הלקח שלי מהשואה איננו לקח של שנאה, איננו לקח של נקמה ואיננו לקח של חוסר אמון באדם. הלקח שלי הוא כפול: בראש ובראשונה – מדינת ישראל - כמה חשובה היא המדינה הזאת לנו. לא רק מבחינת הסתכלות על השואה, אלא בעיקר הסתכלות קדימה, ששואה כזאת לא תשוב ולא תתרחש.
הקיום של המדינה והחיים במדינה - מבחינתי זה הדבר החשוב ביותר. היו תקופות שפה בארץ כינו אותי "פוסט-ציוני" משום מה. אין לך דבר שפגע בי קשות יותר מזה. אני רואה את עצמי ציוני ברמ"ח איבריי. תהיה זאת הטרגדיה של חיי אם הילדים שלי לא יחיו כאן בארץ הזאת. הביטחון שלה, השלום שלה, הוא בראש מאוויי.
אבל הלקח השני שלי הוא האדם. הגרמנים ניסו לא רק לקחת את החיים שלנו, הם ניסו לקחת מאיתנו את
כבוד האדם שלנו. הם התייחסו אלינו כאל עפר ואפר. בסופו של יום הם לא הצליחו, לא רק מבחינת אלה שנשארו בחיים, אלא גם כי בגטו היו חיי תרבות ואמנות, הייתה מוזיקה בגטו והגרמנים היו באים לשמוע את התזמורת.
הלקח השני שלי הוא האדם, היחיד, הפרט, כבוד האדם, השוויון בין בני האדם, כל אדם – האדם היהודי, הגרמני, הערבי, הפושע, גם מי שמבצע כלפינו פעולות קשות מאוד, לכל אחד יש כבוד. כל אדם בצלם אלוהים נברא ועל כבודו של כל אדם עלינו לשמור.
שני הלקחים האלה הם לא פשוטים להפעלה – גם לשמור על המדינה וגם לשמור על הפרט. מי שקרא את פסקי הדין שלי יודע שעשיתי ככל יכולתי כדי למצא את הדרך לשמור על המדינה ולשמור על הפרט – על כל פרט – יהיה הוא כאשר יהיה.
אפשר למצוא שבה שומרים על הפרט ושומרים על המדינה. אפשר למצוא דרך להגן על הדמוקרטיה שלנו כמדינה ונגן על הדמוקרטיה שלנו כשמירה על הפרטיות, כיוון שהלקח שלי הוא שאם אנחנו לא נשמור על הדמוקרטיה – הדמוקרטיה לא תשמור עלינו.
