שלום ליו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון. מותר לשאול היכן היית בשבועיים האחרונים? יצא לך לקרוא עיתונים, לגלוש באינטרנט, לראות טלוויזיה? ראית במקרה שיש מחלוקת חריפה בין ישראל לארה"ב בנוגע לירושלים? אני מניח שהתשובה חיובית, כי אתה הרי איש העולם הגדול ונוסע ברחבי תבל. אז אולי תסביר לנו, כיצד זה מנעת מישראל הזדמנות הסברתית נהדרת בדמות ביקורם של ראשי אופ"א בעיר העתיקה?

התאחדות הכדורגל האירופית ערכה השבוע בישראל, לראשונה, את הקונגרס השנתי שלה. בין היתר הגיעו ארצה נשיא פיפ"א, סאפ בלאטר, נשיא אופ"א, מישל פלטיני, כדורגלן העבר הגרמני פרנץ בקנבאואר וראשי מועדוני הכדורגל הבכירים בעולם. משרד התיירות היה אמור לארח אתמול (ה', 25.3) את משתתפי הוועידה באתרי התיירות המרכזיים בעיר העתיקה ולקיים קבלת פנים חגיגית במצודת דוד, שתכלול צפייה בחזיון האור-קולי, המתאר את תולדות ירושלים מאז הקמתה לפני 3,000 שנה.

ברגע האחרון הודיע המשרד שהוא מבטל את התוכנית, משום שההתאחדות לכדורגל החליטה שלא לאפשר לעיתונאים להצטרף לסיור. הרי כל המטרה היא הסברתית – נימק המשרד – ובלי אפשרות לסקר את הביקור, איזה טעם יש בו? ביקשתי אתמול את התייחסות ההתאחדות לטענת משרד התיירות, אבל לא זכיתי לתשובה. מה שכן, באתר ההתאחדות פורסם הלו"ז התקשורתי של הביקור, ואכן העיר העתיקה נעלמה כלא היתה.

כך אבדה הזדמנות פז לראות כמה מן השמות המפורסמים והנערצים ביותר בספורט הפופולרי ביותר בעולם, כאשר הם אורחיה של ממשלת ישראל בעיר העתיקה בירושלים. אבל מה זה חשוב, העיקר שלוזון יהיה ביציע הכבוד במונדיאל.

אחרי כל המילים שנאמרו ונכתבו בפרשה הזאת (חיפשתי לה שם תואר, ולא מצאתי: ביזארית? אומללה? מטורפת?), נשארתי עם כמה שאלות לשני הגיבורים הראשיים – יעקב ליצמן ובנימין נתניהו.

לליצמן, בוגר ישיבה, מופנת השאלה בסגנון "ממה נפשך" של הגמרא. מדוע אינך מקבל את דעת אנשי המקצוע מרשות העתיקות (רשות ממלכתית אובייקטיבית), לפיה מדובר בעצמות של גויים? ונניח שאתה סבור שמדובר בעצמות של יהודים; הרי יש מקרים שההלכה מרשה להעתיק קברים, במיוחד אם הדבר נחוץ לכבוד המת, אז מדוע לא להשתמש בהיתר הזה? ונניח שאתה סבור שאין זה כבוד המת; מה עם פיקוח הנפש עליו מצביעים פה אחד כל הגורמים המקצועיים במשרדך ובבית החולים?

לנתניהו, בוגר המון זגזוגים, מופנת השאלה בצורה פשוטה וישירה. מתי כבר תלמד לקבל החלטות לא תחת לחץ ולא בשליפה, אלא מתוך מחשבה וכובד ראש, כך שלא תצטרך לשנות את עמדתך אחרי 24 שעות?

לקחתי השבוע שניים מילדי לביקור במכון ויצמן וביקשנו להגיע ל"גן המדע", אזור חווייתי נאה המעביר בצורה מהנה וברורה כמה מפלאי היקום. בכניסה אמר לנו המאבטח ללכת ישר לפי השילוט. הלכנו. והלכנו. והלכנו. בסוף הסתבר שחצי מהדרך הייתה לשווא ובעצם יכולנו להגיע בדרך הרבה יותר קצרה ומהירה.

