רשות השידור הידרדרה בשל שני דברים: העובדה שיש ערוצי רדיו וטלוויזיה נוספים הפחיתה את חשיבותה בעיני רבים. הפוליטיקאים הלכו והתערבו ברשות ותרמו לקידום מנהלים לא מוכשרים או מנהלים ששואפים לרצות פוליטיקאים. נוסף על הניהול לא הייתה יכולה רשות השידור להתחרות בסכומים המפתים שהציעו הערוצים המסחריים, מה שגרם לעזיבת אנשים מוכשרים. גם האנשים המוכשרים שנשארו ברשות לא קודמו בעיקר כי לא היו מרפקנים ועסקנים.
קחו לדוגמה את דניאל פאר, שעבד ברשות השדור למעלה מ-40 שנה ו
יעקב אחימאיר שעובד 40 שנה ברשות, הם לא קודמו לתפקידי ניהול. בשנים האחרונות היו יחסי עבודה עכורים ברשות. האם מינוי של אדם נעים הליכות כדניאל פאר לתפקיד ניהולי בכיר לא היה מונע את העימותים שחלקם נבעו מאישיותם של המעורבים?!
מעורבות הפוליטיקאים לא הסתיימה בעזרה בקידום מנהלים אומרי הן, אלא גם במתן הקלות בתשלום אגרת רשות השידור. נוסיף לזה ניהול כספי ומערכת גבייה כושלים ונקבל גירעון תקציבי.
אגרת רשות השידור ככלל היא אגרה לא צודקת. כל מי שיש לו פוטנציאל לקלוט את שידורי רשות השידור צריך לשלם. אדם שיש לו רדיו במכונית ישלם אותו סכום כמו אדם שיש לו DVD במכונית. אדם שבכל חדר יש לו מסכי פלזמה ו-LCD ישלם אותו סכום כמו אדם שיש לו טלוויזיה פשוטה. הרי המס לא נגבה ממי שצופה או מאזין לשידורי רשות השידור אלא ממי שיש לו פוטנציאל כזה, לכאורה לאדם שיש טלוויזיות רבות יש פוטנציאל רב יותר לצפות בשידורי רשות השידור, ולענייננו (וגם בעיני החוק) אין זה משנה אם הוא עושה זאת.
כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להציג את השיטה שלדעתי תחליף בהצלחה את אגרת רשות השידור ושמשלבת בתוכה מרכיב של צדק.
במקום אגרה יוטל מס על כל מכשיר או התקן שיכול לנגן, לקלוט, לשדר או להשמיע שמע או וידאו (מוזיקה או סרטים). ניתן מנתוני המכס ומע"מ לבדוק כמה מכשירים כאלו נמכרים ומה הסכום או האחוז של המס שצריך להטיל. הצדק בהצעה זו שמי שרוכש יותר מכשירים ישלם יותר.
אגרה קבועה מבטיחה הכנסה קבועה. כיצד מס שמוטל על צריכה יכול להבטיח הכנסה קבועה? הסיבה פשוטה - מחירי המכשירים יורדים במקביל לשכלולם, לדוגמה, מכשיר DVD בסיסי עולה כ-100 שקלים, אם הוא מתקלקל אין טעם לקחת אותו לתיקון, רק הבדיקה תעלה יותר ממחירו, לכן קונים חדש. קניית מכשיר חדש נובעת גם מגידול באוכלוסייה - כמות הצרכנים, הרצון לשדרג למוצר משוכלל יותר ששניהם מוגברים באמצעות ירידת המחיר שכלול טכנולוגי ותחרות (ראו התגובה ל-IPod ול-IPhone והתחרות העזה בשוק הנטבוקים).
היתרון הוא גם בכך שמוצרים אלו רובם זולים יותר ממוצרים כגון: מכונות כביסה, מקררים ובוודאי מכוניות. התוצאה שהם נמכרים בעשרות אלפים או אף מאות אלפים. מוצרים אלו גם מושפעים במידה קטנה בתקופת מיתון שלא כמו המוצרים היקרים. הכמות האדירה של מוצרים שנמכרת תגרום לכך שהמס על כל מכשיר לא יהיה גבוה ייתכן שהוא יסתכם אפילו במספר שקלים.
הנה לפי נתוני רשות המיסים: "ביבוא טלוויזיות נרשם גידול בכמות של 7% לצד הירידה בערך היבוא של 10.7%, ואילו ביבוא מכשירי DVD ווידאו נרשמה עלייה בכמות המיובאת בשיעור חד של
18.6%, וזאת לצד ירידה בערך היבוא של 2.3%". בחודשי השפל ב-2009 יובאו 43,000 טלוויזיות ו-31,000 מכשירי וידאו ו-DVD והערך השנתי במיליוני דולרים לטלוויזיות ו-DVD הוא 284.2 ו-32 בהתאמה.
כלומר, הקנייה המתמשכת וקבועה של מוצרי שמע ווידאו מבטיחה שמס שיחליף את האגרה יספק די כסף לתפעול רשות השידור. המס צודק, כי מי שיכול לצרוך יותר משירותי רשות השידור משלם יותר. רשות השידור תחסוך כסף על מנגנון גבייה שבו תוכל להשתמש לצרכיה. הפגיעה בציבור תהיה קטנה כי מחיר המוצרים לא יעלה במידה רבה עקב כך שהמס יתחלק על מספר עצום של מוצרים.
