כשהחרב לא הייתה בידינו נפלנו ונטבחנו

משפחות שכולות יקרות, אתם המשפחה שלי.

היגון שלכם הוא היגון שלי ושל משפחתי, של אמי זיכרונה לברכה, ושל אבי ושל אחי. אני יודע מהו היגון הזה.

אני יודע איזה סבל עברתם, איזה צלקות אתם נושאים יום-יום על גופכם, בנשמה שלכם. אני יודע עד כמה אתם מתמודדים ביום הזה וגם בימים אחרים עם האובדן של יקרים שהלכו ולא ישובו, עם הזיכרון של יקירכם, עם אותו חיתוך דיבור, עם אותו חיוך שלא תראו ולא תשמעו. אני יודע.

אבל אני יודע דבר נוסף, שהוא נותן נחמה וזו לא נחמה פורתא, אנחנו יודעים שבמשך תולדות עמנו הקיום שלנו היה תמיד תלוי באותם בנינו ובנותינו שהרימו את חרב דוד. כשהחרב לא הייתה בידינו נפלנו ונטבחנו, וכשקוממנו את חיינו והרמנו מחדש את החרב - רק היא, רק היא - יכולה לתת לנו גם את עלה הזית, אבל המחיר הוא נורא.

אחד הדברים שתמיד הרשימו אותי בתנ"ך היה לא רק הסיפור על גבורתו של דוד אלא גם קינת דוד לשאול וליהונתן. המחירים ששילמנו בנפול טובי בנינו כדי שאנחנו נחייה, המחירים הללו ידועים לכלל האומה, אבל מי שיודע אותם טוב יותר מכל שאר חלקי העם זה אתם.

אני רוצה שתזכרו שהמחיר הנורא שאתם משלמים הוא חלק מהקיום של עם ישראל וחידוש חייו הריבוניים בארצו. לעולם לעולם נזכור את יקירינו שאבדו ונזכור גם את תרומתם הכבירה לכך שעם ישראל חי.