כפי שצוין בחלקים הקודמים, יהדות רוסיה של המאה ה-19 ושל ראשית המאה ה-20 הייתה בתודעה לאומית יהודית חזקה מזו של יהדות מערב אירופה באותה עת. ברוסיה, שכללה חלק מפולין, גם יהודים שנמשכו לסוציאליזם השתייכו בדרך כלל למפלגות סוציאליסטיות יהודיות, כאלו שביקשו לקדם מתן זכויות קהילתיות או אף לאומיות ליהודים כחלק מהאימפריה הרוסית הרב-אתנית. אולם, וגם את זאת ציינו כבר, תחושת ההשתייכות לעם היהודי לא מנעה מאותם יהודים סוציאליסטים לאמץ לעתים קרובות דברי השמצה והאשמה כלפי היהודים שנשמעו בחברה האירופית הלא יהודית. בכתביהם של הסוציאליסטים היהודים הרוסים מהתקופה ההיא אפשר לקרוא התקפות על הבורגנות היהודית ועל היהודים הדתיים המדקלמות בעצם את הבדיות האנטי-יהודיות הפופולריות. רבים התפתו להאמין שהאנטישמיות אינה אלא תגובה לאורחות חייהם של היהודים המסורתיים ושל הסוחרים היהודים, ושהיא תיפסק אם כל היהודים יהיו סוציאליסטים חילונים.

תפיסה אשלייתית זו של שנאת היהודים השפיעה עמוקות על החשיבה בתנועה הציונית. על הפופולריות של הלכי רוח אלה כתב יורם חזוני: "עוד ב-1901 התארגנו קבוצות פועלים ציונים ברוסיה ... קבוצות אלו נעשו עד מהרה מדגרות לציונות של שרירים ושל חקלאות, שזלזלה בפעלתנות-היתר של המוח היהודי ואף ראתה בו מקור לסבלם של היהודים ... ציונים רדיקלים אלה חסו בצל האמונה שהיהודים אינם אומה אמיתית, שכן אין הם עובדי אדמה, וכי היהודים ממעמדות הביניים הם טפילים החיים על זיעתם של אנשי העבודה הרוסים. למעשה הם אימצו את טענותיהם של האנטישמים, ולמדו לשנוא את עצמם כפי שהרוסים שונאים אותם, בהאמינם בכל לב שאת כבודם העצמי ישיבו רק הם יהפכו בעצמם לפועלים רוסים".

הלאה הבורגנות

בנימין זאב הרצל, מנהיגה הגדול של הציונות המודרנית, ראה את המדינה היהודית העתידית כמקלט לכל היהודים - בלי תלות בהשקפתם הדתית, בארץ מגוריהם ובתחומי תעסוקתם. בחזונו של הרצל, היהודים יהיו שוב עם "נורמלי" כאשר ישובו לקיים חיים לאומיים נורמליים במדינתם שלהם. "היהודי החדש" של הרצל יזכה לאותו יחס שמקבלים בני כל האומות, ולא יסבול עוד ממצב המצור המתמיד שהיה מנת חלקם של היהודים בגולה. צלקות המצור הזה, גם הצלקות הפסיכולוגיות, ידהו וייעלמו.

אלא שלא נאמני חזון הנורמליות ההרצליאני, הכלל-יהודי, תפסו את עמדות ההשפעה בתנועה הציונית ובהנהגת היישוב בעשורים הבאים של המאה - אלא בעלי החזון הרדיקלי של הציונות הסוציאליסטית הרוסית. הללו שאפו לייסד את מדינת היהודים על אדני הסוציאליזם, ראו את "היהודי החדש" כסוציאליסט וחילוני דווקא, והאמינו שמה שישחרר את העם היהודי מאימת האנטישמיות לא יהיה עצם קיומה של מדינה משלהם, אלא עיצובם של תושבי מדינה זו כיהודים שהשליכו מאחורי גוום את עברם הבורגני ואת מנהגי אבותיהם. כשכאלה יהיו היהודים, חלמה ההנהגה הציונית-סוציאליסטית, האנטישמיות תשבוק חיים.

גישה זו למצב היהודים ניכרת בתגובתם של גורמים בתנועת העבודה בארץ ישראל לעוינות הערבית, ובכלל זה לגלי הטרור הרצחניים של מאורעות תר"פ-תרפ"א (1921-1920), תרפ"ט (1929) ותרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936). אצל חלקם, הטרור הערבי רק חיזק את האמונה שיש להשתית את מוסדות היישוב על עקרונות הסוציאליזם, משום שכך, לדעתם, תיפתח הדרך ליחסי אחווה בין יהודים וערבים ממעמד הפועלים, והאיבה בין הקהילות תשכך. אחרים במחנה הפועלים, ובפרט תנועת השומר הצעיר, הציעו לזנוח את רעיון המדינה היהודית, ולשאוף להקמת מדינה דו-לאומית סוציאליסטית.

רעיון המדינה הדו-לאומית קיבל תמיכה מכיוון נוסף ביישוב. כפי שסופר בפרק הקודם, הענקת שוויון הזכויות ליהודים במדינות מערב אירופה לוותה, מתחילת העת החדשה, בהתנגדות עזה, ואחת הטענות העיקריות בפי המתנגדים הייתה שהיהודים הם לאום נפרד וזר. בתגובה לכך השתדלו יהודים רבים להוכיח שהיהדות היא דת בלבד ואינה מגדירה לאום. מתוך אותה מגמה, התנועה הרפורמית בגרמניה אף הסירה בראשית המאה ה-19 מסידורי התפילה את ביטויי הגעגועים לארץ ישראל ולירושלים.

