אבנים משתפלות לנהר

מתחילת דרכה גילתה יונה וולך בשיריה התעניינות במיניותו של האדם ובביטוייה השונים ביחסים בין גברים ונשים. לנושא זה גם התאימה דרכי ביטוי משוחררות מעכבות. בזכות אלה התבלטה וגם התפרסמה כמשוררת נועזת הכותבת שירה פרובוקטיבית.

שלא בטובתה שורבב לאחרונה שמה למחלוקת בשאלת ההצדקה להורות את אחד משיריה לבני שבע-עשרה ושמונה-עשרה בכיתות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים. היה זה ויכוח חסר ערך ובלתי אחראי כי הוא נסב על המילים "הגסות" באחד משיריה הפחות טובים. טוב יעשו המתפלמסים על ערך שירתה ועל התאמתם להוראה בבית הספר התיכון, אם יעיינו בשירה "אבנים משתפלות לנהר", שהוא בשֵׁל יותר ומקומֵם פחות:

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר
נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת
מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים
יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן
הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה
כְּדֵי לִשְׁמֹעַ
אֵיךְ
בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם
שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים
חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים
שׁוֹאֲלִים
אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר
נָשִׁים עֲטוּפוֹת
מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש
הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.

השיר "אבנים משתפלות לנהר" נכלל בקובץ "דברים" (1966), שהיה קובץ השירים הראשון שפרסמה יונה וולך, אחד הקולות החשובים בהתפתחות השירה העברית בדור הנוכחי, והוא אחד הבודדים משירי אותו קובץ שהמשוררת בחרה לכלול גם בספרה השני, "שירה - שירים מקובצים" (1976). בשני הספרים נדפס שיר זה ללא כותרת-שם, וכאן הוא מזוהה, מטעמי נוחות, על-פי השורה הראשונה בו.

שיר זה שונה מאוד משירי המשוררות מהמשמרות הקודמות, שכן הוא נוגע במכאוב הנשי באופן גלוי יותר וגם הארוטיות הנשית נדונה בו באופן מפורש יותר. אין בו התכנסות אינטימית באישי והסתייעות במילים רומזות על היחסים בין המינים, כפי שהועדפו על-ידי משוררות מדור "האימהות" כמו לאה גולדברג וזלדה.

הזירה שבה מתרחש השיר "אבנים משתפלות לנהר" אינה הזירה הפרטית שבה נפגשים גבר ואשה (הדירה וחדריה), אלא גדת הנהר הציבורית. בולטת בשיר גם היעדרות המילה האינטימית "אני", שהיא המילה השכיחה ביותר בשיר הלירי - הסוגה שאליה משתייך שיר זה.

בפרהסיה של גדת הנהר מתכנסים נערים ונערות רבים למטרות זהות: היכרות, חיזור והתאהבות. לכן הפקידה וולך את תפקיד התיאור של המתרחש שם בידי מספר אנונימי, שהוא חיצוני, יודע-כל ובלתי מזוהה מבחינת מינו - מספר שאינו מעורב במתרחש על גדת הנהר, אלא מתאר באובייקטיביות את הדינמיקה הארוטית המתפתחת במפגש המתקיים שם בין המינים. רק אחרי התעמקות נוספת בשיר השלם יתברר לקורא ש"המספר" אינו שווה נפש כלפי מה שעיניו רואות, וגם אינו יכול להתהדר במסירה אובייקטיבית של האירוע המתפתח במקום.

יתר על כן: בתחילה אנו מניחים שאין לשיר נמען, אלא הוא מזמין קוראים משני המינים להאזין ל"סיפור" - לתיאור ההתרחשות בין המינים במקום המפגש הפומבי. אך בהמשך מתחזקת בנו ההרגשה שהקול הדובר בשיר הוא קול של "מספרת" וגם השיר מופנה בעיקר לנשים והן "הכתובת" למסקנותיה מהאירוע החברתי-ארוטי המתואר בו. בסיום השיר כבר אין צורך להסתמך על ההרגשה בלבד, כי ברור שבאופן מכליל מבטאת ה"מספרת" באמצעות "הסיפור" של השיר את ההשקפה הפמיניסטית על גורלן של הנשים, הנגזר עליהן במסגרת היחסים המתקיימים בין המינים.

