הטרגדיה היא ש'
הולילנד' זה ארץ הקודש וארץ הקודש זו ארץ ישראל וארץ ישראל היא ארצנו. היא שם של געגוע בן אלפיים שנה שאושר בוועדות כל מחוזות גלויותינו כמקום בו נבנה לנו מדינה ונחקוק בשעריה את הפסוקים:
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק .לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים פרק ט"ז, פסוקים י"ח-כ') ועכשיו ארץ הקודש היא הולילנד על ההר.
הטרגדיה היא שמן הפסוקים האלה נמחקו כל-כך הרבה אותיות, אותיות לא תטה ואותיות לא תיקח ואותיות חכמים וצדיקים ואותיות צדק צדק, ונשארו אותיות 'שופטים ושוטרים' למכביר, ואותיות 'תרדוף' בלי סוף ואותיות 'למען תחיה וירשת את הארץ' ניטשטשו ודומה כי הן מליטות פניהן כי אין הן סובלות שצוחקים להן.
הטרגדיה היא שהתרופה של אור השמש איננה מחטאה את חטאיה של הולילנד. היא מזדקרת לעיני כל. היא הזדקרה על שולחנות השרטוט ולא בושו להגישה לאישור. היא הוגשה לאישור ולא בושו להעצימה באחוזים דמיוניים בלי לפחד מן התקנות, ולהגדילה בלי עכבות בלי להתיירא מן החוק, ולאשר אותה בלי להתרשם כי שמה הנרדף היה שערורייה ומשקמה כי הייתה למפלצת בפי כל.
הטרגדיה היא שאם היא כך מזדקרת מן הגבעה לא יתכן כי אין אחרות כמותה תחת כל עץ רענן מפני שהיא לא יכולה הייתה לקום אלא מפני שהיא לא רק מבנה אלא שיטה בסלע ושיטה אינה נשארת עקרה אחרי שהיא ילדה מונסטר אחד. היא פורה רוש ולענה והולילנד אינה אלא משל ואוי לנו מן הנמשל.
הטרגדיה היא שהולילנד היא מצבת ענק לתמימות שמתה בקריה בה בחר אלוהי נביאנו למושב לו ביד עובדי האליל, שנודע בעולם בשם ממון, לנכפים שנסחטו לומר הן כשליבם אמר להם לומר לא, שאויימו להשתחוות לפסל בל יסולקו מן המדרגות, אפילו האחרונות, מזבול הנכלולים שהקימו אדוני הארץ, ושנכנעו ולא חדלו להירמס מבושה מאז.
הטרגדיה היא שהולילנד ככל שהיא מתיישנת כך היא מתחדשת, ככל שדומה כי היא שוקעת בזמן החולף כך היא נחשפת והולכת, ככל שהיא זועקת שאין מנוס אלא לעשות תשובה כך היא לוחשת 'אחטא ואשוב, אחטא ואשוב' וכולנו שומעים. יש בנו מזדעזעים, ויש בנו שהתרגלו וקולות הולילנד אינם חשובים בעיניהם אלא כרעש רקע מקומי, ויש בנו שהתייאשו ואומרים שהכל גזירה ושאפילו הזועקים ואינם משלימים הם חלק מן הגזירה הזאת שנוח לה בקצת זעקה שאינה יכולה להועיל כי לא נוצרה מלכתחילה להועיל.
הטרגדיה היא שהולילנד היא הזמן של ארץ הקודש, היא השחורה או האדומה בכותרות עיתונינו המספרים על הזמן, בראש מהדורות החדשות הפורטות באוזנינו את הזמן, מכסה יותר מכל את המסך המתעד והמשקף את הזמן בו אנו חגים סביב לחמה, היא בשיח היום-יומי בין אנשים ונשים, בבוקר ובצהריים ובערב, ומגדלה האחד בינתיים הוא כמחוג הקטן בביג בן הישראלי המונה את השעות שלנו ומאיים כי עוד מעט ייבנה עוד מגדל, גבוה ממנו, והוא יהיה המחוג הגדול שימנה לא את השעות אלא את הרגעים, ואולי אפילו את האחרונים שבהם.
הטרגדיה היא שדיוקנאות שפארו טרקלינים בהם באו שרים ורוזנים מכל ערי העולם אל העיר הגבוהה מכל ערי העולם לקשור לה כתרים הם דיוקנאות מושפלים בחדרי חקירות ובאולמות בתי משפט בערי ארץ הקודש הקטנות ואנחנו יושבים בכורסאות שלנו בבתינו ומביטים באישים שהיו בכבודו של עולם מובלים בין לובשי מדים אלמונים לחקירה ולמעצר ואיננו יודעים אם לעצור את הנשימה עד שיצאו לחופשי זכאים, ועל כן למה עשינו להם כהנה או עד שיצאו חייבים ועל כן למה עשו לנו מה שעשו, או אם פשוט להמשיך לנשום את החנק הזה בין כך ובין כך מפני שמה שקורה בארץ הקודש הוא עצוב ומכאיב יותר אפילו מפסקי הדין.
הטרגדיה היא שהולילנד מוכרחה להיגמר והיא לא יכולה להיגמר בהרף עין. היא מאזקת את החוקרים לחקור עוד ועוד שמא סדק אחד בראיות יהיה גדול דיו כדי שהמפלצת תחמוק בעדו ומיד יצרפו אליה עוד מפלצות על ההר. היא קושרת את ידי התביעה במאה ואחד חבלים וחבלי חבלים שמא תתיר ההגנה המיומנת יותר משהיא עצמה משערת חבל אחד ועוד חבל ולבסוף לא ייוותר ולו חבל שיגאל את ארץ הקודש מהולילנד ועל כן אין כביכול מנוס מלקשור ולקשור עד שאיזו מין שיבה זורקת בארץ והתשושים אינם יכולים להמתין עוד ומתפללים כי יהיה כבר אשר היה כי אשר יהיה לא יהיה כנראה לעולם.
הטרגדיה היא שיש אור שמפציע על ההר, שנראה כאילו בכל זאת יש משהו שקרב ובא אל ארץ הקודש ויש בו בשורה של שינוי, תקווה של סיכוי, ושנראה כי אולי יבא יום ופסוקו של הנביא מיכה
"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" ( פרק ו' ח') ייחקק גם הוא בסלע בארצנו ולא נדע את נפשנו מצער על שזה בושש כל כך לבוא. אולי.
