ביתו ברמת-אביב של הזוכה המאושר, הסופר חנוך ברטוב, טובל במרבד של זרי-פרחים ושל עציצים פרחוניים. "הייתי יכול לפתוח משתלה קטנה", הוא שח בחיוך. הגם שברטוב עטור ועתיר פרסים, הוא איננו מסתיר את התרגשותו. "זוהי האות להכרה מצד המדינה והחברה הישראלית", מסביר ברטוב. "זאת ולא רק זאת. גיליתי פתאום על-רקע כל גילויי האהבה שהורעפו עלי מאז ההודעה על הזכייה שבניגוד לאי אלה דיבורים, הישראלי יודע לפרגן. התקשרו אלי מרחבי הארץ, משרים ועד עמך, כולל כאלה שהייתי המורה שלהם לפני יותר מיובל שנים. אפילו בלוגים כתבו לי, בלשון-ימינו".
חשבת כבר שידלגו עליך בפרס הזה? "הייתי בטוח! הרי הגישו מספר פעמים את מועמדותי - ונדחיתי. די הייתי במתח לקראת ההכרזה על הפרס. חברתי הציעה שניסע למספר ימים לצרפת, שארגע. יום אחרי שחזרנו, טלפן אלי שר החינוך
גדעון סער ובישר".
צריכים מרפקים כדי לזכות בפרס ישראל? "אין לי מושג. הכל נעשה שם בסודי-סודות, כמו במחתרת ותלוי בהרכב ועדות הפרס. השנה ההרכב היה לטובתי. זה הגיע לי בזמן. לא כמו חברי, ע' הלל, שהיה ראוי לפרס ולא קיבל. לעומתו, מה לעשות, אלוהים זיכני בבלתי אפשרי והארכתי ימים אולי כדי להגיע למעמד הזה, הגם שיכולתי למצוא את מותי במלחמות או בחולי. הייתי כפסע מכך".
יש לחצות את ה"גבורות" - אתה בן 84 וחתן הפרס המקביל לשירה, המשורר אריה סיון, בן 81 - כדי להתכבד בפרס? "לדעתי, זאת שערורייה! הודעתי לנותני הפרס שלא אסתלק מהעולם עד שיגיע אלי. אז הם חיכו, חיכו, חיכו עד שכנראה כבר לא הייתה להם ברירה. אומנם אי-אפשר להעניק פרס כזה ליוצר מתחיל. על מה יתנו לו? אבל מדוע שזה לא יקרה ליוצר כשהוא במלוא הבשלתו, מה שיכול לתת תנופה להמשך יצירתו? הסופר אלבר קאמי, מחבר 'הזר', נהרג בגיל 48 והוא כבר קיבל את פרס נובל. אילו היו הולכים שם בשיטה הישראלית, לא היה לו סיכוי".
זהו חנוך ברטוב, שיודע להעביר מסרים חריפים בלא הרמת קול. מעולם לא היה איש-של-קליקות. מבחינתו, שאחרים יתמרפקו. "לא הייתי קופץ מהגג בשביל שום פרס", הוא מעיר בחיוך. לקפוץ, הוא לא יקפוץ, אבל כשתוך כדי צהלת הזכייה יש המשייכים אותו בשוגג לדור הפלמ"ח, יאמר ברטוב - "עיזבו אותי, אני לא בעסק". הוא נזכר ביגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. "היינו מאוד בידידות והוא אהב אותי, כשהוא משוכנע שהייתי מפקודיו", מעיר ברטוב. "כל פעם היה עלי להעמידו על טעותו".
ולגופו של עניין: "אני לא אוהב שמקבצים אנשים לצורך הוכחת איזו תיאוריה. פתאום עשו אותנו 'דור'. אם כל אדם לעצמו, לא כל שכן סופר שהוא אגואיסט ואגוצנטרי וגם יש לו ייחוד משלו. אף פעם לא הייתי בשום עדר. אפילו לא בתנועת-נוער. רק על-יד..."
אם רחל שוררה "רק על עצמי לספר ידעתי", חלק מהותי מיצירתך נעוץ בביוגרפיה שלך.
"רצה הגורל שהייתי עד להרבה אירועים היסטוריים שהיו שזורים בביוגרפיה שלי. איכשהו ה'עצמי' שלי היה מחובר למסביב וזה מה שכתבתי בארבעת הספרים שהתבססו על האוטוביוגרפיה שלי".
הרביעייה הזאת צופנת בחובה הפתעות. מספרו "של מי אתה ילד?", מ-70', צף ועולה עברו כילד דתי, חובש ברט, במושבה פתח-תקווה, שמדי שבת היו מלמדים אותו דף גמרא. הוא נקרא על שם סבו. "שנאתי את השם חנוך", הוא מתוודה. "באותה תקופה רווחו שמות כמו עמוס, דני ואורי. שנאתי ולא שיניתי. וכשחתמתי על הסיפור הראשון שלי ברטוב ולא הלפגוט, כפי שנקראתי מהבית, הרי זה ראשי התיבות של-שם סבי".