רק נקודה אחת "סוגרת"

חדשנותו של השיר אינה רק בנושאו ובמסקנתו הפמיניסטית, אלא גם בפואטיקה החריגה שלו. זו תתגלה כבר עם "צילום" חיצוניותו של השיר, לפני הפנייה מתוך שיגרה להתמודדות עם מילותיו ועם משמעותן. המבט ה"צילומי" חושף עובדה חריגה: לאורך כל השיר אין כל סימן פיסוק, ורק בסיומו מופיעה נקודה, החותמת את התבנית כולה וכמו "סוגרת" אותה ומצהירה שה"סיפור" של השיר נשלם בה ושאין צורך בכל תוספת אחריה. בנוסף להיעדר סימני פיסוק למעט הנקודה בסיומו של השיר, מגלה הצילום שגם השורות בו אינן שוות באורכן, ושבשתי שורות מופיעה רק מילה אחת - המילה "איך" בשורה 8 והמילה "שואלים" בשורה 12.

מוזרויות אלה שנחשפו ב"צילום" השיר מצדיקות מַעֲבר לקריאה בו בקול. הקריאה מספקת מידע שמעצים את התמיהה על החלטתה של וולך להזרים את השיר ללא סימני פיסוק עד סופו, שכן במהלכה מתברר לקורא כי השיר מספר על שתי פגישות בין שני המינים. המפגש הראשון מתרחש בשנות הנעורים והוא מסופר בעשר שורותיו הראשונות של השיר, ואילו למפגש השני, המתרחש בשנות הבגרות, מוקדשות רק שש השורות האחרונות. הזרמת ה"סיפור" של שתי הפגישות מבלי להפריד ביניהן על-ידי נקודה, נעשתה לא כדי להכביד על הקורא אלא כדי לשקף את מהותם של החיים, שאינם נחלקים ל"תקופות" אלא שוטפים ברצף - בדיוק כפי שזורמים מי הנהר שעל גדתו מתקיים המפגש בין המינים.

כבר בקריאה ראשונה זו יזהה הקורא קשרים מילוליים שונים בין תיאורי שתי הפגישות, שייחודן טושטש על-ידי הדפסת השיר כתבנית הכלואה מבחינה תחבירית במשפט אחד. פעמיים מופיעה השורה "אבנים משתפלות לנהר" - פעם בשורה 1, כחלק מתיאור הפגישה הראשונה בין המינים, ופעם בשורה 13, כחלק מתיאור הפגישה השנייה. בתיאורי שתי הפגישות מופיעה המילה "שואלים". הקריאה בקול חושפת מילים שצלילן דומה ושבכולן מופיעות אותן שלוש אותיות: "נהר" (שורה 1), "נוהרות" (שורה 2) ו"נהרה" (שורה 16). קשר "משפחתי" נשמע גם בין המילים "משתפלות” ו"משפילות". ניתן גם לזהות קרבה משפחתית בין "שערי גן" (שורה 4) ו"מנעולים" (שורה 12) - מילים החולקות שדה סמנטי משותף.

קל להבחין בזיהוי השונה של אחד המינים בשני המפגשים המתקיימים ביניהם במרחק של שנים. בעוד שהזכרים מכונים "נערים" במפגש הראשון ואינם זוכים במפגש השני כעבור שנים לכינוי "גברים", מכונות הנקבות "נערות" במפגש הראשון וזוכות לכינוי "נשים" במפגש השני. הבדל זה מעלה על הדעת הבדל בין הדימוי העצמי של שני המינים בחלוף השנים. אף שגם הזכרים התבגרו, לא חל שינוי בדימוי העצמי שלהם. בעיני עצמם הם נראים ומרגישים כמו "נערים" וגם בבגרותם (במפגש השני) הם מטפחים כלפי נשים בגילם אותן ציפיות שהיו להם מהן כשהיו נערות (במפגש הראשון). הבדל זה מעורר חיפוש סימוכין נוספים להבדלים בתיאורם ובהתנהגותם של שני המינים בשני המפגשים.