ב"גבעת חלפון" שואל שייקה: "שעה! שעה אני מחפש את הים! לא יכלו לשים שלט קטן: ים?!" באותה רוח: האם צוות המדענים המבריקים של המכון, לא יכול היה לחשוב על דבר פשוט כמו מפה, שתסביר למבקרים היכן הם נמצאים ולהיכן הם הולכים?

כמובטח, כמה מילים על מסעות הפרסום לפני פסח. השאלה שלי מכוונת לפרסומאים: אולי תפעילו קצת יותר דמיון? אולי מספיק כבר עם השימוש הבלתי-פוסק ב"אחד מי יודע" ו"חכם מה הוא אומר" ו"הפסח הזה" ו"מה נשתנה"? אתם כל כך משעממים, צפויים ובנאליים, שלפחות אני בכלל לא מסתכל על המודעות שלכם. ואתם כל כך דומים זה לזה, עד שאין לי מושג מי מפרסם מה. קחו את זה לתשומת ליבכם.

בשעה טובה ומוצלחת, הרפורמה ברשות השידור יוצאת לדרך. מאות עובדים יפוטרו, לוח השידורים יתרענן, ציוד חדש יוכנס לעבודה – וגם אגרת הטלוויזיה כנראה תעלה, כדי לממן את הפיטורים. על זה יש לי שאלה, שאני יודע שהיא תמימה ולעולם לא תזכה למענה, אבל בכל זאת: למה תמיד על חשבוננו?

כאשר צריך להעלות את הפנסיה של עובדי חברת החשמל – אנחנו משלמים. כאשר הממשלה מזניחה את משק המים – אנחנו משלמים. כאשר רשות השידור מסתאבת במשך עשרות שנים – אנחנו משלמים. מתי לשם שינוי יחזירו לנו כסף? אולי סוף סוף יורידו את תעריפי החשמל כדי לפצות על ההפרשות המוגזמות לפנסיה? אולי יורידו את האגרה, כי הרי יהיו הרבה פחות עובדים לשלם להם? אולי התחרות על התפלת המים תוזיל אותם?

טוב, כבר אמרתי שאני תמים. אבל לפחות לחלום עוד מותר.

איך יודעים שפסח מתקרב? יש מודעות חסרות השראה (ועל זה בקטע הבא), יש מאבק חסר חשיבות בין רשתות השיווק (אף אחד לא באמת משווה מחירים ואף אחד לא קונה בדיוק את הסל שמשמש להשוואות) ויש טבלאות ענק של שכר הבכירים בחברות הציבוריות.

השאלה שלי מופנית דווקא לעמיתַי העיתונאים ולא למנהלים. אולי אתם לא זוכרים, אבל פרסום שכר המנהלים החל לאחר שנחמיה שטרסלר חשף בהארץ בשנות ה-80 את שכרו של מנכ"ל בנק לאומי האגדי, ארנסט יפת. זה היה כמדומני 20-30 אלף שקל לחודש, והמדינה רעשה. ההיגיון שמאחורי הפרסום היה, שהוא ייצור בושה וינמיך את השכר.

מובן שקרה בדיוק ההיפך. מאחר שהרוב המכריע של הבכירים הם גברים, החלה תחרות למי יש יותר גדול. מנהלים השוו את שכרם לזה של מתחריהם, ובאו לבעלים: אני מביא רווח גדול יותר, אני מנוסה יותר, אני חכם יותר, אני יפה יותר. מאז השכר רק עולה ועולה, ומה שמטריד במיוחד - בדרך כלל הוא ממריא ללא קשר לביצועי החברה, ודאי לא בטווח הארוך ולעיתים גם לא בטווח הקצר.

ועכשיו לשאלה לעיתונאים, או בעצם - לשאלות. האחת: האם אתם באמת סבורים שפרסום הטבלאות משרת את הציבור, או שמדובר רק בהשבעת יצר הקינאה? והשנייה: האם עוד לא תפסתם שהפרסום הענק הזה רק מלבה עוד יותר את האש?