נפתח בתודעה: זכתה ירושלים, שמעולם לא נדחקה מתודעת העם. לא עברו אלא ימים ספורים אחרי המלחמה, ומדינת ישראל חוברה אליה. גם בינויה - בממדים עצומים - נעשה ביוזמת המדינה, ללא צורך בלחץ מלמטה. גם גוש עציון שב בקלות יחסית אל חיק העם היהודי, כי רק 19 שנים הפרידו בין חורבנו לשחרורו.
הדינאמיקה בחברון - קרוב לאפס תודעה בתחילה והיום מבקרים בעיר ובמערת המכפלה שבליבה, למעלה מחצי מיליון לשנה - הייתה שונה בתכלית. קהילת חברון חרבה ב-1929 וכבר נמחקה מזיכרון הדורות הצעירים. חברון גם סבלה מהדחקה נפשית: זוועות טבח תרפ"ט השאירו בתודעת העם, ובמיוחד אצל הקורבנות וקרוביהם, רישום של אימה וצלמוות. לבד מבן משפחה אחד - אף אחד מהם לא חזר.
בפני שבי חברון עמדה מטלה חינוכית: לרפא את נפש העם מהאימפקט של הטבח, לטפל טיפול פסיכולוגי בטראומה לאומית. אילו חלילה היו נכשלים, אילולא החזירו אל עיר ההריגה חיים ושמחת חיים, בניין במקום חורבן - האויב היה רושם לפניו, שבאש ובחרב ניתן לא רק לטבוח ולגרש יהודים, אלא גם להפחיד ולהרחיק את זרעם אחריהם.
בהקשר זה, זכורים דבריה של הרבנית מרים לוינגר: בחוץ לארץ נהרסו הרבה בתי כנסת, אך זה פרק שנסגר. לעומת זאת, כאן בארץ ישראל לא נשלים עם חורבן שחוללו גויים.
מתנחלים, המתווכחים ביניהם האם עשו די כדי "להתנחל בלבבות", אינם שמים לב לשיא ההתנחלות בלבבות שהשיגו כתוצר-לוואי של מאבקיהם: החזרת חברון, ואחר-כך השומרון - שהיו זרוקות במרתף המוזיאון ההיסטורי היהודי כעתיקה שכוחה מן העבר - לתודעת העם ואל תוך קורות העיתים האלה, כחוליה חיה בהתרחשות האקטואלית.
חיים נחמן ביאליק כתב את "עיר ההריגה" על הפוגרום בקישינב ובפואמה הזאת יש תמונות הדומות לבלהות תרפ"ט בחברון כשתי טיפות דם. אולם יש הבדל: אפשר לבקר היום בקישינב במקומות שבהם התרחשו הזוועות, אבל מי ישאף להחזיר לשם חיים יהודיים? ארור יישאר המקום הזה וכמוהו רבבות שדות קטל ליהודים המפוזרים על פני כל אירופה. לא כן בארץ ישראל. כאן - בית חיינו. כאן התעקש ציבור יהודי קטן שידע לעמוד על דעתו להחזיר משפחה יהודית לגור בדירתם של הרוקח ר' בן ציון גרשון, אשתו זהבה ובתם אסתר, הי"ד, שנרצחו באכזריות נוראה, דירה הגובלת בבית הדסה. עם שחרור העיר נמצאה הדירה ריקה, כי - כך לפי הערבים - עדיין הדהדו שם זעקות האימים של המעונים. ודווקא לכאן התעקשו שבי חברון להחזיר חיים, צחוק ומשובה של ילדים יהודיים, ובכך ראו את תמצית הציונות כולה.
כי חברון היא השורש, כאן - ברכישת הנחלה העברית הראשונה - הייתה הראשית, וכאן גם מקום מבחן היכולת של עם ישראל. כאן, מול ענקי חברון, נבחנו המרגלים, וכלב קרא "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!". מול עשרה מתוך שנים-עשר שהשיבו לו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו!".
העימות הזה במדבר, בין "היכולים" ו"הלא-יכולים", בימים של התערבות ישירה מן השמים, היה קצר. העימות בימינו - להוכיח לעם ולממשלתו המהססת, שיש בעם ישראל הכוחות והיכולת לשוב לחברון, גם פיסית וגם רוחנית, ארך שנים.
בעקבות חברון (ובאמצעות שני בוגרים של סדנת-היכולת החברונית, הרב מנחם פליקס ובני קצובר) בוצע גם מפעל החזרת תודעת השומרון לעם, שהיה הקשה מכל. היום מסיירים בשומרון רבים מן המי-ומי בממסד הישראלי, ומי זוכר ששנים חלפו אחרי שובנו לחברון, ועדיין השומרון היה טאבו. גם כאן, עוצבה מחדש תמונת ארץ ישראל בתודעה הלאומית, שונתה תפיסה ונוצקו תבניות חשיבה חדשות.