"ונהר יוצא מעדן ומשקה את הגן"

סמיכות המילים "נערות" ו"נוהרות", החורזות ביניהן בשורה השנייה, כופה על הקורא להתעכב על שתי המשמעויות האפשריות של המילה "נוֹהֲרוֹת". הקירבה למילה "נהר" בסיום השורה הראשונה וריבוי הפעלים בשיר בכללו מעלים תחילה את יתרון הפירוש של "נוהרות" כפועל המציין את נהירת הנערות לנהר כדי לפגוש שם את הנערים. "נוהר" מתקשר ל"נהר" בכך שהוא מבטא זרימה אל או אחרי: כאשר מתארים אנשים נוהרים אל מקום כלשהו, מדמים את תנועתם כזרימתם הרצופה של המים בנהר. נערות שנוהרות לנהר מצטיירות אפוא כלהוטות להגיע למקום שבו תוכלנה לפגוש את הנערים, בצו הנשיות שהבשילה אצלן ומאיצה בהן להגשימה בחברתם.

להיטות הנערות מצדיקה לצרף לנהירתן אל הנהר את משמעותה הנוספת של המילה "נוהרות" והפעם כשֵׁם הנגזר מהמילה "נְהָרָה", המופיעה בשורה האחרונה של השיר. בעוד שניקוד המילה "נָהָר", המגדירה בשיר את זירת הפגישה בין המינים, היא בשני קמצים, נגזרת המילה "נְהרה" מהפועל "נָהַר" (המנוקד בקמץ ובפתח) במשמעות אור, ולא סתם אור אלא האור הראשון, האור הבתולי בשחר היממה, כמו בדברי איוב המקלל את יום היוולדו בכך שהשחר לא יבקיע בו: "היום ההוא יהי חושך, אל ידרשהו אלוה ממעל ועל תופע עליו נְהרה" (ג', ד'). לפיכך נקשרת במילה "נְהרה" באופן מושאל המשמעות של "שמחה". צירוף שתי המשמעויות של המילה "נוהרות" נותן את הפירוש המלא של השורה השנייה בשיר: הנערות זורמות בלהיטות ובשמחה אל זירת הפגישה עם הנערים על גדת הנהר.

פירושה המלא של השורה השנייה מסייע להסביר את התנהגות הנערות בנוכחות הנערים. כיוון שעודן בתולות ותמימות, הן פועלות על-פי צו טבען הנשי, הנכסף להתממש באהבה, מסירות מעליהן את לבושן ומציגות לראווה את גופן היפה כדי לעודד את הנערים להעניק להן אהבה. ובדומה לחוקיות הפיזיקלית שבה מפאת כובדן "אבנים משתפלות לנהר" (שורה 1), הן "משפילות את שדיהן אל הנערים" (שורה 3). הן עושות זאת בטבעיות גמורה ומבלי לשער את ההבדל בין תוצאות המימוש של האהבה בינן לבין הנערים - תוצאה הנרמזת בשורה 4 של השיר.

אף שבצלילי המילים "משתפלות" ו"משפילות", שנבחרו במקום המילים הנרדפות "מתגלגלות" ו"מושיטות" המוסרות את אותו תוכן, מוצפנת המשמעות "שֵפל" ו"השְפלה" - אין הנערות חשות שהן מושפלות במתן ביטוי כה מפורש לרצונן להיות נאהבות על-ידי הנערים. ה"מספרת", היודעת את התוצאות שיהיו להתמסרות הטוטלית הזו של הנערות לנערים בפגישתן הראשונה איתם, הגניבה לכאן את המשמעות "השְפלה" באמצעות המילים שבעזרתן בחרה לתאר את התנהגותן, שהינה נועזת אך בה בעת תמימה וטהורת כוונות, שכן לא מאי-מוסריות ולא למען קשר מזדמן מתמסרות הנערות כך לנערים, אלא מכיסופיהן לרקום איתם יחסי אהבה כנים וקבועים.

