בשבוע שעבר קראנו את פרשת תְּצַוֶּה, שבה לא מוזכר שמו של משה אפילו פעם אחת, והסברנו כי באי-הזכרת שמו, בהתייחסות אליו בלשון נוכח וְאַתָּה תְּצַוֶּה, אתה בעצמך - טמון מסר נצחי; שבכל דור יש יהודי הממלא את תפקידו של משה בייצוג הבורא יתברך כלפי הנבראים. ובהקשר של חג הפורים שחל למחרת אותה שבת, הזכרנו כי גם אם בדור מסוים נדמה שמשה לא קיים, אם מפני שלא מזהים אותו ואם משום שלא מודים בקיומו - הרי בשעת מבחן הוא מופיע פתאום, ומורה לעם ישראל את הדרך חזרה לנתיב הקיום, באמצעות חידוש הקשר החיובי עם הקב"ה. ועוד רעיון יסודי הזכרנו שם, שהיעדר הגילויים עשוי ללמד על קשר יותר עצמי, יותר פנימי. כמו למשל ביחסי הורים-ילדים - יש שעות של חסד, אהבה בגילוי, ויש של הזעפת פנים וקריאה לסדר. האם הריחוק שבזעף מלמד על רפיון בקשר חלילה? אדרבה, והראיה - כלפי ילדים זרים אין זעף, וזה מפני שאין קשר עצמי.

למעשה, אם מתבוננים ברצף האירועים שמיציאת מצרים ואילך, אפשר להבין בפשטות את העובדה ששמו של משה לא נזכר בפרשת תצווה וגם לא בפרשה הקודמת, תרומה, מלבד בפסוק הראשון שלה. הרי מדובר באותם ארבעים יום שמשה אכן לא נראה לעיני העם כי הוא היה בהר סיני. היעלמות המנהיג מעיני העם הצעיר, זה שרק לא מזמן יצא מעבדות לחירות והספיק לחוות הרבה (גילויים) ריגושים כל-כך עזים בזמן כזה קצר, היוותה עבורם ניסיון קשה. טבעי היה שירצו לחוות עוד ריגושים, אבל אלה הסתיימו בסוף מעמד הר סיני וכעת היה עליהם לקיים את ההוראות שקיבלו שם, בשיגרה. בלי לראות ולשמוע את משה - זה היה די קשה, אבל ידעו שהוא עתיד לשוב כעבור ארבעים יום והמתינו. הם יודעים שהוא מביא להם את דבר ה' ולמעשה מייצג אותו כלפיהם; ארבעים יום בלי לראות אותו - נו מילא, איכשהו נשרוד, יותר מזה - זה כבר באמת מוגזם. מה גם שאמר שייעדר רק ארבעים יום ואלה כבר חלפו, מה עושים?!

[שמות ל"ב] [א] וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; להם זה נראה כאסון נוראי, המנהיג הנערץ נעלם. במצב כזה לחוץ, טבעי שפונים למישהו משכבת ההנהגה וזה מה שהם עושים: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן. אלא שהם לא מבקשים ממנו פתרון למצב שנוצר אלא מעמידים אותו בפני עובדה, נותנים לו הוראות להמשך: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. ומהו שורש טעותם? (רש"י): כשעלה משה להר אמר להם, לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם שאותו יום שעלה - מן המניין הוא, והוא אמר להם שְׁלַמִים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו - אין לילו עימו. כלומר, מבחינת משה מדובר ביום השלושים ותשע, שאותו הם ספרו כיום הארבעים. נו, אחר-כך עשו את העגל וכולי. לא נאריך בכך הפעם כי כבר עשינו זאת לא פעם בעבר וגם כי לא יישאר מספיק מקום לנושא העיקרי.

במה עסק הקב"ה למעלה, כאשר עשינו למטה על הארץ את עגל הזהב (או כל עגל אחר)? הרי עשינו אותו בגלל התעלמות האור האלוקי, בגלל המחשבה שעזב אותנו חלילה. ומה האמת, במה הוא עסק באותו זמן ממש? (מדרש תנחומא): אמר רבי לוי, ישראל יושבין למטן וחורטין את העגל, שנאמר, [ד] וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. והקדוש ברוך הוא למעלן חוקק לוחות ליתן להם דִּבְּרוֹת חיים, שנאמר [פרק ל"א]: [יח] וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. רעיון נפלא משמיע לנו ר' לוי בתיאור זה; האדם על הארץ חווה ריחוק מה', נעלם לו האור האלוקי, הוא לא רואה את משה רבנו ובטוח שמעתה עליו להסתדר לבד בעולם, בכוחות עצמו. הוא יוזם מהלך של יצירת תחליף למשה, מהלך שמרחיק אותו מהקב"ה, אשר באותה שעה עצמה מכין לו את אמצעי ההתקשרות הכי נעלה אליו, את לוחות הברית.

במלים אחרות, אנחנו במו ידינו מקלקלים לעצמנו ביוזמות שאנחנו נוקטים הפך רצון ה', רצון המתגלה בהוראות שנתן לנו בתורה הקדושה בכלל ובפרשת השבוע בפרט. ומאז ועד בכלל - ככה זה עובד אצלנו, בכלל ובפרט. כי זה נכון לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה של כל אחד ואחת בעם ישראל. הקב"ה מתכנן עבורנו טובה נעלית ביותר, נעלית מעבר להשגתנו באותו שלב, ואנחנו יוזמים איזה מהלך שמקלקל הכל, שהרי כל מהלך שלנו מוגבל בהכרח בגבולות השכל האנושי. הדרך היחידה להצלחה היא ללמוד וליישם את הוראות השכל האלוקי כפי שהן בתורה.

