|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
בפרשתנו אנו נתקלים במצות השמיטה ● מהי? ומה חשיבותה?
|
משמעות השורש 'ש.מ.ט.', שממנו נגזר השם שמיטה - היא: לזרוק, לעזוב, להפקיר. במשמעות זו נקראת השנה השביעית, במחזור של שבע שנים לבריאת העולם, 'שנת שמיטה'. שמיטה זו חלה על קרקעות ועל כספים (שמיטת חובות).
מצוות השמיטה - כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשתנו: 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור' - מוטלת בעיקרה על החקלאי, ונחשבת לאחת המצוות הגדולות והקשות בתורה אך כגודל הקושי בקיום המצוה - כן תרומתה.
שמירת השמיטה כהלכתה מפתחת באדם ערכים דתיים ומוסריים, לאומיים וחברתיים, ומעוררת בו יחס מיוחד לאדמה ולאדם, לעם ולארץ.
מצוות השמיטה לא נועדה לשימור הקרקע ולהבראתה, כפי שיש המנסים להסביר. גם בעבר היו שיטות אחרות לטיוב הקרקע, לא פחות יעילות מהפקרתה למשך שנה אחת מתוך שבע. הסיבה האמיתית למצוות השמיטה כתובה בתורה במפורש: 'ושבתה הארץ שבת לה"
כשם שהשבת מעידה על בריאת העולם על-ידי הקב'ה בשישה ימים, וממילא על סיבת החיים, תכליתם ומשמעותם - כך גם שמיטת הקרקעות היא עדות לכך שהעולם אינו קדמון אלא נברא על-ידי הקב'ה. לא אנו בעליה ואדוניה של האדמה, כי 'לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה' הקב'ה הוא אדוני תבל בכלל, ובעליה ואדוניה של ארץ ישראל בפרט. רק בה נוהגת מצוות השמיטה למעשה. שנת השמיטה באה להזכיר לנו כי 'גרים ותושבים אתם עמדי' אין אנו בעלים על האדמה ותוצרתה ורק בתנאי זה אנו רשאים לגור בארץ.
מלבד הצד האמוני שבהפקרת הפירות בשנת השמיטה, יש בה, מלכתחילה, גם צד סוציאלי. בתקופת המשנה נקבעה תקנה הבאה להבטיח שיווין חברתי וכלכלי בשנת השמיטה. תקנה זו נקראה 'אוצר בית-דין'.
מוסד ציבורי זה פיקח בשנת השמיטה על העבודות החיוניות לקיום הצומח, על הקציר והבציר, על אחסון הפרי באוצר הציבור ועל חלוקת התוצרת מדי שבוע לכל נצרך.
מצוות השמיטה מקנה מידות טובות של חסד וצדקה עם הזולת. הוראותיה אוסרות אגירה ומצוות על הפקר לכל; והן מרגילות את האדם להתחשב בצורכי הנזקקים גם בשנים אחרות. 'ואכלו אביוני עמך'.
ההכרה בבעלותו של הקב'ה על האדמה והנכונות להפקעת הבעלות הפרטית על הקרקע מביאות אותנו לתפיסה חברתית צודקת יותר. תפיסה של שוויון אמיתי של בני אדם שנבראו בצלם א-להים. חברה מתוקנת שקיים בה שוויון, שהפירות מופקרים בה לכול, ללא הבדל בין עשיר לעני, בין מעביד לעובד - חברה כזאת זוכה בתוכן חדש ומהפכני, העשוי לשנות את צביונה ואופייה גם בשנים רגילות.
ויהי רצון שנזכה לגור בחברה מתוקנת ושוויונית. בשלווה ובנחת.
|
| תאריך:
|
06/05/2010
|
|
|
עודכן:
|
07/05/2010
|
|
ישי מני
|
|
בסוף הפגישה, בשלב שיחות האגב, אמרו לי מתווכחיי, ידועני תקשורת, בנימת ניצחון: "בסוף יישארו כאן בארץ רק חרדים וערבים". לאמור, מה אנחנו מתווכחים בינינו? עוד מעט לא יישארו בני שיח לוויכוח. או במילים חריפות יותר, המשתלבות עם קולות הקינה והנהי על "המצב": לא משנים ההישגים הגדולים של ישראל, לא משנה העובדה שלמראה כלכלות אירופה הקורסות, ואפילו כלכלת ארה"ב שקרסה לפני כשנה, אנחנו נותרנו אי של שפיות כלכלית (הנה, למשל, סיבה טובה לשמחה) - כן, אבל מה עם התהליך המדיני? בסוף תמיד יש מי שחוזר לשם, במין כפיית חזרה פסיכולוגית המהדהדת את שיחות הסלון בימי שישי של אלה שהתרגלו לקבוע את סדר היום, והנה ראו איזה פלא, הוא כבר לא מציית להם.
|
|
|
|
|
במאמר יוצא דופן יש לומר ("מתחילים לדבר: האיום האמיתי של אבו מאזן", ישראל היום, 5.5.2010), ד"ר יוסי ביילין טוען, או יותר נכון, מתריע בפני "החזרת המפתחות" של מנהיגי הרשות הפלשתינית, אם וכאשר שיחות הקרבה ייכשלו. אין להטיל ספק בקביעה זו של מר ביילין היות שקשריו ההדוקים עם הרשות מוכרים היטב, וסביר להניח שהוא מכיר את הלך הרוחות. מבלי להיכנס לניתוח שבמאמר, יש לומר שמר ביילין מגיע למסקנה מוטעית מיסודה. וכך הוא כותב: "אם שיחות הקרבה יתגלו כניסיון נוסף להרוויח זמן, ואם הפער האמיתי שיתגלה בהן יהיה גדול מכדי לגשר עליו - נעשה מעשה. על מגש של כסף נגיש לכם את מפתחות השטחים שכבשתם ב־1967. תודה על הנשיאות, על ראשות הממשלה ועל המכוניות. אתם תחזרו ותנהלו אותנו". מפליא עד מאוד שד"ר ביילין סבור שמהלך מעין זה אפשרי. כלום לא קרה מאז הסכמי אוסלו ועד היום, הן בקרב הפלשתינים והן בקרב המנהיגות הישראלית?
|
|
|
|
|
קראתי את "מניפסט השמאל הלאומי" מאת אלדד יניב ושמואל הספרי. מחברי המניפסט מבקשים לעשות חשבון נפש. מקריאת החומר הרגשתי שהם באו לעשות חשבון. באו לעשות חשבון עם כל מי שאינו הם: מתנחלים ומסורתיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת מסמכי הפנטגון ידועה לנו כפרשה, שהסעירה את ארצות הברית בראשית שנות השבעים. כשפרצה הפרשה פרסם מזכיר ההגנה, קלארק מ' קליפורד, מחליפו של מקנמארה, את ההודעה הבאה: "המסמכים, שנטל ללא רשות דניאל אלסברג בסיוע חברו אנטוני רוסו, הם חלומם הרטוב של כל רשות ריגול, ולכן יש להעמידו לדין כמרגל וכן את העיתונאים שעשו שימוש במסמכים".
|
|
|
|
|