אותה רוח שררה גם בקרב כמה מיוצאי גרמניה ביישוב היהודי בארץ. הללו הגדירו את מטרתה של הציונות כבניית מרכז תרבותי יהודי - לא מדינה - בארץ ישראל. למתקפות האלימות הערביות הם הגיבו, אפוא, באותה דרך שרבים כל כך באירופה הגיבו למתקפות האנטישמיות: הם הגבירו עוד את התנגדותם להקמת מדינה יהודית, הצדיקו את התוקפנות הערבית כתגובה סבירה לשיגיון בניית המדינה של הנהגת היישוב, ותקפו במילים קשות את בן-גוריון ואת יתר עמיתיו המצדדים בהקמת מדינה. כמובן, גם בגלגול הזה הם לא הודו בכך שמטרתם היא שיכוך זעמם של אויבי היהודים, אלא שוב עטפו את עמדתם בנימוקים צדקניים. היהדות, אמרו, התפתחה אל מעבר לאופקים הלאומניים הצרים, וכיום עניינה היחיד הוא לשאת מסר אוניברסלי ולשמש כוח משימה מוסרי בעולם. התעסקות בבניין אומה, לעומת זאת, היא מהלך אטביסטי מביש המחזיר את היהודים לאחור.

בובר אפילו לא התנצל

הדמות הבולטת במחנה זה הייתה הפילוסוף המפורסם מרטין בובר. לאחר פרעות תרפ"ט, כשוך מעשי הטבח שארגן המופתי הגדול אמין אל-חוסייני ביהודי ארץ ישראל ובראשם רצח 67 מיהודי חברון וחיסול הקהילה היהודית שם, בובר, שעדיין התגורר בגרמניה, תלה את האשמה בפרעות ביהודים, משום שהם לא התחשבו די הצורך ברגישויות הערביות. הוא אף קרא לחון את הערבים שהורשעו ברצח יהודים.

תגובתו של בובר למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הייתה דומה. הוא עצמו עלה ארצה מגרמניה במהלכם, בשנת 1938, והחל ללמד באוניברסיטה העברית. הוא ורבים מעמיתיו שם התנגדו גם לניסיונות לגרום לבריטניה להגמיש את מדיניות העלייה, בטענה שהמניע לניסיונות אלה הוא הרצון להקים מדינה יהודית. אפילו ב-1939, כשספר לבן חדש של ממשלת צ'מברלין החריף את ההגבלות על כניסת יהודים לארץ דווקא כשיהודי אירופה עמדו על שפת התהום, טרחו בובר וחבריו להביע תמיכה בצעד הבריטי ולתבוע את התנייתה של העלייה ארצה בקבלת הסכמה מן הערבים.

בכך תמכו בובר וחבריו במה שחבר הלאומים גינה כבגידתה של בריטניה בהתחייבויותיה כלפי היהודים: סגירתו של המקלט הפוטנציאלי העיקרי, אולי היחיד, בפני יהדות אירופה בשעה שעמד עליה איום ברור - וזאת בשם שליחותה האוניברסלית של היהדות ככוח משימה מוסרי בעולם.

במאמר שפרסם בהארץ בנובמבר 1939, חודשיים וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, טען בובר שהחתירה להקמת מדינה אינה מוסרית, ואף יותר מכך: כל התנועות הלאומיות הן פשיטת רגל מוסרית באותה מידה, ולכן השואפים להקמת מדינה ככל המדינות "עושים מעשה היטלר בארץ ישראל, כי מבקשים הם שנעבוד את אלוהי היטלר [הלאומיות] לאחר שיקראוהו בשם עברי".

לגודל התדהמה, אפילו לאחר השואה פעלו בובר והחוגים שסביבו נגד עלייה המונית. בעדותו בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית במארס 1946, חזר בובר על עמדתו שיש להתיר עליית יהודים רק בהיקף שיוסכם עליו עם הערבים. הוא אף הקים שם לתחייה עמדה ציונית-סוציאליסטית ישנה נגד עלייה המונית, באומרו שקצב העלייה צריך להתאים לקצב ההתפתחות של התשתית החקלאית בארץ. אין בעדותו כל התייחסות לסבלם של הפליטים, ניצולי השואה, ולצורך לספק להם מקלט בטוח. אין גם שום אזכור של זכותם המוסרית להיכנס לבית הלאומי שלהם.

לאחר הקמת המדינה הִשעה בובר את מאבקו למען הקמת ישות דו-לאומית. לעומת זאת, בכתביו המאוחרים חזר להגן על רעיון ויסות העלייה, כמותית ואיכותית, על-פי התשתית החקלאית. במאמר שכתב בסביבות 1950 טען שהדברים בארץ ישראל התנהלו כשורה עד העלייה הרביעית, גל העלייה של יהודים מהמעמד הבינוני בפולין בשנים 1928-1924, והעלייה החמישית, עליית יהודי גרמניה לאחר עלייתו של היטלר. שתי העליות הללו, כתב בובר, קטעו את ההתפתחות ההדרגתית, האורגנית, של היישוב היהודי בארץ, התפתחות המבוססת על עקרונות חקלאיים סוציאליסטיים. לדעתו הדבר פגע איכשהו גם בפוטנציאל ההידברות עם הערבים.

הוא שב והביע רעיון דומה ב-1956, כשביטא את צערו על כך ש"ההיסטוריה אילצה אותנו להחליף את שיטת הברירה וההכשרה של העולים בשיטת עליית ההמונים". אין הוא מזכיר שם את מלחמתם שלו ושל חבריו לעצירת העלייה ההמונית, ואת תרומתה של מלחמה זו לאובדן נפשות רבות שהיו עשויות להינצל. במאמר מאוחר נוסף קבע בובר שתפקידה הנכון של ישראל בעולם היא להיות מופת לסוציאליזם קהילתני, על-פי הדגם של הקיבוצים.