, כשאנשים מסרבים לחשוב לבד.
נציגים של כל חלקי החברה הישראלית סובלים מהמחלה הזו באותה מידה. מסרבים להישען על עצמם ולבחור לבד. יש מי שמעדיף שהתקשורת, מערכת המשפט, האליטה האקדמית או התרבותית יכתיבו לו את קווי המתאר של עולמו; ויש מי שמעדיף שסמכויות רבניות יגדירו לו אמת ושקר. פעם נהגו לחשוב בציבור הסרוג שאופציה ב' טובה מ-א' בשל מעלתם התורנית והערכית של האחרונים, אבל אז בא הגירוש, מעטים מדי חשבו לבד והיום יש לנו פליטים יהודים.
'הכל ייתכן', אומרים, אולי פלוני צודק, אולי אלמוני, אולי אף אחד לא צודק, הרי הצדק רחוק ונשגב מהאדם הקטן. פוסט מודרניזם עם הסבה מחזיק באחיזת חנק חלקים בציונות הדתית. היות שיש רבנים - הכרעה בכל סוגייה כמעט נתפסת כנשגבת ורחוקה מבינתו של הפרט. ואז, כל משב רוח מעיף אותך בין הקרקע לרקיע, ואתה - מי אתה שתתלונן. כך בכל מישור: הפרטי, הקהילתי, הלאומי והאנושי.
אני מזהה אצל רבים וטובים את הנחת המוצא המעוותת, שהם לעולם לא מגדירים במילים - שהסיבה היחידה שהם זכו לחיות ולחשוב בדרך האמת, היא כי הם תלמידיו של רב מסוים, או כי הם גדלו בסביבה מסוימת או בחינוך מסוים, או כי הם הולכים לאורה של ספרות מסוימת דווקא. והאחרים האומללים חיים בעולם השקר ואין להם דרך להיגאל, אלא אם כן ישמעו על האמת מפי אחד מ"סוכני" אותו עולם אמת. צריך להזכיר להם שמיסיונריות אינה בבית ספרנו.
לא נותנת לי מנוח העובדה שאנשים המאמינים באמיתות מוחלטות בעולמו של ה' ברמת ההצהרה, לא מאמינים שהוא נתן לכל אחד ואחד מהם את הכלים לחצוב את האמת מתוכם. בכוחם מליבם ומעמקי הכרתם התרומית הבראשיתית. ולאור אותה הכרה פנימית מאירה, ללמוד ולחקור מכל חוכמת עמינו, גדולי עולם וגדולי הדור. מדאיג אותי שאותם "מאמינים" לא מכירים בכך שמי שמחפש את האמת ימצאנה בכל מקום הימצאו הוא. מי שמשייף ומאמן את שרירי חוש האמת הפנימית שלו ואת הכרתו הבראשיתית - נפשו מזהה נקודות אמת כאור הדבק באור. בכל סביבה, בכל חברה, בכל אידיאולוגיה או אמונה מכל דרך לימוד - ניתן לבנות נקודות-נקודות של אמת, בין אם על-ידי קבלה, שלילה, קבלה חלקית, או אפילו על-ידי ההבנה שהדברים נמצאים ברובד אחד בעוד יש רבים אחרים. אם לא היו אלו פני הדברים, זכות הבחירה שניתנה משמים לכל אדם הייתה כמו לחלק מחשבים לאוכלוסיה אנאלפביתית.
את כל המחשבות האלה חשבתי בעקבות פרשת הרב מוטי אלון. ויותר מזה, בעקבות תגובות האבלות שפשטו בציבור הסרוג. בחישובים על איזה רב להטיל את הצורך לחשוב, הפרשה הזו בילבלה את היוצרות. הרב אלון, אחד מחשובי רבני הציונות הדתית, שסחף בכוח הכריזמה שלו ושבה בקסמו אלפים. אם בו נפלה השלהבת - אנה אנו באים? אומרים ללא מילים הפרצופים החולפים על פניי, כשאחד ממסעדי עולם קורס לכאורה לנגד עיניהם. מי שרוצה להמשיך ולהחזיק בשיטה, שם על כפות המאזניים אל מול הרב אלון את כובד רבנותם המשותף של אותם רבני "תקנה", שפרצה לה מן האפלה, ומיני העדויות, הבירבורים, הניתוחים והפרשנויות, ומוצא שוב למוחו מנוחה ונחלה, שהם כבר יחשבו במקומו, שהם יכריעו.
מי שיצא לו, ולו לרגע קט, להביט בנשמתו החשופה של הרב מוטי באמצעות דרכי ביטויו, נשמה שניכרת בה האצילות והזכות המאירה, ומאפשר כעת לרעשי הרקע לכרסם במשהו את רגע האמת האבסולוטית הזו שחווה, רחמיי עליו. עניי האמת, אתם ועולמכם תלויים על בלימה. הנה לכם סעד, הנה המובן מאליו, הנה לכם האמת. הרב מוטי נקי מן הכיעור המדובר, לא בגלל הישגיו התורניים והחינוכיים, ולא בזכות תפקידו החברתי או כמות אוהדיו, ולא כי מיוחס לו צדק בלתי מעורער - אלא נקי הוא בגלל מה שיכול לראות בנפשו כל אדם שחושב לבד, שמכיר באמת כשהיא ניצבת לנגד עיניו. זהו היסוד, זוהי נקודת המוצא והיתר - עיוותים: מי קינא, מי שיקר, מי הטעה, מי הוטעה ומה היו המניעים - אלו כבר פרטים שהרב מוטי החליט להיות קורבן הציבור ולפתור את הרבים מהם.