עושים ועושים תובנה אחרת שלומדים בחברון היא הדרך הפתלתלה, ועתים השערורייתית, שהתבקשה כדי להשיג לעם היהודי את זכויותיו הלגיטימיות בחברון. שלא כמו ירושלים, כאן לא הוחלה הריבונות הישראלית, ולכן התעוררו בעיות משפטיות בהחזרת הרכוש היהודי לבעליו. בירושלים הפקיעה המדינה מבעליהם הערבים אלפי דונמים להקמת שכונות חדשות. בעיר העתיקה הפקיעה גם את קרקעות היהודים, כדי שיעמוד לרשותה שטח פנוי לתכנון בממדים ממלכתיים. כך קם מאפרו הרובע היהודי. לא כן בחברון, שם השלטון הירדני היקנה את הרכוש היהודי ל"אפוטרופוס על רכוש האויב", כאילו ב-1929 הייתה ליהודים מדינה שיהודי חברון היו נתיניה, ועם המדינה היהודית הבלתי קיימת הזאת - ממלכת ירדן, שגם היא לא הייתה קיימת, הייתה כביכול שרויה במלחמה.
למרבה החרפה והאירוניה, השלטון היהודי ששחרר את חברון השאיר את הרכוש בסטאטוס של "רכוש אויב" ומינה פקיד יהודי לפקח על הרכוש הזה. כך נעשה היהודי האויב של עצמו. בנוהג שבעולם, כשמלחמה נגמרת מוחזר רכוש האויב גם לנתיני האויב עצמו. כאן, כש"האויב" זה אתה בעצמך ואלה היו בני עמך שנטבחו, נעקרו, נשדדו וגורשו, והשלטון בידך ולאל ידך להחזירו - אתה בכל זאת ממשיך להתייחס אליו כאל רכוש אויב? קשה להאמין, אבל התשובה היא: כן! עד היום, 43 שנים, הרכוש מוקפא. הרבה ממנו שייך לעדה הספרדית ("חסד לאברהם") ולחב"ד, והוא כולל בתים ואדמות שעליהם ניתן לשכן מאות משפחות. נותנים לרכוש להתנוון, להתפורר, להיחרב - ובלבד שלא יגיע לידי "המתנחלים", המחזיקים ביפויי כוח מטעם הבעלים ומשתוקקים להחיותו ולהפרותו.
ההתנהגות הסכיזואידית הזאת, למה? האם מתוך רשעות בלבד? ואולי, יותר משזו רשעות - זה פחד?
השלטון, כל הממשלות כולל הליכוד, פוחד לעשות בחברון מעשי בעלות, כאלו נכבשה חברון מידי ריבון בעל זכויות על-פי החוק הבינלאומי. טרם נמצאו ממשלה או בית משפט בישראל שהעזו לפרוש את האמת העובדתית והמשפטית הפשוטה, שפלישת ירדן לשטח ב-1948 הייתה הפרה של החוק הבינלאומי, ומכל מקום - בשנת 1988 ויתרה ירדן על כל תביעה על מה שקראה "הגדה המערבית". אם כן, מי ה"אויב" של בעלי הרכוש היהודיים שלטובתו צריך למנוע אותו מן הבעלים: האם המנדט הבריטי, שבשנת תש"ח הכריז בעצמו על התבטלותו? האם הטורקים, שהיו לפניו ובתום מלחמת העולם הראשונה וויתרו בהסכם לוזאן על כל האימפריה שלהם? או שמא הממלוכים שהיו לפניהם - והם היום במוזיאון?
ובכן, מה עושים כשממשלה ירודה, נמוכה מעשב, משתקת את עצמה, אבל המטרה היא נעלה ונשגבה והזמן דוחק, ובקלות ניתן להחמיץ הזדמנויות היסטוריות שלא תחזורנה? עושים! עושים ולא שואלים. עושים, גם אם העשייה היא בניגוד לצווים מבישים, פרי פחדנות שלטונית - וגם אם העשייה תהפוך את העושים ל"עבריינים".
מלחמת חורמה בשלטון כאשר סגרו בפני היהודים את בית העלמין היהודי בחברון, הניחה שרה נחשון את הארון עם תינוקה שנפטר בעריסה על הכביש בכניסה לחברון, ועימה ציבור קריית ארבע הקטן. יחד חסמו את כביש ירושלים-באר שבע שעות רבות, והממשלה שנאלצה לבחור בין אילוצי-חוץ לאילוצי-פנים, התגברה בסוף על פחדיה והתירה לקבור יהודים בבית העלמין העתיק בחברון.