איזה ילד היית?
"אל תשאל, ילד שובב, שעשה צרות. אפילו גרשו אותי מהגימנסיה. זה בגלל המורה נתן גורן שהיה סופר אם כי לא מגדולי, איש עצבני ורגיש לכבודו. בגלל השובבות שלי, הוא היה נטפל אלי. יום אחד, כשהאשים אותי על לא עוול בכפי, אמרתי לו מילים כדרבנות ושולחתי הביתה לחודשיים. מאז עברו כמעט 20 שנה. יום אחד אני עולה על מונית-שירות לפתח תקוה, כדי לבקר את הוריי ומי יושב שם? - המורה דאז. כשאמרתי לו 'שלום, אדון גורן!', הוא לא זיהה אותי. ומה התברר בשיחה הסוריאליסטית שהתפתחה במונית? - אותו מורה היה חבר בוועדה של פרס אוסישקין ונלחם בעדי, שאהיה הזוכה, על ספרי 'שש כנפיים לאחד', מבלי לשער שהלפגוט שהעיף הביתה הוא ברטוב שלמען זכייתו נאבק. עולם קטן".
מפתח תקוה שלו יצאו גם סופרים ומשוררים כמו אסתר ראב, נתן יונתן, יהושע קנז ואהוד בן-עזר. יש לו הסבר ליצירתיות הזאת: "היינו מושבה מרובדת מבחינת הרכב האוכלוסיה שלנו ואפשר היה למצוא אצלנו מכל סוג, כשמסביב הכשרות של קיבוצים. זה לא היה מקום מונוליטי, יצוק מחומר אחד. לסופר, אין קרקע דשנה יותר מאשר הגיוון הזה, מה שנתן השראה לסיפורים רבים".
זאת הייתה ההשראה וגם ספרים שהרבה לקרוא, בעיקר של ז'ול ורן וג'ק לונדון, לצד ספרי-מתח שמהם לא התנזר. הוא קרא והיה מתחמק מהגימנסיה כדי לסייע לכלכלת משפחתו בליטוש יהלומים ולאחר-מכן ברתכות. חבריו דאגו להשלים לו את החומר ומה שהיה חסר, השלים בלימודים בהתכתבות.
ברטוב: "אימא שלי ידעה על ה'חלטורות' שלי. כשהשתחררתי מהצבא, היא שאלה אותי מה אני הולך לעשות. השבתי שאני הולך ללמוד באוניברסיטה היסטוריה. אימא לא קיבלה את זה. 'חנוך', אמרה, 'יש לך מקצוע כל-כך טוב, יהלומים, בשביל מה אוניברסיטה? לך תעבוד במקצוע שלך ובערב תקרא מה שתרצה'. 'תסלחי לי', השבתי לה, 'הפעם אלך בדרך שלי..."
בגיל 17 זייף - "לא מרצון, אבל אחרת לא היו מגייסים אותי" - את תעודת הזהות שלו כדי להתגייס לצבא הבריטי. "התלבטתי אם להתגייס", הוא מודה. "בבית היו זקוקים לעזרתי. אבי, הטייח לשעבר, שהייתה לו עברית נהדרת עוד מהגולה, כבר היה במשרה ניהולית - לצד זה שהכין להפטרה בני מצווה - אבל משכורתו הייתה רבע ממה שהשתכרתי ביהלומים. ידעתי שעלי לעזור, אבל עם יצר הרפתקני של נער שרצה לראות את העולם, התגייסתי".
רק כדי לראות עולם?
"מה פתאום! אז, ב-43", היינו מודעים לאסון הנורא שהתרחש באירופה. היה לנו חשוב להירתם למאמץ המלחמתי נגד הנאצים. אותי גייסו כחובש קרבי. בחיים לא אשכח את המת הראשון שנפח את נשמתו בידיי. ולא רק הוא. בקרבות על הסניו באיטליה כמעט היה גורלי כגורלו.
"המפגש עם שארית הפליטה היה קשה מאוד. הכל היה מופצץ והרוס. שיירות של פליטים. חיפשנו יהודים. צעירה, שמשום מה הזכירה לנו את גרטה גארבו, נראתה לנו כיהודייה. מהלם המפגש היה לה קשה להודות בכך, אבל היא הפנתה אותנו למרתף של בית הרוס, שם מצאנו קבוצה של יהודים הונגרים שהסתתרו במקום. הם לא האמינו שהמלחמה הסתיימה..."
כשהשתחרר, החל ללמוד תולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית ועבד כסוקר במכון למחקר חברתי לצד פעילותו ב"הגנה", בירושלים, שם גם נלחם במלחמת העצמאות. על הכרזת המדינה שמע באקראי: "קפצתי לבית הכרם, שם שירתה אשתי המנוחה. אני זוכר אותנו שומעים במקרה רדיו ובמקום 'תלם-שמיר-בעז', התחנה של 'ההגנה', היה שידור מקול ישראל. ההכרזה התחילה, כשכבר היה עלי לחזור למחנה שנלר. בדרך לשם שמעתי קטעים מההכרזה. 'אתה ממזר!', אמרו לי כשהגעתי לשנלר. בהיעדרי, הופצץ המחנה והועף הצריח".
