השאלה המטרידה היא, מדוע נשלחו הלוחמים עם כדורי צבע לזירה בעלת פוטנציאל רצחני. בכירים בממשלה אומרים שטרם הפעולה הובא בחשבון - כתרחיש קיצוני אומנם - גם ירי חי על חיילינו בספינה, שלא לדבר על נשק קר. "השאלה, מדוע הלוחמים ירדו עם רובי צבע ולא עם נשק מתאים, טעונה בירור", אמר לי אחד הבכירים.
בכל מקרה, היה ברור בממשלה שיש לעצור את המשט לעזה ולבדוק את תכולת הספינות, בעיקר כשחלק מהנוסעים בעלי רקורד טרוריסטי או תומך גי'האד ידוע. ובכל זאת, תשובה אפשרית לשאלה המטרידה עשויה לספק כיוון עקרוני לכלל המערכה שישראל מתמודדת עימה בשני העשורים האחרונים.
בשבועיים האחרונים נחשפנו בעיקר לתעמולת מארגני המשט לעזה. הללו הוצגו כ"פעילי שלום" המבקשים "לשבור את המצור" על עזה כדי להעביר "סיוע הומניטרי". רק בשוליים נראו פניו האמיתיים של המשט, שעה שסמוך לספינה נראו בטורקיה "פעילי שלום" צווחים במתינות "ח'ייבר ח'ייבר יה יהוד", קריאת הקרב המוסלמית הידועה, המקבילה ל"אטבח אל יהוד" המפורסם. במאה השביעית, תקף מוחמד את השבטים היהודיים שגורשו מהעיר מדינה והתרכזו באזור ח'ייבר בחצי האי ערב. מנהיגי היהודים שלא רצו להתעמת, ביקשו לשאת ולתת עם מוחמד. שלושים יהודים הוזמנו למו"מ ובהיותם בדרך נטבחו על-ידי חסידיו של נביא האיסלאם.
אבל אמצעי התקשורת שידרו בעיקר את החזות האירופית המתונה של המשט. לא מן הנמנע שהמגמה הזאת תאמה את הרהורי לבם של רוב הכתבים והעורכים שסיקרו את האירועים. אתם יודעים, שלום, שמאל, מחאה עם ניחוח אירופי-סקנדינבי ושאר הבליל הידוע שעושה להם את זה.
לאור האירועים, אפשר בהחלט להצביע על הצלחה פסיכולוגית מרשימה. תעמולת השלום הצליחה כרגיל. כולם שוכנעו שהחיילים לא ייתקלו בהתנגדות. כנראה שהשכנוע הגיע עד לדרגים הבכירים, שלא רצו להצטייר כאלימים בקרב "פעילי שלום" שקטים, אה-לה מהטמה גנדי. הנה מה שעושה שיתוף פעולה עם תעמולה לפסיכולוגיה של כולנו.
כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו המר, הוא מטאפורה כואבת להרפתקה המדינית של שני העשורים האחרונים, החל מאוסלו וכלה במשט המלחמה האחרון, שעה שבחסות דיבורים על שלום הוכן המסד לערעור קיומה של ישראל. פניהם של יריבינו-אויבינו לא היה מעולם לשלום, אלא להכנעת ישראל בדרכים אחרות.
כמו באוסלו, עבור בקמפ-דייויד וכלה באירועי הימים האחרונים, נהנו "פעילי השלום" מרוח גבית אוהדת של עיתונאים חסרי-אחריות שקראו בעיקר את חלומותיהם והושפעו מאידיאולוגיות שהכזיבו.
קריאתם הצפויה של עיתונאים ישראלים מזן ידוע לוועדת חקירה עוד בבוקר האירוע, שעה שלא התבררו כלל הפרטים, משתלבת במגמה הזאת, ונובעת מסדר יום פוליטי שאינו בהכרח פרו-ישראלי. עושה רושם שהמאמרים הוכנו קודם לאירוע ונשלפו מייד עם פרסום הידיעות הראשונות.
גם בטלוויזיה, נשמע אחד הפרשנים מהגג על "שכל ישר" וכמובן (איך לא) על "אווילות מדינית ישראלית" ועל כך שהיה צריך לאפשר לספינות לעבור. השכל הישר נמצא תמיד אצל אלה שלא מחמיצים שום הזדמנות לבקר כל החלטה מדינית וביטחונית של הממשלה הנוכחית. במקביל לתקשורת אוהדת, נהנו אויבינו מתמיכה עקיפה של ארגונים אזרחיים המשתמשים ב"זכויות אדם" כדי לפגוע בזכות היהודים להגן על עצמם. בעוד כולם מזועזעים מהלינץ' שבוצע בחיילינו, הזדרזו שלושה ארגונים לעתור לבג"צ בעד משתתפי המשט ונגד הממשלה - "הוועד נגד עינויים", "רופאים לזכויות אדם" ו"עדאללה", כולם נתמכים בידי "
הקרן החדשה לישראל". כמובן.
את האירוע האחרון חובה לשים בפרספקטיבה האלימה המתאימה שחלק גדול בתקשורת הישראלית סירב לעשות עד כה: לא "סיוע הומניטרי" ולא "פעילי שלום", וגם לא "שבירת המצור" ושאר ביטויי תעמולה שקרית של אויבינו בסיוע גורמים אירופים, חלקם אנטישמיים וחלקם אידיוטים ליברלים שימושיים, שהטרור הג'יהאדיסטי אוהב להיעזר בהם.
התחושה הציבורית היא שגם היום, החלק המתיימר להיות ליברלי לא הפנים את פניה האמיתיים של תעשיית השלום העולמית, שאינה אלא מסווה לטרור נגד ישראל והמערב כולו. ישראל נלחמת על חייה משחר לידתה. המשט האלים האחרון הוא פרק נוסף במאבק נגדנו. ובמלחמה, אתם יודעים, כמו במלחמה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
