במפגש הרגיש בין מערכת המשפט, האינטרנט והזכות לאנונימיות, השופטים הם אלה שפוסקים בדרך-כלל עד היכן מגיעה החסינות למי שמנצל את אלמוניותו ברשת כדי להכפיש אחרים. או שלא, אם תשאלו את
השופט אדמונד לוי. אבל בפרשה המוזרה שמתגלגלת בימים אלה באוהיו שבארצות-הברית החליפו השחקנים תפקידים: שופטת בכירה, בעצמה או בתיווכה של בתה, עומדת בלב הסיפור התקשורתי, ומי שהכריעו בסוגיית החשיפה היו דווקא העיתונאים.
הפרשה החלה כאשר בתחתית ידיעה שהופיעה באתר החדשות
cleveland.com, שמפעיל העיתון "פליין דילר", פורסם טוקבק ארסי שעסק במצבו הנפשי של קרוב משפחה של כתב העיתון, ג'ון אווינגר. הכותב לא חשף את זהותו, אלא השתמש בשם העט הקבוע שלו לתגובות באתר: lawmiss. בתרגום חופשי לעברית: "החטאה משפטית", או אולי "פקשוש החוק".
השמצות אישיות מסוג זה מנוגדות לכללי השימוש בפורומים ובבלוגים של האתר, ובמערכת מיהרו למחוק את הטוקבק. אבל אחד העורכים לא הסתפק בכך, אלא יצא למסע בילוש ממוחשב בעקבות lawmiss. החקירה הייתה פשוטה למדי: משתתפים קבועים בשיח האינטרנטי באתר חייבים להירשם, וכך הובילו העקבות לכתובת אינטרנט מפתיעה: זו של שופטת בית המשפט של מחוז קאיהוגה באוהיו, שירלי סטריקלנד-ספולד. בדיקה העלתה שכמה
משמונים הטוקבקים, כמו-גם הפוסטים של lawmiss בבלוגים באתר, נגעו לדיווחים על משפטים שנערכו באולמה של השופטת. זאת ועוד: התברר שכמה פוסטים נשלחו בדיוק בזמנים שבהם נוצר קשר בין המחשב של השופטת בלשכתה בבית המשפט ובין ספק האינטרנט שלה.
כשנמסרו ממצאי הבדיקה לעורכת ה"פליין דילר", סוזן גולדברג, היא פנתה לשופטת וביקשה את תגובתה. סטריקלנד-ספולד הכחישה בתוקף שהיא שיגרה את ההודעות. "אני לא עשיתי זאת מעולם", אמרה. "אולי בתי". הבת, סידני ספולד, בעצמה תלמידת משפטים לשעבר, הודתה בראיון כי היא אומנם העלתה כמה פוסטים ("יותר מחמישה") בשם lawmiss, אבל לא את כולם. לכתבים אמרה שהיא אינה סבורה שעליה להתנצל בפני מישהו על פעילותה בבלוגוספירה.
בניגוד למקרים אחרים, שבהם נדרשת התערבות משפטית כדי לקבוע אם מותר לערטל גולשים נטולי שם מאפוד המגן של האנונימיות, הפעם ההחלטה הייתה שמורה בידי העיתון. העורכת
החליטה לפרסם את הקשר בין השופטת ובתה ובין הכותבת האנונימית lawmiss.
"פרשת lawmiss" היא חריגה בכל קנה מידה, לא רק בהקשר של טוקבקים אנונימיים, אלא גם במכלול יחסי שופטים ותקשורת. את עמדותיהם אמורים שופטים להביע באולם בית המשפט ובפסקי דין, לא בפוסטים ובטוקבקים אנונימיים, ובוודאי שלא במהלכו של משפט, גם לא בתיווך בני משפחותיהם. אבל לפי שעה השיח הציבורי, בעיתונות המודפסת וברשת, מתמקד בעיקר בהחלטה הנדירה שקיבל העיתון לחשוף ברבים את זהותה של lawmiss.
בדיווח נרחב על הפרשה הביא ה"פליין דילר" עצמו
תגובות על הפרסום, כולל זו של בוב סטיל, מומחה לאתיקה עיתונאית ממכון פוינטר בפלורידה, שהביע דאגה מהחלטת העורכים לחקור מיהי lawmiss. לדבריו, חדירה כזו לפרטיותו של גולש אנונימי אמורה להיעשות רק כאשר יש חשש לסכנה משמעותית ומיידית למישהו. "זה בהחלט מעורר שאלות באשר לחוכמה ולהגינות של עיתון שעושה שימוש בשיטת רישום של אתר אינטרנט כדי להשיג מידע לצורכי דיווח עיתונאי", אמר סטיל.
פעילים אחרים למען שמירת הפרטיות ברשת טענו כי יחשבו מעתה פעמיים בטרם יסכימו להשתתף בפורומים של אתר שעלול לחשוף את זהותם. עם זאת, כמה מהמומחים הסכימו עם המהלך שעשה העיתון, מרגע שהתברר כי מדובר בכתובת אינטרנט של שופטת פעילה והפוסטים והטוקבקים נגעו במשפטים שעדיין מתנהלים.
