שיקולים זרים בביקורת איכות הבנייה

מצב א': הדייר מוצג כסחטן

דירות במדינת ישראל, נמסרות לדיירים בניגוד לתקנות התכנון והבנייה, בניגוד לתקנים ישראלים מחייבים, בניגוד לתקנות הג"א ועם פגמי ביצוע וליקויי תכנון.

כל זאת, לאחר שהתכנון והביצוע עברו בהצלחה מנגנון ארוך של ביקורת במשרדי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, במשרדי מהנדס העיר/המועצה המקומית, כיבוי אש, הג"א, מחלקות מקצועיות שונות כגון - תחבורה, אצירת אשפה, חניה ועוד, והוצא היתר לאכלס את הדירות לאחר בדיקתן.

לדייר לא נותר אלא לבקש מהקבלן שיתקן את המעוות, אך הקבלן לא שש להודות בליקויים ולבטח לא תמיד שש להשקיע משאבים כדי לתקן את מה ששנוי במחלוקת, מה גם שבידו אישורי תקינות לרוב - ממכון התקנים, ממשרד מהנדס העיר ומיתר הגורמים הבודקים.

לא נותר לאזרח במקרה זה אלא להגיש תביעה בבית המשפט, ומשהגיש, הקבלן יעשה הכל כדי להעמיד את הדייר באור שלילי, ולהציגו כסחטן רודף בצע. ייאמר כי רבים מסייעים לקבלן להציג כך את הדיירים - ולא רק עורכי הדין והמומחים שמטעמו, אלא לעתים קרובות, שלא בצדק, גם בית המשפט בעל גישה כזו. עמדה זו של בית המשפט באה לידי ביטוי גם בהרצאות מלומדות בפורומים מכובדים, בהן מעמיד המרצה [השופט] את אחוז הזכייה הנמוך של ההצלחה בתביעות מסוג זה [נושא בפני עצמו להוסיף וענות בו, שכן הפגם במקרה כזה אינו בהכרח של התובע; שמא בית המשפט לא בדק את הממצאים שבאו לפתחו בשלמות, או שקיצר בהליכים ומנע דיון ענייני וצודק?...].

דייר שאינו בעל תכונות אופי חזקות ויכולת עמידה בפרץ, לעתים נרתע, נסוג, מוותר ו"מודה באשמה"; ממעמד של תובע הוא עובר בלי משים למעמד של "נאשם". במיוחד הדבר קורה כאשר בא הקבלן ומציע לתקן במקום לשלם - ואז, ברור לכולם כי אם הדייר יסרב, הרי הוא ייתפש כרודף בצע-כסף, ולא היא;

לא, כי הייתה מגיעה לו דירה תקינה מלכתחילה.

לא, כי התנאים בדירה בה גרים אנשים עם מוגבלויות שונות, לעתים ילד או סב חולה שאינו יכול לשהות בדירה בה מבוצעים שיפוצים, אינם מאפשרים תיקונים כבאתר בנייה.

לא, הדייר אינו רודף שלמונים בסרבו לתקן; כי הוא כבר אינו יכול לסמוך על הקבלן ואינו חייב להסכים שיהפכו לו את הדירה סתם כך באמצע החיים.

מה גם שהפסיקה של בית המשפט העליון כבר נתנה את הדעת על כך ונקבע כי הדייר אינו חייב להסכים לתיקונים בדירה, וכי אין לקבלן כל זכות מוקנית לתקן את הדירה.

חזיתי במקרה בו הדיירים שוכנעו, מתוך אי-נעימות, להסכים לביצוע תיקונים בדירתם, בלחץ משולב של הקבלן, באי-כוחו, מומחיו ובעידוד בית המשפט, אף על-פי שהדירה הייתה במו"מ מתקדם למכירה כך שהדייר לא היה אמור כלל ליהנות מהתיקונים...

מצב ב': חוסר איזון והיעדר ביטחון

גב' ישראלי גרה בדירתה בגפה. היא נקלעה למצב בו נאלצה להגיש תביעה נגד הקבלן בגין שברים-סדקים בדירתה, אותה רכשה במיטב כספה בקיסריה מחברה ציבורית בעלת מוניטין רב. בית המשפט מינה מהנדסת בניין כמומחית לענייני בנייה, ובזמן בדיקת הדירה לאור טענות גב' ישראלי שגובו כמובן בחוות דעת מקצועית של מומחה, נכחו בביקור נציגים מכובדים מטעם החברה המוכרת ומטעם הקבלן שבנה את הדירה, שהיו מן הסתם מקורבים לאותה מומחית אשר התמנתה על-ידי בית המשפט ומצאו עימה שפה משותפת. הדיירת ישראלי כבר ידעה כי הקבלן ניסה מספר פעמים לתקן את הסדקים ותיקוניו החזיקו מעמד חודש-חודשיים בלבד. כמובן שימים ספורים לפני הביקור הסדקים "תוקנו" על-ידי הקבלן לבל ייראו [נצבעו והוסתרו כדבעי].

במהלך הביקור, המכובדים הילכו אימים על גב' ישראלי ושאלוה: "היכן הסדקים?" והיא ענתה: "כאן וכאן היו, אבל הקבלן תיקן...".

המומחית עשתה עבודתה קלה, אם לא גרוע מכך, וכתבה בחוות דעתה כי אין סדקים, וכי היו בעבר אבל הקבלן תיקנם, ולפיכך שום ליקוי.

כעבור זמן מה, שבו הסדקים והשברים להופיע, ביתר שאת...

כדי להביא את המומחית לבדוק שנית, צריך לשלם לה סכום כסף נוסף, אף שלדעתי במקרה כגון זה בית המשפט צריך לחייב את המומחית לעשות עבודתה באופן מקצועי ולא להסתפק בראיית הדיוט, אלא ממש לבדוק ולבחון את הסדקים וסיבתם, ולתת פתרון לביטול הבעיה ולא לטיוחה תרתי משמע.

ספק האם הגב' ישראלי תאזור תעצומות נפש וממון כדי להמשיך ו"להטריד" את המומחית, למרות הופעת הסדקים...

המקרה מזכיר לי סיפור דומה מתחום אחר, והוא מובא להלן [מתוך הספר "תבונת העדות" בהוצאת "שי" מאת החתום על מאמר זה]: