המקדש הארוטי של ברלין

דמויות השעווה מבטאות במוזיאון את הווי העולם הארוטי בין השנים 1950-1650. ניתן למצוא בפניהן הרבה הבעות המקרינות תמימות. דוגמה מובהקת לכך היא דמותה של "פאני היל" - ההתגלות הנועזת כל-כך משנת 1749.

מאחת הפינות שבין כותלי המוזיאון בוקעים קולות של הוללות. אנו פונים לעברם ולפנינו מתגלה שיחזור מדוקדק של סמטת הבילויים של השעות הקטנות, מוארת דיה כדי להשלים בצבעי האדום והסגלגל, וערפילית די צורכה כדי להשלים בדמיון את המתרחש מאובך האדים מעבר לחלונות.

בפינה הבאה אנו מוצאים שחזור, כמעט צבאי בפרטיו, של אותם פונדקים מסוף שנות ה-40 וה-50 של המאה החולפת: צבא-גברים רב, ששוהה על אדמת אירופה, הרחק מנשות-חיקם שמעבר לים. בין היתר מצליח המוזיאון לחשוף את גישותיהם של גדולי האומה למין, העדפותיהם, בעיותיהם ומידת השפעתו של המין על המהלכים בעולם.

בפני המבקרים פרושות גם דמויותיהם הידועות של כוכבי הבידור והקולנוע האגדתיים, על כל השערוריות שהתלוו לחייהם הסוערים. אפשר למצוא כאן תיעוד מפורט על צ'רלי צ'פלין, מרלן דיטריך, מרילין מונרו, לורנס אוליבייה, ג'ון ויין, גארי קופר, ומי לא? דמותו של זיגמונד פרויד ומניעיו למהפכת המין של דורו כמעט נבלעות בינות לדמויות היסטוריות אחרות, כמו שקספיר, רוסו, רישלייה, פסטר, קנדי ואריסטוטלס אונסיס.

שמונה-עשר מסכים, גדולי-ממדים, עם הקרנת "סרטי ביצוע", זה לצד זה, מקדמים את פני הבאים במרכז המוזיאון, כאילו מצפים מהם שיוכלו לעקוב, סימולטנית, בעת ובעונה אחת, אחר המתרחש בכל "מחוזות האהבה"; יש מסך שהמין מתבטא בו בליטופים ענוגים בלבד לאורך כל הדרך, ויש מסך אחר שמבליט את היחסים החד-צדדיים או ההדדיים, רבי-משתתפים וחריגים, שהפכו עם השנים לשכיחים. באגף הזה גם מצוי מדגם מייצג להשלכות הטכנולוגיה המודרנית על מחוזות הארוס רבי הדמיון, כשחלק מהמוצגים מבטא, בזוויות-צילום ובגווני-צבע עשירים, דמויות מופשטות במובן האמנותי.