עורכת ה"פליין דילר" הסבירה בראיון לעיתונה שלה כי ההערות שפורסמו על-ידי lawmiss לא היו דבר שאפשר להקל בו ראש. "מה היה קורה אילו היה מתברר שאנחנו ידענו על כך שמישהו עושה שימוש במחשב של שופטת כדי לשגר הערות באתר אינטרנט ציבורי על משפט שהיא מנהלת - ואנחנו לא היינו חושפים זאת?", שאלה גולדברג. "הרי מדובר בעניין של חיים ומוות לנאשמים. הימנעות מפרסום המידע הייתה הפרה של שליחותנו ופגיעה קשה באמינותנו כארגון תקשורת".
ואכן מדובר בעניין של חיים ומוות: אחד המשפטים שבהם עסקו הטוקבקים היה זה של אנטוני סוואל, גבר בן 50
הנאשם ברצח 11 נשים, ששרידי גופותיהן נמצאו בשטח ביתו בקליבלנד, וכן בשורת תקיפות של נשים אחרות. עוד לפני סערת הטוקבקים התלקח מחדש עימות רב-שנים בין השופטת, שבפניה אמור להישפט סוואל, ובין ה"פליין דילר". העיתון חשף לאחרונה דוח ובו תוצאות בדיקה פסיכיאטרית שנערכה לסוואל, לאחר ששוחרר מהכלא בתום 15 שנות מאסר על ניסיון אונס, באשר למידת מסוכנתו לנשים כ"צייד מין".
אף שבאוהיו תקף "חוק מגן" המעניק לעיתונאים חסינות משפטית מחשיפת מקורות, זימנה השופטת סטריקלנד-ספולד בבהילות לבית המשפט את הכתב שפירסם את הדוח, דרשה ממנו לחשוף את המקור ואיימה לשלוח אותו לכלא באשמת בזיון בית המשפט. הוא נחלץ מאיום הכלא רק לאחר ששופט הודה כי הוא שהדליף את דוח הבדיקה לכתב. העיתון הגיב, בינתיים, בפרסום כתבה על החלטות שנויות במחלוקת שקיבלה השופטת בעבר.
הדו-קרב בין השופטת לעיתון התחמם כאשר סטריקלנד-ספולד ניסתה לאסור על כניסת צלמי ה"פליין דילר" לאולם בעת הדיון בעניינו של הכתב, ואחר-כך כאשר העלתה את האפשרות לאסור כניסת עיתונאים מכל אמצעי התקשורת למשפטו של הנאשם ברצח סוואל. "אנחנו רוצים להעניק לאיש הזה משפט הוגן", אמרה השופטת. "אני חושבת שלציבור יש זכות לקבל מידע על המשפטים הללו, אבל הגעתי למסקנה שה'פליין דילר' מנסה להטיל עלי אימה".
והיה גם
"מכתב גלוי" ששיגר לשופטת מעל דפי העיתון בן-דודה, בעל הטור פיליפ מוריס, ובו ביקש להסביר לה מדוע האיום להשליך לכלא כתב המבקש לשמור על מקורותיו היה משגה חמור. "אני מכיר את חוסר הסבלנות שלך, את הלהט שבך, מאז שהבסת אותי בפעם הראשונה במשחק ראקט-בול לפני עשרים שנה. זה עובד על המגרש, אבל לא בבית המשפט", כתב. מוריס ציין כי היא מוכרת כשופטת קשוחה - "לא בכדי מכנים אותך ספולד התליינית" - אבל במקרה זה ראוי שלא תנסה להתחשבן עם העיתון על יחסו אליה כשופטת במשך שנים. את טורו חתם במלים: "ולמרות למרות הכל תישארי תמיד בת דודתי המועדפת".
Lawmiss לא החמיצה הזדמנות להגיב. "התקשרתי אליה (לשופטת) היום לתגובה, אבל היא אמרה שאין לה מה לומר על מוריס....", כתבה. בתגובה אחרת האשימה את מוריס בניצול קשריו המשפחתיים עם השופטת כדי להאדיר את מעמדו בעיני עמיתיו, וטענה כי הוא שוכח ש"חוק המגן", המבטיח שמירה על חסיון מקורות, אינו מוחלט, ויש מקרים שבהם אין הוא תקף.
הפרשה עדיין רחוקה מסיומה. פרקליטו של סאוול דרש מן השופטת לפסול את עצמה מלדון בעניינו של לקוחו, וזו נאלצה למלא את דרישתו, אבל בינתיים עוסקים כותבי מאמרים ובלוגים בשאלת האנונימיות שמתחתיה הסתתרו השופטת או בתה. רבים מהם שותפים לדעה שהאנונימיות אינה עיקרון קדוש, והגיעה העת לחדול להעניק מחסה לחורצי לשון. "צריך להגיד די", כתב בעל הטור ליאונרד פיטס ב"מיאמי הראלד", "חייבו אותם להשאיר את שמותיהם. הפסיקו את המצב שבו אנשים מיידים אבנים ואחר-כך מסתירים את ידיהם".
עוד בנושא:
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
