די לפולחן המוות

כדי להסביר את טענתי, נפנה למקורות ונראה מה יש להם לומר בנידון. במסכת מועד קטן (כז ע"ב) שנינו: "'אל תבכו למת ואל תנודו לו' (ירמיה כב, י): אל תבכו למת יותר מדי ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד? שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלושים לגיהוץ ותספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה: אי אתם רחמנים בו יותר ממני". באותו מקום מסופר על אישה שלא יכלה להתגבר על אבלה במות בנה ועל דרישתו של רב הונא ממנה להפסיק.

כדי להמחיש עניין זה, כך דברי הרמב"ם בהלכות אבל (פי"ג ה"י): "אין בוכין על המת יותר משלושה ימים, ואין מספידין יותר משבעה. במה דברים אמורים? בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכול לפי חכמתן. ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, שאין לנו גדול ממשה רבנו וכתיב (דברים לד, ח): ויתמו ימי בכי אבל משה. וכן אין מספידין יותר על שנים עשר חודש. אין לנו בחכמה גדול מרבנו הקדוש (= רבי יהודה הנשיא) ושנים עשר חודש בלבד נספד". אפילו אם אין מקבלים היום את ההבחנה בין תלמידי חכמים לשאר הציבור, ברור ומובן שלאחר שלשים יום אין בוכים יותר, ולאחר שנה אין אומרים דברי הספד.

זכורני בימי נעוריי, כששמעתי את הרב סולובייציק זצ"ל דורש דרשה ארוכה בהלכה ובאגדה ביום הזיכרון לאביו, ולא הזכיר הרב את אביו ולו פעם אחת. היה ברור לכול שאת הדרשה הזאת הוא נושא לכבוד אביו, אבל משום שכבר עברו שנים רבות מיום פטירתו, לא היה מקום לשלב בה דברי הספד. ואכן, בימי הזיכרון לנפטר הורה או צאצא או כל קרוב אחר אומרים קדיש וא-ל מלא רחמים, ולומדים לכבודו דברי תורה והגות כל אחד לפי יכולתו. כוונתם של ימי הזיכרון היא מתן כבוד לנפטר, ובמיוחד לאב ולאם שחייב האדם בכבודם גם אחרי מותם. כל תוספת פירושה הטיית העניין מכבוד לנפטר לרחמים שמרחם האדם על עצמו. על-פי הדברים האלה, מערכת ההספדים והקינות הנהוגה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ביום השואה, בימי הזיכרון לרבין ולאישים אחרים - מנוגדת כולה לרוחה של מסורת ישראל. מדוע לא ננהג ביום העצמאות כמו שנוהגים בליל הסדר וביום ירושלים, שבהם משלבים עם השמחה גם את זכר הייסורים?

ואם תאמר, ומה בדבר תשעה באב, צום גדליה ושאר הצומות? על אלה יש לומר שלולא התפילה 'חדש ימינו כקדם', לא היו צמים במועדים אלה. כלומר, מטרת צומות אלה אינה הבכי על העבר, אלא תיקונו, ובעיקר התפילה לתיקון בעתיד. הוא אשר אמר הנביא זכריה, שימים אלה עתידים להפוך לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים. ואכן, בשעתו רצה ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין להעביר את יום השואה לתשעה באב, כשם שהועמסו עליו אסונות אחרים במשך ההיסטוריה על-פי מסורת ישראל, אלא שלא עלה הדבר בידו. אפילו צום גדליה, אף שנקרא על שם אישיות מסוימת, אין הוא מוקדש להספדים עליו, אלא למשמעות יום זה, כספיח לחורבן בית המקדש.

קשה להפריז במאמצים שהשקיעו התורה והמסורת היהודית למנוע בכל דרך אפשרית את פולחן המוות כחלק מההוויה היהודית. שיאו של עניין זה הוא הרחקתם של הכוהנים, ראשי המשרתים הפולחניים של עם ישראל, מהוויית המוות, על-ידי האיסור עליהם להיכנס לבתי הקברות ולהיטמא למת, מעבר ליום הקבורה לקרוביהם. גם לישראל בכלל, אף אם אין חלים עליו האיסורים הללו, נאמרו הפסוקים הנפלאים הבאים (דברים יד, א-ב): "בנים אתם לה' א-להיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' א-להיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". דווקא בהימנעותו ממעשים שיש בהם משום פולחן המוות זוכה עם ישראל לתואר 'עם קדוש' ו'עם סגולה' המבדיל בינו לבין עמים אחרים, ונקראים בניו בנים למקום.

יודע אני שדבריי אלה קשים הם, ונוגדים את הלך הרוח של החברה בישראל כיום, אבל סבורני שהם ממחישים היטב את בעיית התודעה היהודית שלה, אפילו זו של הציבור הדתי.

אם עד קום המדינה לא נקבע שום חג ומועד חדש שיבטא את מאווייו של העולם החילוני, כדוגמת ה'ראשון במאי', הרי עם תקומתה התאפשרה יצירתם של מועדים חדשים, שביסודם אמורים להדגיש את אופייה החילוני של המדינה היהודית המתחדשת. כאשר נסכם את כל אלה שנתחדשו, דומה שחוץ מיום העצמאות שבו שולטת הרוח החילונית ואילו הציבור הדתי מתמודד איתו די בקושי, ויום ירושלים שנכפה על החברה בישראל על-ידי הציונות הדתית, הרי המשותף לכל שאר המועדים הוא שאופיים נקבע בניגוד גמור למסורת ישראל, משום שיסודם האידיאי הוא פולחן המוות.

וכאן נתהפך הגלגל. באופן הפוך מההסתגלות החילונית לחגי ישראל, את המועדים האלה סיגל הציבור הדתי לעצמו אף על-פי שברוחם והווייתם מנוגדים הם לתפיסה הדתית השוללת את פולחן המוות מכול וכול. ימים אלה כוללים את יום הזיכרון לחללי צה"ל, את יום השואה, את ז' באדר כיום הזיכרון לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע, ואת שני ימי הזיכרון לרצח יצחק רבין. שלושה מהם מקורם בחוקי הכנסת, ואילו ז' באדר ויום רצח רבין לפי התאריך הלועזי נתקבלו כמנהג.

על אלה יש להוסיף ימי זיכרון נוספים לזכר אישים, דוגמת הרצל ורחבעם זאבי, וכן לזכר חללי מלחמות שונות. חלק מימי הזיכרון נקבעו בחוק, ואחרים על-פי נוהג. ואם לא די בכל אלה, גם יום הכיפורים שולב בפולחן זה ונהפך בעבור רבים ליום שבו מבקרים בבית הקברות, ואצל אחרים ליום שבאים לבית הכנסת רק בשביל תפילת יזכור. בגלל הצום הנוהג בו נחשב יום זה ליום עצוב, ואין מבינים שמעבר לצום ולאיסור המלאכה יום זה הוא בעיקרו של דבר יום של שמחה, יום שבו עם ישראל משתדל להתכפר מעוונותיו, וכאמור לעיל, אחד משני הימים שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ומחפשות שידוך הגון.