בלי משה - אין ה'

בדמיון שלנו, וככה זה גם בשפה המקובלת, עגל הזהב זו הרדיפה אחר החומריות, להרבות נכסים ורצוי בזהב שאפשר לשמור בכספת. אבל מפרשת השבוע, שבה נמצא המקור למושג הזה, עולה שמוכנים לוותר על הרבה זהב פרטי כדי לעשות את עגל הזהב שהוא לכאורה כללי/ציבורי. שעגל הזהב הוא כינוי למנהיגות שמובילה את העם, לא בדרך ואל המקום שהוא צריך, אלא בדרך ולמקום שהוא רוצה. שהרי זה מה שקראנו בדברי יוזמי העגל שאמרו לאהרון: קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ. מה היה קודם - קודם היה משה שהוביל אותנו בדרך שהורה לו הקב"ה. עכשיו משנעלם משה - עלינו לקחת את גורלנו בידינו. ולא עלה בדעתם לשאול את אהרון שמא יש בידו מידע חסוי שיכול להסביר מה קורה, או למצער לדעתו על יוזמתם. יותר מזה, מי שהעז להביע התנגדות, כמו האחיין של אהרון ומשה - חוּר, חוסל מיד בלינץ' זריז. שאף אחד לא יעז לעמוד בדרכה של היוזמה הנעלית לעצמאות רעיונית, מדינית, פוליטית וכו'.

הסיפור הזה החזיק מעמד שעות ספורות בלבד, כי כבר למחרת, איך שהתחילו החגיגות והריקודים סביב עגל הזהב = המנהיגות החדשה, הנבחרת - מופיע משה במחנה וכולם משתתקים במבוכה. כי זה שחשבו שנעלם - אפשר להבין אותם, אבל למה לעשות עגל, למה לא לבקש הנחיות מהקב"ה, אם באמצעות אהרון ואם בפנייה ישירה? התגובה של משה למראה העגל והמחולות סביבו, היא שתיקה הרועמת יותר מכל דיבור. הוא מופיע לפתע כשבידיו לוחות הברית, אלה שנעשו בידי ה' באותה שעה שעשינו את העגל, וקודם כל נשמטו הלוחות מידיו. אחר-כך: [כ] וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הגמרא אומרת ומובא ברש"י, שהתכוון לבדקן כסוטות; מי שחטא בעגל ושתה מהמים - מת מיד.

מאז השתנו כמה דברים. גם במשכה של הסתרת הפנים, שאז הייתה קצרה וכעת עלולה להיות ארוכה, גם בעוצמתה וגם במהירות התגובה מלמעלה על חריגות שלנו מרצון ה'. אלא שהעיקרון נותר יציב, בו - לא השתנה דבר. וכמו שראינו בסיפור המגילה; שם זה נמשך כמה שנים טובות, אבל העובדה שנהנו מהסעודה שערך אחשורוש כי חשבו שהגיע הזמן להתערבב בסביבה, לא להיות חריגים, שהרי לא מזהים איזה משה תורן באופק וממילא לא יודעים מהו רצון ה' ואם בכלל הוא מתעניין בנו ובמעשינו, דרך גזירת המן לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי, גזירה שעוררה את תנועת התשובה בעם ישראל בהנהגתו של מרדכי, ועד השלב של וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם - היהודים עברו תהליך של הפנמת העובדה שגם במצבים שנראים כהסתר פנים גמור, הקב"ה אינו עוזב את הארץ חלילה.

וכמו בפורים, שבבת אחת עלינו מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, כך גם בפרשת השבוע שלנו רק שכאן זה כפול - מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וחזרה לאיגרא רמה. והכל בזכות התשובה כמובן. שהרי תמורת הלוחות הראשונים ששבר משה - קיבלנו לוחות שניים שהם נעלים מהראשונים. הלוחות הראשונים היו במדרגה של צדיקים ולכן נשברו, כי לא כל אחד יכול להיות צדיק כל הזמן. השניים הם במדרגה של בעלי תשובה וזה כבר נצחי, כי כל אחד יכול וצריך להיות בתנועה של תשובה כל הזמן. וגם אם עדיין לא עשה תשובה - בסוף הרי זה יגיע, כי לא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. ולא זו בלבד, אלא שבפרשת השבוע שלנו הקב"ה מלמד את משה את דרך התשובה, עד שנראה כאילו תכלית כל הסיפור היא שנגיע לתשובה אמיתית. ובעבר גם עמדנו על כך שמיד לאחר החטא אנחנו מקבלים בפרשה סדרה של מצוות, שבקיומן נתרגל ונפנים את הקשר שלנו עם הרבונו של עולם, אפילו אם לא ממש מזהים את נוכחותו בעולם.

ואולי השיא של הסיפור ושל הפרשה כולה הוא מה שמופיע לקראת סופה, כשמשה יורד מן ההר עם הלוחות החלופיים. זה קורה בסופם של ארבעים יום שהוא שוהה בהר בפעם השלישית. בפעם הראשונה ירד עם הלוחות הראשונים ושבר אותם בגלל העגל. הפעם השנייה הוקדשה לבקשת מחילה עבור ישראל ובפעם השלישית הוא יורד עם הלוחות השניים. וזה מה שקורה (פרק ל"ד): [כט] וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. עוֹר פָּנָיו הכוונה לאור פניו. [ל] וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. כפי הנראה, האור שקרן מפני משה הזכיר להם את האור של השכינה שראו על הר סיני, ולכן שמרו מרחק. וכאמור, זה קורה לאחר הנפילה הגדולה של חטא העגל. כעת, אפשר רק לשער איזו עלייה צפויה לנו בהתגלות משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.