בסוף הפגישה, בשלב שיחות האגב, אמרו לי מתווכחיי, ידועני תקשורת, בנימת ניצחון: "בסוף יישארו כאן בארץ רק חרדים וערבים". לאמור, מה אנחנו מתווכחים בינינו? עוד מעט לא יישארו בני שיח לוויכוח. או במילים חריפות יותר, המשתלבות עם קולות הקינה והנהי על "המצב": לא משנים ההישגים הגדולים של ישראל, לא משנה העובדה שלמראה כלכלות אירופה הקורסות, ואפילו כלכלת ארה"ב שקרסה לפני כשנה, אנחנו נותרנו אי של שפיות כלכלית (הנה, למשל, סיבה טובה לשמחה) - כן, אבל מה עם התהליך המדיני? בסוף תמיד יש מי שחוזר לשם, במין כפיית חזרה פסיכולוגית המהדהדת את שיחות הסלון בימי שישי של אלה שהתרגלו לקבוע את סדר היום, והנה ראו איזה פלא, הוא כבר לא מציית להם.
אבל אני מבקש לדבר על החרדים שהתקשורת הישראלית העלתה אותם השבוע על ראש שמחתה לאחר
דברי הביקורת החריפים של
רון חולדאי. כדאי להאזין לפעמים לתחנות הרדיו החרדיות; לא אטומים שם לביקורת, ואף דנים בה. כך שמעתי דיון ער סביב נאומו של רובי ריבלין בטקס הדלקת המשואות, שם הוא מתח ביקורת על החומות שבנו החרדים מפני סביבתם. אחד המשתתפים בתוכנית אמר שאם ריבלין, המקורב לחרדים, אומר זאת, יש להאזין לדבריו שכן הם באים ממקום של כאב ורצון לתקן.
כל מי שמצוי בשיח החרדי בעיתונים, ברשת, בטוקבקים, אפילו במיילים אנונימיים, נוכח בפער בין הקו הרשמי לבין הדיון הער והאיכפתי של החרדים, כל זמן שהם אנונימיים. הוויכוחים אינם נסובים על עניינים דתיים בלבד, אלא סביב קשת נושאים מגוונת היכולה לאכלס גם את השיח הכללי. אפשר לשמוע שם ביקורת לא מוסווית על הפינה שאליה דחפו אותם מנהיגיהם הפוליטיים. למשל, ביקורת חריפה על סיפור הקברים בבית החולים ברזילי.
ואכן, אחינו החרדים, התחושה היא שאתם נמצאים רוב הזמן במגננה. אתם מנסים להסביר, להתנצל, לתקוף, לעמוד על זכותכם, למחות - אבל עושים זאת מנקודת מבט של מיעוט שאינו חש עצמו בטוח שעה שהוא יוצא חוץ לחממה המגוננת של השיח הפנימי, כאשר יוצא מהישיבה, משמיעת הדרשות חוצבות הלהבות על צדקת דרככם.
אני, ועוד רבים כמוני, לא פוחדים מ"התרבותכם". אדרבה, אחינו אתם, והדמוגרפיה נעזרת באחוזי הילודה המדהימים שלכם לטובת כולנו. ברור לי שהרוב המוחלט שלכם תומך בכל מאודו בקיומה של מדינת ישראל, שאתם חרדים מפני האיומים הפנימיים והחיצוניים המופנים כלפינו, שאתם רוצים בשגשוגה של ישראל, גם אם זה לא מנוסח באופן הזה. אין זה משנה, העיקר הכוונה.
אולי זאת הסיבה לאכזבה שבסיפור הקברים ובית החולים; חכמינו לימדונו שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע - לא תמיד צריך להתעקש על מה שנתפס בציבוריות הישראלית כאוטיזם פוליטי ותרבותי כלפי נושאים שהם בלבה של החברה הישראלית.
משום כך, אני מבקש מכם "להגדיל ראש", לצאת מהמגננה, לצאת ממה שנראה כפינה לא ראויה שהוכנסתם אליה, ולעזור לנו לסחוב את העגלה. כן, אחים חרדים, החברה הישראלית שחלקים בתוכה אוהבים לשנוא אתכם, זקוקה לכם יותר מתמיד.
אנחנו זקוקים לכם בכל שדרות ההנהגה הציבורית, בכל שדרות המשק והכלכלה; זקוקים לכם בתעשיה ובטכנולוגיה, בצבא - ואם לא בצבא, אז בשירות לאומי למען הקהילה.
ישראל היא מדינה של ויכוח. יהודים אוהבים להתווכח. זו מורשת עתיקה, ואפשר לראותה מככבת בין דפי התלמוד העתיקים ועוד קודם לכן. אחים חרדים, מן הסתם נמשיך להתווכח על נושאים רבים, אבל אין בוויכוח כדי לדחוק אתכם מחוץ למשחק. זה תלוי בכם. וכמו בזמנו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שקבע שיש לעשות מעשה ולכנס בכתב את התורה שבעל-פה עקב שעת החירום ההיסטורית - שלא תשתכח תורה מישראל; בימים ההם, בזמן הזה: גם היום "עת לעשות".
בלשונו של גדול המשוררים במאה העשרים, אורי צבי גרינברג, אומַר: "ערטילאים, צאו מן השמלות המכסות!" צאו משם! צאו מהחממות המגוננות, אחים יקרים, ובואו לעזרת ישראל בגיבורים.