לא רק לביסוס פירוש כזה, המונע ייחוס מופקרות להתנהגותן של הנערות, בחרה ה"מספרת" בגדת נהר ציבורית למפגש המינים הזה, אלא גם כדי לרמוז על הדינמיקה הארוטית שתתפתח במקום זה. נהר הוא ערוץ רחב בקרקע המוליך מים, והמים הם מוטיב אירוטי מרכזי בתורת המעמקים של פרויד. בסיפורי הבריאה במקרא מתקשר הנהר לגן העדן: "ונהר יוצא מעדן ומשקה את הגן" (בראשית ב', י'). כך הולמת גדת הנהר הלחה יותר מכל מקום אחר אתר למפגש ראשון בין הנערים והנערות. ובכך רמזה וולך על ההתרחשות הארוטית שהתפתחה בין המינים בתקופת התמימות של שניהם, המושווית לתקופת התמימות של אדם וחוה בגן העדן, לפני שחטאו באכילה מעץ הדעת וכעונש על חטאם גורשו משם לעד. כאשר נענו הנערות לקול ליבן, לא שיערו שהתוצאה של אובדן הבתולין תהיה כה מכרעת לגורלן כנשים ותתבטא ב"ירוקת נחושת בשערי הגן".

"ירוקת" היא הצבע הטיפוסי שבו נצבעת הנחושת המזדקנת אחרי מגע עם האוויר והמים. התקבולת בפסוק "דלתות נחושת ובריחי ברזל" (תהילים ק"ז, ט"ז) חושפת מדוע לא הסתפקה כאן ה"מספרת" בחלודה שמכרסמת בברזל, אלא בחרה ל"גן" הנשי שערים מנחושת, מתכת שאינה מחלידה אלא מעלה בזקנותה את פחמת הנחושת ("פאטינה") שצבעה ירוק עכור.

יתר על כן: צלילי העיצורים במילה "ירוקת" מזכירים את המילה "יריקה". כך רומזת המילה "ירוקת" על המגע המיני שהתקיים בין הנערים והנערות במפגש הזה, ובה בעת רומזת גם על השינוי שחל בהערכת הנערים לנערות. אחרי שחוו את העונג המיני, פחת ערכו של האיבר הנשי בעיניהם. איש אינו מעז לירוק במקום קדוש, אך רבים נוהגים לירוק על מראה מאוס. הנערות לא שיערו שכאשר פתחו בפני הנערים את שערי גנן והעניקו לנערים את האישי והיקר באוצרן, את בתוליהן, המעשה יוערך אחר כך בעיניהם כיריקה בלבד.

אחרי ארבע השורות המתארות בחלקו הראשון של השיר את התנהגות הנערות במפגשן הראשון עם הנערים, עוברת ה"מספרת" לתאר בשש שורות את תגובת הנערים חסרי הניסיון להתנהגותן הטבעית הזו של הנערות. מתברר שבתמימותם פירשו אותה הנערים באופן שגוי. אף שגם הם נהרו לגדת הנהר בלהיטות ובשמחה כדי לפגוש שם את הנערות, וגם הם קיוו להגשים בחברתן את כיסופי הגבריות שהבשילה בהם על-ידי קשרי אהבה עם אחת מהן, הצית בהם העירום של הנערות תשוקה מינית וזו השתלטה עליהם לחלוטין. עובדה זו מגולמת בשאלה ששואלים הנערים איש את רעהו: "מה אתה עושה?".

