לא מעט מתחבטים בשאלה כיצד יש לערוך את ליל הסדר. כאנשים שחפצים בקרבת השם, ומעוניינים שחיינו יהיו חיי עבודה ואהבה רוחנית, אנו יודעים ומרגישים שהחגים טומנים בחובם עומקים רוחניים כבירים. אנו רוצים להרגיש את הארת הימים, וחפצים להיפגש עם התוכן הרוחני המיוחד המאיר בכל חג ומועד.
לכל חג יש את האווירה המיוחדת האופיינית לו, את התכנים היצוקים בו, ואפילו את הריח שמריחים בו. אינו דומה הריח של סוכות לריח של פסח ושניהם אינם דומים לשבועות, לפורים יש ההתרגשות העוטפת ומייחדת אותו כך גם לכיפורים.
דברינו יהיו מיוחדים לליל הסדר שאנו עומדים בפתחו, וניתן ללמוד מהם על היחס לשאר הזמנים (אמנם אולי בליל הסדר הדברים מורכבים יותר, כפי שיוסבר להלן, אבל העיקרון נכון בכל המועדים).
הצפייה הרוחנית והאכזבה
ליל הסדר מהווה הזדמנות טובה לערב של התעלות רוחנית, שמחה והרגשה טובה. אבל, למרבה הצער, יש אנשים שחשים שמלשבת סביב שולחן ולקרוא את ההגדה הם לא יגיעו למחוז חפצם. הסיבות לכך הם רבות ומגוונות, שהראשונה שבהם היא תחושת הרלוונטיות והמובנות של הדברים, עבור דרך פערי גילאים בלתי סבירים של הסובבים, והמשך בפערי הדרישות של משתתפי הסדר. עד כאן תאור המצב על קצה המזלג, ונפנה לפתרונות אליהן פנו האנשים.
דרכי התמודדות
יש מי שהתייאש, מבחינתו ליל הסדר רק שיעבור, במקרה הטוב אולי יצליח ליהנות בחיק המשפחה, אך גם זה אינו פשוט כלל ועיקר כשמסביב מתרוצצים קטנטנים, רעש והמולה והמון בלגאן. טעם חמוץ של אכזבה ילווה אותו בסוף הערב, ובשארית כוחותיו אחרי לילה מפרך הוא יעדיף להשכיחו מעל לבבו.
יש מי שקורא להתחדשות! המרכז של הערב יעבור מקריאת ההגדה המסורתית לבחירת נושא רלוונטי הקשור ונובע מתכני החג המרכזיים ונוגע בחייהם של האנשים, והוא יהפוך למרכז הערב, מתוך תקווה שנרגיש שהיה ליל סדר משמעותי (כגון, "חרות ואני", "שעבוד מודרני", "יציאה מהמיצרים בחיי", "ארבעה בנים שקיימים בכל אחד" ועוד). לילדים נמצא תעסוקה הולמת את גילם, שקשורה לחג כמובן (חידות, הצגות, משחקים נושאי פרסים, ועוד - כפי יד הדמיון הטובה עליכם), כך שגם הם יחוו את החג, אך לא יפריעו למבוגרים לערוך את הסדר בהתאם לצפיותיהם.
בחזרה ל"מעשה הפשוט"
לשם הבהרת כוונתנו ניתן דוגמה מיום אחר, ראש השנה. כולנו מקווים שראש השנה יהיה יום משמעותי וגדול - יום המלכת השם. לשם כך אנו מתחילים להתכונן מראשית חודש אלול ועד לבוא יום ראש השנה. והנה בפועל, בהגיע היום מעשינו יהיו זהים למעשיו של כל יהודי הפוקד את בית הכנסת ביום זה. המרכז ללא ספק יהיה תקיעת שופר והתפילות הארוכות והיפות. היכן אם כן באה לידי ביטוי ההכנה הרוחנית שעברנו? היכן מרגישים את ההבדל בין ראש השנה עם הכנה לכזה שהגענו אליו כך סתם? כנראה שכל השאלה היא עם איזה אוזן נקשיב לשופר, היכן יהיו מחשבותינו נתונות, באלו מקומות ישוטטו.
גם את ילדנו נביא עימנו לשמוע קול שופר, הוא הילד, ישמע את אותו הקול, אבל יחווה משהו שונה בתכלית, הוא יחווה ראש השנה של ילד הרואה את אביו נחרד לקול השופר יחד עם הציבור כולו, ואלו הרשמים שייחקקו באישיותו.
ההתכוננות ליום הגדול היא שתמלא את המעשה "הפשוט" בתוכן עמוק! שכך גם בפסח. ליל סדר כמתכונתו בעל חוויה משמעותית הוא כזה שה"סבא רבא" יושב בראש, לידו יושב הסבא ומסביבם מכונסים הילדים הנכדים והנינים. כולם סביב שולחן אחד.
מה שהילד יחווה הוא עמוק לאין שיעור. הילד יראה את הסבא או את אבא קורא את ההגדה בשמחה פשוטה וידע שהוא שייך אליו וממשיך אותו כטבעת בשרשרת הדורות.
הילד שלי לידי
ומתי יגיע תור התורות העמוקות והנשגבות, מתי נדבר את הדברים הנוגעים בנו, בנפשנו באישיותנו? האמת, אולי הם לא יגיעו כלל. או משום שלא יתאפשר בהרכב כה "מורכב" לנסות לעבור ולהעביר אותם, או משום שלא יזדקקו אליהם. העומק יהיה ב"מעשה הפשוט".
אין ספק שיש להתכונן לערב כזה. וככל שההכנה תהיה עמוקה ונשגבה יותר היא תטעין את "המעשה הפשוט" במשמעות עליונה יותר. כל מילה מובנת תאיר בשמחה ותקפוץ לפנינו בריקוד עליז, שמחה גדולה תהיה נסוכה על פנינו אם נעמיק חקר במהות השעה.
את הילד שלי אני רוצה בשעה כזאת לידי! הוא רואה ממה אבא ואמא, סבא וסבתא שמחים, הוא חש זאת וזה עובר אליו, ללא מילים, רק באוויר.
לכזה לילה אני שואף, לילה שלכולם יש מקום. כל אחד בא עם מה שהוא. מי בפשטותו ומי בעמקותו, מי בילדותו ומי בזקנותו, וכולם יושבים סביב שולחן אחד.
