לקראת יציאתו לדרך של משט הספינות והיאכטות הבינלאומי לעבר נמל עזה, בכותרת של "שבירת המצור הישראלי על הרצועה", מתעצמת ההיערכות התקשורתית המכוונת בעיקרה להבאיש את ריחה של ישראל, כמי שמונעת בכוח הזרוע סיוע הומניטרי בסיסי לתושבי רצועת עזה, תוך התרסה כלפי גורמים בינלאומיים וארגוני זכויות האדם.
פרשנים בתקשורת הישראלית נטו להזהיר מפני ה"אסון התדמיתי" הצפוי לישראל, אם תממש את כוונתה לחסום את דרכם של כלי השייט באמצעות כוחות חיל הים, שכן פעילי זכויות האדם שעל הספינות נערכים לשידורים ישירים של ה"מבצע ההומניטרי" ובפרט בנסיבות של עימות ישיר עם לוחמי הקומנדו הימי של צה"ל. לפי גורמים אלה, מוטב לה לישראל כי תנהג בהיגיון ותאפשר עגינת הספינות בנמל עזה, שכן סיכול כוחני מצטלם היטב וייצר בזירת התקשורת העולמית אמפליפיקציה של תודעת המצור הישראלי.
הגם שאין זה משט ראשון מסוגו לעבר הרצועה, דומה כי הפעם המדובר במבצע בינלאומי רחב מימדים, המלווה במסע הסברה אגרסיבי ששם לו למטרה את הוקעתה הבוטה של ישראל נוכח המצור שהטילה על עזה והמצוקה החריפה הפוקדת את תושבי הרצועה, בעיקר מאז מבצע "
עופרת יצוקה".
דווקא משום כך, ראוי להידרש לעיסוק בשאלת היסוד, האם בכלל מוטל מצור ישראלי על עזה? או שמא מדובר בסוג של "BUILD UP" תקשורתי שנחקק בתודעת העולם כעובדה נחרצת.
הפרדוקס בהקשר זה הוא כי גם בשיח הישראלי נצרב מושג המצור על עזה כאמיתה מציאותית, אולי כדבר הנובע מה"פמפום" הבלתי פוסק של כלי התקשורת בסוגיה זו, בהובלה של חוגי שמאל, אשר באצטלה של שוחרי זכויות האדם מטילים דופי במדיניותה של ישראל ומזינים בכך את מסכת הארגומנטים התעמולתיים, המשרתים את האינטרסים של אוייבי המדינה.
דומה כי מן הבחינה העובדתית ניתן להזים את הטענה בדבר קיומו של מצור ישראלי במלוא מובן המילה על הרצועה. נכון יהיה לטעון כי זהו סוג של מיתוס שעוצב בחטא, ולמגינת רוחנו לא ניתנה לכך אצל גורמי הממשל בישראל מידה מספקת של תשומת לב, על-אף המשמעות ההרסנית שנודעת לכך מבחינת תדמיתה של המדינה, המצטיירת כמי שרומסת כל חלקה טובה במישור ההומניטרי.
כך איפוא, במקום להתמקד במאפייניו הדרקוניים והפונדמנטליסטיים של ממשל חמאס, הנוקט יד ברזל כלפי הפלשתינים תושבי הרצועה, מחסל באלימות כל גילוי בעל סממן אופוזיציוני ובכלל זה הוצאה להורג סיטונית של אנשי פתח, מוכוונת תשומת הלב הבינלאומי למימד ה"מצור" הישראלי, כאילו המדובר בגורם הבלעדי הנושא באחריות לסבלה של האוכלוסיה הפלשתינית בעזה.
ספק אם מי ממעצבי דעת הקהל העולמית הפנים לאורך זמן את העובדה כי ישראל פינתה עד המילימטר האחרון את שטחי רצועת עזה תוך עקירת עשרות יישובים ישראלים, ולפיכך אין לה אחריות שלטונית, פורמלית ומעשית לניהול החיים במרחב גיאוגראפי זה.
נראה גם כי העובדה כי החמאס תפס את השלטון בכוח הזרוע, ולמעשה ביצע הפיכה צבאית רוויית דם, נמחקה מן התודעה. עויינותו של משטר הטרור האיסלאמי ברצועת עזה כלפי ישראל, ובכלל זה הקריאה המפורשת הנכללת באמנת החמאס להשמדתה של ישראל, שלא להזכיר את עובדת הירי הפרובוקטיבי של אלפי רקטות אל יישובים ישראלים בתחומי ה"קו הירוק", סימנו את הארגון כאוייב מובהק לכל דבר ועניין.