שאלתם היא ללא ספק שאלה רטורית, כי הם עצמם מצרפים את התשובה שלה הם מצפים: "איך בגדים נופלים מהשמים שחורים ואדומים". התמקדות הנערים בפריטי הביגוד התחתון של הנערות ובצבעיהם הארוטיים-דרמטיים - "שחורים ואדומים" - מלמדת שהנערים פירשו את הסרתם על-ידי "הנערות" כהתנהגות מתירנית ואפילו זנותית. במילה "איך" לאביטאו ציפייה להסבר על אופן ההתרחשות או על הסיבה לה, אלא השתוממות והתפעלות מהקלות שבה התגשמו כיסופיהם לאהבה, הרבה מעבר לכל הציפיות שהיו להם כאשר באו לפגוש את הנערות על גדת הנהר. שום הערכה לתעוזתן של הנערות, שהסירו בלי להסס את לבושן ו"השפילו" - ממש הגישו - את "שדיהן" אליהם, לא כללו הנערים בתשובה שקיוו לשמוע, אלא רק שביעות רצון שלהם מהאירוע הבלתי צפוי שהתרחש להם, כאשר בגדי הנערות נפלו עליהם כגשם נדבות מהשמים מבלי שנאלצו להתאמץ לשם כך.

בהשפעת הדינמיקה המינית-ארוטית שהתגנבה למפגש הראשון הזה בין המינים, שגם הנערות וגם הנערים לא שיערו אותה מראש, הוסט המפגש ממסלולו התקין, זה ששני המינים נהרו למענו אל גדת הנהר. האופן המוטעה שבאמצעותו ביטאו הנערות את רצונן להיות מחוזרות על-ידי הנערים והפירוש השגוי שנתנו הנערים להתנהגות הנערות דרדרו את המפגש לתוצאה הבלתי נמנעת - "ירוקת נחושת בשערי גן" - הוא הגן שפירושו המטפורי כבר ניתן ב"שיר השירים": "גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעין חתום" (ד', י"ב).

"משילות עורן כנחש"

תוצאתו הטרגית של כישלון המפגש הראשון בין המינים מתבטאת כעבור שנים במפגש השני ביניהם. מתברר שה"נערים" כאילו לא התפתחו עם השנים. התמונה שנותרה חקוקה בזכרונם היא תמונת הנערות מתקופת נעוריהם ה"משפילות את שדיהן" כמו שה"אבנים משתפלות לנהר", ולכן בהגיעם למפגש השני הם מצפים לחוות שוב את החוויה המסעירה שחוו במפגש הראשון. מכאן אכזבתם, כאשר במקום "נערות" חשופות ומתמסרות מגיעות למפגש "נשים עטופות" המחשבות את צעדיהן ואת התנהגותן. כעת הן מודעות לגילן ולמראן ויודעות שהאטרקטיביות שלהן היא בבשלותן הנשית ולא בהיותן "גן נעול", שכן כבר במפגש הראשון נשברו מנעולי שעריו.

גם הפעם שואלים הגברים זה את זה שאלה: "אבנים משתפלות לנהר?". אלא שהפעם אין זו שאלה רטורית, כי בניגוד לשאלה ששאלו במפגש הראשון אין בפיהם מענה לה. מאחר שהם מצטטים בשאלתם את השורה הציורית שבה נפתח השיר, שורה המתפרשת על-ידי שתי השורות המקבילות לה בתוכן הבאות אחריה - "נערות נוהרות משפילות שדיהן אל נערים" - ברור מה שואלים הגברים המגודלים והמאוכזבים מהפגישה, באמצעות האזכור של אותה שורה ציורית: האם הנשים העטופות האלה הן אותן הנערות שהשפילו אז, במפגש הקודם, את שדיהן אלינו כ"אבנים משתפלות לנהר"?

גם אם נפרש את המילה "שואלים" לא כשאלה אלא כבקשה, לא תשתנה המשמעות במידה רבה. ברור שהם מתגעגעים לנערות של אז, שחשפו את שדיהן היפים והושיטו אותם להם בלי תחושת חטא כפי ש"אבנים משתפלות לנהר". שאלת הגברים בשתי משמעויותיה מלמדת שהם אומנם צברו שנים, אך ממשיכים להשתוקק לנערות בתוליות, ולא לנשים בשלות. והם גם יודעים היכן ימצאו נערות כאלה, כי להנחת ה"מספרת", לעולם ימשיכו מחזורים חדשים של נערות לנהור אל גדת הנהר כדי למצוא שם אהבה ובתמימותן יחשפו שם לראווה את גופן הצעיר והיפה ויעניקו בספונטניות את ה"גן" למי שיגלה להן אהבה.