כשתמה המלחמה ולאחר שהשלים את לימודיו, יצא עם זוגתו לקיבוץ עין החורש, שם שימש בהוראה. בקיבוץ נסגר לו מעגל עם מפגשו עם שארית הפליטה גטו וילנה. שכניו במקום היו ויטקה ואבא קובנר, מלוחמי גטו וילנה. הוא שמע את סיפוריהם, לימד (המשוררת מיכל סנונית הייתה תלמידתו), עבד בפלחה ואחרי מספר שנים עבר עם יהודית שלו לתל אביב. "היה לנו שם משבר", הוא מעיר ואיננו מרחיב.
בהיותו בעין החורש, פרסם תוך שנה, ב-53' וב-54', את ספרי הביכורים שלו. ב"החשבון והנפש" היה עדיין תחת רישומה הטרי של מלחמת העצמאות. את גיבורו - משה וולף הוא קרא לו - תיאר כלוחם וכמפקד מוערך שגם עסק בכתיבה. כשהתפזרו ענני הקרבות, לא הסתגל למציאות החדשה ולאחר שהסתבך בעקבות חשיפת פרשיית שחיתות שהממסד חיפה עליה, יצא לגלות בפריז. כעבור שנים, חזר הנה כדי להמשיך במאבקיו דרך הכתיבה.
אני מעיר לברטוב שזאת עלילה מרחיקת לכת לסופר מתחיל. "צעירים אהבו את הספר", הוא נזכר. "אחרים ראו בו פלקט. גם היה מי שכתב שבמקום לשבת בפריז ולקונן על המדינה, כדאי שיחזור אליה המחבר ויסייע בבניינה. לך ספר לו שכתבתי את הספר בקיבוץ".
כשהופיע תוך שנה ספרו "שש כנפיים לאחד", הייתה תחושה שנפל דבר בספרות הישראלית. לראשונה הצליח סופר צבר להתערות בין העולים החדשים ולתאר מקרוב את חייהם. מבחינתו, היה בכך המשך למפגש עם שארית הפליטה. "כצבר, שבא ודיבר ביידיש עם העולים, הייתי ציפור מוזרה", הוא מעיד על עצמו."היו ששאלו מה אתה נדחף פתאום? על המעברה יכתוב נער משם. לך, ספר להם שגדלתי כאן כבן של עולים חדשים".
מה זה גורם לך שעד היום, כעבור 56 שנה, למרות 22 הספרים שכתבת בהמשך, קודם כל מקשרים אותך עם "שש כנפיים לאחד"?
"אני אדם תבוני. מקבל את זה שהצלחה כה גדולה של ספר מוקדם של סופר שעשה רושם רב על בני-דורו, נשאר מזוהה איתו לאורך כל דרכו".
בתל אביב הורה שנה ב"תיכון חדש" והגיע למסקנה ש"הוראה היא מקצוע יותר מדי רציני מכדי שתלך עם כתיבה ספרותית". אז החל לעסוק בעיתונאות, תחילה ב"למרחב", לאחר-מכן ב
מעריב. "זאת הייתה פרנסתי ומה שאפשר לי לכתוב ספרים", הוא מציין. "מי יכול להתפרנס כאן מספרות. כמו-כן, היה לי חשוב שתהיה לי עבודה שמפרנסת את בעליה, בעיקר את ילדיי. לא רציתי שהם יהיו קרבן לגחמות של אביהם".
במהלך הזמן היה שליח "למרחב" בארצות הברית וכעבור שמונה שנים - נספח התרבות של ישראל בלונדון. שהיות אלה בחו"ל לא הטביעו חותם על יצירתו. "לא הייתי מסוגל לעסוק בכתיבה ספרותית הרחק מהארץ", הוא אומר. "אני צריך את הכאן לכתיבה, מה גם שהראש היה שם בדברים אחרים".
יש כאן סופרים שכדי להתרכז בכתיבת ספריהם, שוכרים איזו וילה בטוסקנה, או מתארחים באכסניות לסופרים של אוניברסיטאות. ואתה?
"אותי זה מצחיק. אני בחור פשוט. את שני ספריי הראשונים כתבתי בעין החורש על שרפרף במכונת-כתיבה 'הרמס בייבי' בתוך כל המהומה של החדר היחיד שלנו. פעם אחת שכנעו אותי לצאת מהבית. רבקה גובר, אם הבנים, ניסתה לפתוח מעון לסופרים במושב בלכיש. שקט לא היה לי שם. קיבלו אותי בכבוד רב והכבוד הזה ישר העיק עלי. אחרי יממה או שתיים ארזתי את הפקאלאך בחשכת הלילה וחזרתי לתל אביב..."
