מדינה קטנה, אבל

הפתרון איננו בחיסול מעגלי הקירבה הללו, גם משום שלא בלתי אפשרי וגם משום שיש להם יתרונות משלהם. הפתרון הוא בשניים: חינוך והרתעה.

החינוך צריך להיות לערכי יושר, הגינות ואתיקה - ולהתחיל בגיל הרך ולא להסתיים לעולם. כמו תמיד, צריך לשלב מקל וגזר: ענישה מתאימה על העתקות ושקרים - לצד (למשל) חידונים ופרסים על עבודות. את הערכים הללו צריך ללמד בצורה סדורה, כמו כל מקצוע אחר, ובכל הגילאים. בגן אפשר ללמוד לכבד את רכושו של החבר; בבית הספר אפשר להסביר את החומרה שבהעתקות; בתיכון ובאוניברסיטה אפשר להתמודד עם מקרים מהחיים; בכל מקום עבודה צריך להטמיע, לשנן ולאכוף קוד אתי.

לצד זאת, חייבת לבוא הרתעה. וזה אומר: לתפוס את העבריינים מהר ככל האפשר, לשפוט אותם מהר ככל האפשר ולהעניש אותם בחומרה. רוב השחיתות נובעת מתאוות בצע המתלווה להרגשת ביטחון: אני לא אתפס. את ההרגשה הזו חייבים לעקור, כך שהעבריינים-בפוטנציה יבינו שהסיכון גבוה מדי.

הרתעה יעילה גם תשתלם מבחינה כלכלית בסופו של דבר, משום שתביא לגביית קנסות ומיסים - שלא לדבר על המשמעות העצומה של עקירת לפחות חלק מן השחיתות מהגורמים המשפיעים על קבלת החלטות כלכליות.

ברור שזהו תהליך ארוך, ברור שהוא מצריך משאבים, וברור שהוא אינו מבטיח 100% הצלחה. אבל הוא חיוני ביותר, משום שהשחיתות האוכלת בנו בכל פה, מסכנת את עצם קיומה של החברה הישראלית. משום שאם התפיסה היא שרק פראיירים משלמים מס אמת, ורק טמבלים בונים ברישיון, ורק חדלי אישים אינם משלמים בשחור - כל האמנה החברתית שלנו, שהיא היסוד לקיומה של מדינה, עלולה לקרוס.

נתחיל עם נתונים שאי-אפשר להתווכח איתם וגם אי-אפשר לשנות אותם: המעגלים כאן באמת קטנים ובאמת משתלבים זה עם זה. בואו נעשה תרגיל מספרי קטן. יש בישראל כ-7.5 מיליון תושבים. מתוכם, 2 מיליון הם מתחת לגיל 18. תורידו את הערבים והחרדים שאינם משולבים בדרך כלל במעגלי ההשפעה, תפחיתו את רוב העולים שגם הם טרם השתלבו - וכמה קיבלתם? 3 מיליון? 4 מיליון? זהו המעגל הרחב ביותר של ליבת החברה הישראלית.

אבל אפילו אם נסתכל על כל תושבי ישראל, עדיין מדובר במשק מצומצם מאוד, שהריכוזיות בו תהיה רבה באופן טבעי. כמה בנקים כבר צריכים 7.5 מיליון איש? וכמה חברות ביטוח? וכמה עורכי דין ורואי חשבון? וכך הלאה וכך הלאה. בעצם, דומה שיש לנו פיזור גדול יותר מכפי שניתן היה לצפות, לפחות בחלק מן התחומים הללו. אבל, כמו בכל מקום ובוודאי במשק קטן, בסופו של דבר - הצמרת קטנה וצפופה.

וכך יש לנו מספר קטן של טייקונים/משפחות, שנעזרים במספר קטן של עורכי דין ורואי חשבון ויועצים ויחצ"נים, וקונים דירות במספר קטן של מתחמי יוקרה, ונוסעים במספר קטן של דגמי מכוניות. וגם האליטה הפוליטית והשלטונית קטנה, כיאה למדינה בת 7.5 מיליון תושבים. וכולם נפגשים עם כולם, כי המעגלים פשוט קטנים ומועטים מכדי שלא יהיה מפגש ביניהם.

ברמה הבסיסית, לא רק שזו עובדה בלתי ניתנת לשינוי; יש לה גם יתרונות. אם פועלים בנקיון כפיים, טוב שהשלטון ישמע את דברי ההון בטרם יקבל החלטות. אם פועלים בצורה גלויה, טוב שעורכי הדין יתנו משוב אחרי מעשה וגם לפניו. אם שמים בצד את האינטרסים האישיים, טוב שמנהלי בנקים ומנהלי חברות ביטוח יחליפו דעות. הכל, כמובן, מותנה באותם "אם".

יתרה מזאת: חוקרים בחו"ל מצאו, שאחת הסיבות להפיכתה של ישראל למעצמת היי-טק ולפריחה העצומה של סטארט-אפים במחוזותינו, היא דווקא ההיכרויות הללו והיכולת לפעול בצורה ישירה ובלתי רשמית. מי שיש לו רעיון, כמעט תמיד מכיר מישהו (או מישהו שמכיר מישהו) שאיתו הוא יכול להתייעץ ושאותו הוא יכול לגייס למימוש הרעיון. אפילו במסגרת הצבאית, חיילים ישראלים מורגלים לפנות במישרין למפקדיהם ולהעלות תלונות, רעיונות והצעות.

הנה עוד דוגמה. מחקר שנערך לפני שנתיים במכון קסירר לחשבונאות באוניברסיטת תל אביב, בדק את רמת הקשרים בין דירקטורים בחברות ישראליות. המחקר התמקד במספר הצעדים שעל דירקטור א' לעשות כדי להגיע לדירקטור ב', כלומר: כמה אנשים עליו לעבור. פרופ' יצחק סוארי, ד"ר אייל סולגניק ולירון קונסטנטין מצאו שיש צורך ב-5.47 צעדים - יותר מאשר בארה"ב הגדולה, שם המרחק היה 5.19 צעדים. גם זה מלמד משהו.

הבעיה מתחילה, כמובן, כאשר הקשרים הגלויים משרתים אינטרסים סמויים. אז נוצרת הקרקע עליה עלולים לצמוח העשבים השוטים של השחיתות. כאשר עורך דינו של שר מייצג לקוחות אחרים מול משרדו; כאשר מאכערים יודעים כיצד להגיע למהנדס העיר; כאשר פוליטיקאים מתחככים באילי הון באירועים חברתיים, ללא תיעוד ובקרה - אז יש לנו בעיה קשה.