מזה 65 שנה שהעולם עוצר בכל 9 במאי לציין את יום הניצחון על גרמניה הנאצית ולזכור את החיילים והאזרחים שנהרגו במלחמה ההיא. ברוסיה מציינים את היום במצעד צבאי מרשים בכיכר האדומה בהשתתפות הווטרנים - הם החיילים שלחמו במלחמת העולם השנייה.
האומדן של החיילים הרוסים שנהרגו במלחמת העולם השנייה עומד בקירוב על 20 מיליון, תרומתם למלחמה יכולה להיות מוכחשת על-ידי רבים אבל אסור שאי פעם תהיה מוטלת בספק.
הזווית היהודית
במלחמת העולם השנייה נלחמו כמיליון וחצי לוחמים יהודים, כשליש מהם לוחמי הצבא האדום. רבים מן הווטרנים היהודים עלו ארצה בגל העלייה הגדול של שנות ה-90 והשתלבו בחיים בארץ. בישראל מציינים הווטרנים ובני משפחותיהם יום זה במצעדים, בערים בהם קיים ריכוז גדול של יוצאי הצבא האדום שלחם במלחמה. הווטרנים לובשים את המדים הישנים מפעם, בחזה מעוטר במדליות שיותר מכל מסמלות את הגבורה.
יותר מרבע מיליון לוחמים יהודים נהרגו במהלך מלחמת העולם השניה, מרביתם חיילים בצבא האדום וביחידות הפרטיזנים. כ-200,000 לוחמים יהודים זכו לאותות הצטיינות על לחימתם, ובהם רבים מן הלוחמים היהודים בצבא האדום שלחמו בגבורה ובאומץ לב ולא היססו לסכן את חייהם במלחמתם באויב הנאצי.
הקשר האישי
20 מיליון חיילים, בקירוב, מסרו את נפשם בחזית של המלחמה, בעודם מנסים לעצור את הצורר הנאצי. פעמים אינספור נלחמים אלפי קילומטרים מהבית עד הכדור האחרון. לחלקם אין מצבה.
בתוך הרשימה האינסופית הזאת של השמות גיליתי על דרך המקרה, את ההקשר המשפחתי האישי למלחמה ולשכול, שבינתיים התייתם ולא נותר לו איש. המלחמה קברה אותו והשנים שעברו איימו לקבור גם את הזיכרון ממנו.
קראו לו לב פורטנוי. הוא נולד ביום שני 19 למאי, 1919 באוקראינה בעיירה Chigirin במחוז Poltavskaya. בן בכור לפאנייה ומשה. לפי הרישומים שהשאירה דודתי ב"יד ושם", הוא היה סטודנט ורווק. באתר אחר, שמאגד את יומני המלחמה הסרוקים, מצאנו שהוא היה מפקד מחלקת טנקים בחי"ר 60 של הצבא האדום והוא נפל בקרב מול האויב הנאצי, בחזית של בלארוס ביום חמישי ה-23.09.1943, בן 24 במותו. לא נשאר מי שיספר את סיפורו.
בילדותי ובבגרותי אף אחד לא דיבר על המלחמה ההיא, ואף אחד לא דיבר על לב, שהיה אח של סבתא שלי. הם היו 4 אחים, 2 מהם הכרתי, דודה בלה, שאת דף העד שלה מצאתי באתר של יד ושם, וסבתא שלי.
השם שלו לא עלה בארוחות משפחתיות וגם אבא שלי לא ידע לנדב יותר מדי פרטים. לא דיברו על זה בבית, והזיכרון היה אישי מאוד, מרוכז, ולעולם ולא קולקטיבי. ניסו להשכיח ולהמשיך הלאה, כשעל הלב בולטות צלקות המלחמה. וכך קרה, שכמעט 10 שנים אחרי שסבתי, האחרונה מבין ארבעת האחים, נפטרה גילינו מחדש שהיה עוד אח, עוד דוד שקיומו הוסתר מאיתנו, ספק אם על-מנת לא להוסיף לכאב, ספק בשביל לשכוח.
באומדנים של מיליוני הרוגים הפנים נהיו דבר מטושטש, זיכרון מודחק. אבל מאחורי הניצחון ההוא היו פנים ושמות. משפחות. הדמעות שנשפכו לנהרות מזמן יבשו, האהבות נדמו, את הזיכרונות אין מי שיזכיר ואת הסיפור אין מי שיספר.
איך מת, איזה בן אדם הוא היה, האם הספיק לאהוב, להיות נאהב, למה הוא היה נהפך לולא המלחמה. ישנן שאלות שאין להם תשובה ומי שידע את התשובה לא השכיל לספר לדור הבא, נושא הלפיד. כך שאת סיפור חייו של לב אפשר לספר בקצרה כואבת, ולהשען על חלקי תמונות שנמצאו ופרטים שנאספו בפינצטה.
הניצחון גבה מחיר כבד שיש לזכור אותו כל העת ולא לאפשר לשנים העוברות לטאטא את העובדות ואת סיפורי החיים כמו פירורים מתחת לשולחן רצוץ רגליים.
בשוליים
הזמן לא עושה חסד לווטרנים, (ותיקי מלחמת העולם השנייה) מעוטרי המדליות, שחיים עוד בנינו אך מספרם הולך ופוחת. דור בא ודור הולך.
מספרם של הווטרנים בישראל נאמד היום, ערב ציון 65 שנות ניצחון על גרמניה הנאצית, על כ-5,000 איש בלבד.
הניצחון שלהם אז מאפשר את החיים שלנו פה, עכשיו.
למעט מהם שנשארו - צריך להודות, ולהבטיח שלא נשכח.