התוכן שמבטאים הגברים בשאלתם מצייר אותם כזכרים פאתטיים בעלי דימוי עצמי בלתי מציאותי. וכאן כבר אי-אפשר שלא להרגיש כי אהדתה של ה"מספרת" נתונה לנשים שהתייצבו למפגש הזה כשהן עטופות ומתנהגות כיאה להן בגילן. כעת הן "נשים" לא רק במראה, אלא גם במנטליות. הפעם לא יחזרו על טעויות ההבנה וההתנהגות שגילו בהיותן נערות. מאחר שהן מודעות עתה לעובדה שגופן אינו אטרקטיבי כבעבר ושעליהן להשקיע עתה יותר מאמץ במלאכת הפיתוי של הגברים כדי לזכות באהבתם, הן הגיעו למפגש כשהן עטופות בבגדים. הבגדים לא רק מעלימים את פגמי ההתבגרות ותופעות הבלות בגופן, אלא משמשים גם אמצעי לעורר את דמיונם של הגברים.

ואין זה האמצעי היחיד בארסנל הפיתוי שסיגלו לעצמן הנשים מאז המפגש הראשון. אז הן השילו מעל גופן בגדים "שחורים ואדומים", כי יכלו להסתמך על המראה המשובב של גופן הצעיר והיפה, אך כעת הן "משילות עורן כנחש". דימוי זה מעיד שכעת הן יודעות כי עליהן להתאמץ יותר מבעבר כדי לזכות באהבת הגברים. הנחש נוהג לפתל את גופו כדי להשלים את הסרת הנשל שהזדקן מעליו, ובזכות זאת הוא יכול להיראות בעור צעיר ורענן. לפיכך דימוי זה רומז, שהנשים הבוגרות מודעות לאילוץ שמאלצים אותן השינויים בחזותן החיצונית להתפתל כמו הנחש, במופע פיתוי משפיל למדי הדומה למופע סטריפטיז וריקודי בטן, כדי להיראות צעירות ואטרקטיביות בעיני הגברים, משום שהללו ממשיכים להתנהג כנערים ומתמידים לחפש נערות גם בהיותם מבוגרים.

בעשותן כך - כואבת ה"מספרת" את כאבן של בנות מינה - הנשים כמו מקלפות את עורן ופושטות את כבודן העצמי. המשמעות של "השפלה" שהוטמנה בצלילי המילים "משתפלות" ו"משפילות" בחלקו הראשון של השיר, מומשה רק כאן, בסיום השיר. במפגש הראשון לא הרגישו הנערות שום תחושת השפלה בהתנהגותן, כי אז הייתה בהן "נהרה", שמחה, אך זו אבדה להן כעת, משהפכו לנשים בוגרות הנאלצות להסתייע בתחבולות כדי לזכות בהתעניינות הגברים בני גילן. וכך מבליט המעבר מנהירת הנערות אל "הנהר" בפתיחת השיר לעכבות שהתפתחו אצלן אחרי שהפכו לנשים ואיבדו את ה"נהרה" בסיום השיר, את ההבדל העצום בין מצבן בשתי הפגישות עם הנערים. בחייהן כנשים בוגרות כבר אין הרבה "נהר" (לחות המים) ואין הרבה נהרה (שמחת האור).