תמיד חזר אותו הדפוס: אנשים פשוטים מן השורה הקדימו את הממשלה במעשים בלתי מורשים או אפילו אסורים, עד שבדיעבד היא אזרה עוז והטביעה עליהם את החותמת שלה.
עולה חדש מרוסיה, הפרופסור לפיסיקה בן ציון טבגר ז"ל, נאלץ ליטול מריצה כדי לפנות פסולת וגללי דיר עזים שהתמקם באתר בית-הכנסת אברהם אבינו, וזאת ברשות השלטונות. רק אחרי שהוכנס לכלא על הסגת גבול ולאחר שצעירים מקריית ארבע נפצעו ונעצרו עקב התנגשויות פיזיות עם הצבא, הואיל השלטון בעצמו לבנות מחדש את בית הכנסת הזה, שהוקם במאה ה-16 על-ידי גולי ספרד והוחרב בפוגרום תרפ"ט. לימים הממשלה הקימה מסביבו גם את שכונת אברהם אבינו. ונשאלת השאלה: אם בדיעבד זה היה אפשרי, מדוע לא מלכתחילה? כך נוהג שלטון?
גם "בית הדסה", בית-חולים-יום לפני תרפ"ט, עמד ריק כשחזרנו. אבל הממשלות, כולל ממשלת בגין, היו אטומות לתחינות להתיר את שובם של יהודים למקום. וכך, נשות קריית ארבע עם ילדיהן, כולל פעוטים ופעוטות, ראו עצמן נאלצות לפלוש לבית באישון לילה ולשהות בו במצור כמעט שנה שלמה - ללא מים, חשמל, ביוב או בתי שימוש, לבדן בין הערבים, עד למתקפה הטרוריסטית של חוליית מחבלים שנשלחה על-ידי ערפאת ורצחה בנשק אוטומטי וברימונים, בליל שבת, בזמן הקידוש, שש נפשות מבין האנשים שעמדו מחוץ לבית לפגוש את הנשים. אז, ורק אז, התיר בגין את כניסת היהודים לבית הדסה. ומשהורשתה הכניסה, כבר בנה שר השיכון,
דוד לוי, קומה שנייה - יפה ומפוארת. ושוב, למען השם: האם חברון לא רוותה די דם יהודי, שהיה צריך להוסיף עליו עוד את דם ששת הקדושים האלה כדמי כניסתם מחדש של היהודים לחברון?...
במערת המכפלה השלטון אזר עוז ולא החזיר את היהודים למדרגה השביעית בחוץ, המקום שרק אליו הורשו להגיע במשך 700 שנה. אולם, עד היכן הגיע אומץ ליבו של "קיסר השטחים" דאז, שר הביטחון משה דיין? היהודים והנוצרים, כך פסק, הם תיירים בלבד במערה ויורשו לבקר בה בשעות ביקור בלבד. רק התקוממות הציבור היהודי, שלא מנה באותם הימים יותר מכמה מאות, היא שהעניקה לזרעו של יצחק בן אברהם שוויון מה, כגון הזכות לקיים באתר בתי כנסת, חתונות, בריתות ולימוד תורה מתמיד. וגם זה לא הושג ללא התנגשויות עם השלטונות ו"שם רע" בעיתונות.
היום, כשהמערה הוכרזה "אתר מורשת לאומית", מי זוכר שממשלת ישראל התכוונה להפקיר אותה למוסלמים בדיוק כפי שהפקירה את הר הבית, ומי יודע להעריך את היהודים האלמונים שהשיגו זאת במסירות הנפש שלהם? יהודי חברון לקחו בעבור העם היהודי את מה שהשלטון לא העז לתת, ורק לאחר מעשה גם השלטון נתן והקים ובנה והתיר והכשיר, וכך קמו הקהילה היהודית בחברון והעיר קריית ארבע ויישובי הר חברון אשר מסביב - יתד יהודית נטועה עמוק באדמת יהודה, המבטיחה גם את שרידותה של תל אביב.
עתים, עולה חשד שהשלטון בסתרי ליבו שאף כל הזמן להגיע אל התוצאה הזאת, אך נזקק למתנחל היהודי בתפקיד "גוי של שבת" שייקח על עצמו גם את האחריות וגם את העונש.
...ואם זה מה שדרוש כדי להגשים את שבות ישראל לנחלת אבותיו - לו יהי!