בתור שכזה, ולא פחות מכך, בשל עובדת חוסר הלגיטימציה של משטר החמאס, כלום ניתן לצפות כי ישראל תהייה מחוייבת לספק סיוע לרצועת עזה? ההיגיון מנחה שלילה קטגורית של מהלך ברוח זו. יתר על כן, נראה כי גם מן הבחינה הדיפלומאטית היה ניתן לספק תימוכין מעוגנים להנמקת מדיניות ה"הינתקות" מהזיקה ומהמחוייבות הישראלית לעזה.
על-אף האמור לעיל, ביכרה ישראל לשמר ערוצי סיוע רציפים ואקטיביים לרצועת עזה, דרך מעברי קרני וכיסופים, החל במוצרי מזון בסיסיים וכלה בדלק וסולר, המיועדים לתחבורה ולהפקת חשמל. כמו-כן, מעורבת ישראל באספקת חלק הארי של מי השתייה לעזה. במקביל מאפשר המנהל האזרחי אפיקי ייצוא של תוצרת חקלאית פלשתינית מתחומי הרצועה דרך נמלי אשדוד וחיפה.
הרשויות הנוגעות בדבר מחזיקות נתונים מפורטים על הכמויות הנכבדות של הסחורות המועברות מישראל לעזה על בסיס יומי וניתן להציגם לעיני כל. למרות זאת, הרושם המונחל לגורמים בינלאומי ולכלי התקשורת העולמיים מעצב תדמית עויינת ואכזרית של ישראל, באופן המטפח את מושג "המצור הישראלי על רצועת עזה". יתר על כן, העובדה שמחבלי החמאס מיקדו בהזדמנויות רבות אש מרגמות וכן שיגרו מכוניות תופת דווקא אל מעברי הגבול, כדי לפגוע בזרימת הסיוע ההומניטרי מישראל לעזה, קיבלה פרופיל תקשורתי נמוך מדי, אם בכלל, בתמונה הכוללת בהקשר זה.
לעומת זאת, מרבים גורמים מסויימים בתקשורת הישראלית להוקיע את ישראל על הנחיות הקובעות סיווגים כאלה או אחרים באשר למותר ולאסור בהעברה לעזה. ההיטפלות לקטנות, דוגמת איסור על הכנסת תבלין זה או אחר, משרתת את הרעיון המכונן של הפללת ישראל בגין "המצור" הבלתי אנושי הנמשך מזה כ-4 שנים.
באותה נשימה ניתן להציג את המוסר הכפול של ארגונים בינלאומי, כמו גם ארגוני זכויות האדם ישראלים, המוחים השכם והערב על מניעת הכנסת חומרי בנייה לרצועת עזה, כביכול לצורך שיקום מבנים שנהרסו במהלך מבצע "עופרת יצוקה". בה בשעה, לא נשמע כל ציוץ כאשר בפקודת ממשל החמאס נהרסו לאחרונה מאות מבנים פלשתינים ברפיח, בטענה כי נבנו ללא היתר. האם בנסיבות של מחסור בחומרי בנייה בעזה יש היגיון כלשהו בהרס סיטוני יזום של בתי פלשתינים על-ידי החמאס?
אגדת "המצור הישראלי" היא נושא מרכזי נוסף הראוי לטיפול ממוקד של הדיפלומטיה וההסברה שלנו. לצד תעשיית ההברחות המשומנת של החמאס, המציפה את השווקים ברצועה בשלל רב של מצרכים, בולטת האספקה הסדירה של מוצרים בסיסיים חיוניים מישראל, על כל המשתמע מכך.
מעשית, מפעילה ישראל מאמץ של סגר ימי על רצועת עזה, שתכליתו בראש ובראשונה, מניעת הברחה מאסיבית של אמצעי לחימה שמקורם באירן ובסוריה, לצורך טיפוח איום רקטי ואחר מצד ארגון הטרור האיסלאמי המושל בעזה על הטריטוריה הישראלית. מעצרן של ספינות מטען דוגמת ה"פרנקופ" (נוב' 2009) וקודם לכן ה-ה"קארין-A", שהובילו משלוחי נשק בסדרי גודל עצומים עבור החמאס, ממחיש את חיוניות הפיקוח הימי הישראלי על התנועה הימית לרצועת עזה.
משט הספינות המתקרב לאזורנו, אינו אלא קמפיין תעמולה בוטה אנטי-ישראלי, המבוסס על היקלטותם של מסרים שקריים המוציאים את דיבתה של ישראל בעולם, לא מעט בסיוע של חוגים ישראלים המטיפים השכם והערב להפעלת לחץ בינלאומי על ישראל ומנהיגיה ולהטלת חרמות על מוצרים מתוצרתה.