ירוקת הנחושת המזדקנת

בסיום הזה, שבו מתארת ה"מספרת" את מצבה המציאותי של האשה ואת קשייה לזכות בהבנת הגברים לכיסופיה באהבתם, מבוטאת קרוב לוודאי ההשקפה הפמיניסטית שבה החזיקה יונה וולך ושאותה חזרה וביטאה במרבית שיריה. בהשקפה זו בולטת יותר הטרגיות שביסוד המפגש בין המינים מאשר האשמה של הגברים במצבן של הנשים. אין זה מקרי אפוא שאלה המעיינים בשיריה תוך התמקדות בחיצוניותם, במקום בנשמתם, מבליטים בעיקר את האופן הפרובוקטיבי שבו ניסחה את המכאוב הקיומי של הנשים. הפירוש המוצע כאן לאחד משיריה מדגים את העובדה שבטובים מבין שיריה ידעה וולך לבטא לא רק באופן עשיר ומורכב, אלא גם באופן מעודן ותרבותי, את רגשותיה ואת מחשבותיה.

כוחו של השיר "אבנים משתפלות לנהר" הוא במיצוי הנושא הנועז שבו בחרה יונה וולך לדון, בעזרת תמלול המפיק את המירב מה"גילוי" ומה"כיסוי" הגנוז במילים העבריות: מובנן, המוזיקליות שלהן (צלילי האותיות והתנועות כאשר מפיקים אותן בקול), זיקתן הסמנטית (שייכותן לשדה משמעות "משפחתי") ומטעניהן התרבותיים.

בנוסף למשחקי לשון על לשון, שהפונקציונליות שלהם נדונה לעיל, וולך השכילה בשיר הזה להשעין את שני המפגשים בין המינים על שתי מערכות אסוציאטיביות. המפגש הראשון נשען על מילים המציינות ראשוניות שערכה רב: נהר שמימיו זורמים, נעורים, נהרה, גן מוגן שבפתחו שערי נחושת ועליהם מנעולים, פריטי לבוש תחתון צבעוניים - מילים המתארות את הצעירוּת של גיל הנעורים. המפגש השני נשען על מילים המציינות הזדקנות שערכה מופחת - מילים ההולמות לתיאור שנות הבלות של המבוגרים: ירוקת הנחושת המזדקנת, נחש הזוחל על גחונו ומשיל בפיתולי גופו את עורו שהזדקן, נשים המעלימות בעטיפות הלבוש את הזדקנותן, וגן נטוש שמנעוליו שוברו ושעריו נפרצו.

שתי המערכות מהדקות זו לזו את שתי תקופות החיים - הנעורים והבגרות. הגן שהושווה לגן העדן והוצג בחלקו הראשון של השיר כגן פרטי ששערי הנחושת שלו מוגנים על-ידי מנעולים, מתואר בחלקו השני של השיר כגן פרוץ שמנעוליו שוברו וששערי הנחושת שלו העלו ירוקת במהלך הזמן שחלף בין מועדי שני המפגשים. בדומה, מהדקות פעולות הקשורות בביגוד את שתי התקופות ואת שני חלקיו של השיר: במפגש הראשון הנערות מפשיטות בגדים "שחורים ואדומים" וחושפות את עירום גופן, אך כנשים הן מקפידות להופיע בחברת הגברים בפגישתם השנייה כשהן לבושות בבגדים המסתירים את עריית גופן.

פירוש זה מלמד, בין השאר, שרישומו של שיר העוסק במיניות ובארוטיקה גדול יותר דווקא כאשר הוא כתוב באיפוק, בלשון פיגורטיבית-מטאפורית ובאסוציאציות מאוצר התרבות, ונמנע משימוש פרובוקטיבי במילים צעקניות-פורנוגרפיות.

ולסיום, כדי לשחזר את האינטרפרטציה לשיר "אבנים משתפלות לנהר" ולהוכיח כי אינו "סתום", "קשה" ובלתי ניתן לפענוח, כפי שניתן היה לחשוב בקריאתו הראשונה - הוא מובא בזאת בתוספת סימני הפיסוק שאותם החסירה המשוררת, ונימוקיה (הצודקים) עמה:

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר.
נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת,
מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים.
יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן.
הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ:
"מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?",
כְּדֵי לִשְׁמֹעַ -
אֵיךְ
בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם
שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים.
חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים,
שׁוֹאֲלִים:
"אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר?".
נָשִׁים עֲטוּפוֹת
מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש -
הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.