מגפת הפלישות לאדמות המדינה

בניגוד לגוון "הירוק" של שמה, "הסיירת הירוקה" איננה גוף העוסק בשמירת איכות הסביבה. עיקר עיסוקה של הסיירת הוא פיקוח ושמירה על אדמות המדינה בשטחים פתוחים ואכיפת חוקי המדינה. השמירה מכוונת נגד פעילותם של פולשים ומסיגי גבול. חשוב להדגיש כי הסיירת אינה קובעת מדיניות אלא עוסקת בביצועה. הסיירת פועלת תחת מספר כובעים. הכובע האחד - משרד הביטחון; הכובע השני - הפיקוח על שטחי האש מטעם משרד החקלאות; הכובע השלישי - חוק ההתיישבות החקלאית שאותו דואג לאכוף מינהל מקרקעי ישראל; הכובע הרביעי - קרן קיימת לישראל, שמטעמה אנו מפקחים ושומרים על אדמות קק"ל.

כדי להבהיר מהן בעצם פעולות הפיקוח והאכיפה יש להגדיר, ראשית לכל, מהי פלישה לקרקע. האם עדר שנכנס לרעות בשטח אש או עדר שנכנס למרעה ללא רשות יכול להיות מוגדר כפולש שנדרשת פעולה נגדו? לכאורה, כיוון שפעולת המרעה היא זמנית, אפשר אולי שלא להתייחס אליה כאל פלישה. אבל כיוון שלכל מעשה לא מורשה על הקרקע יש המשך - יש להתייחס גם לרעיה לא מורשית כפלישה, שהרי ברור לגמרי שאם לא נתמודד עם הבעיה שמציג העדר - יבוא אחר כך הצעד הבלתי נמנע הבא: זריעה חד שנתית. ושוב נשאלת השאלה: האם זריעה זו היא פלישה שצריך להתמודד איתה? גם כאן התשובה חיובית, כיוון שהיעדר התמודדות עם הזריעה יביא אחריה נטיעה, שאחריה יגיע האוהל. ואם לא נטפל באוהל כאקט פולשני, יגיע אחריו הצריף ובעקבותיו תתפתח בניה קשיחה.

לכן, כל אחת מהפעולות שנזכרו כאן הינה בגדר פלישה, הדורשת התמודדות ולא רק של הסיירת הירוקה אלא גם של גורמים נוספים כמו מפקחים של מינהל מקרקעי ישראל, של משרד הפנים האחראי על חוקי התכנון והבניה וכמובן של משטרת ישראל המסייעת בפעילות של כל החבורה המורכבת הזו.

העיסוק באיתור הפלישות, החל מהקטנה ביותר וכלה ברחבת ההיקף, הוא מאוד לא פשוט. על-מנת לאתר פלישות, צריך לקיים נוכחות בשטח כל יום, בכל מקום; צריך לדעת ולהבחין מי מעבד את הקרקע האסורה, מי עושה שימוש אסור בקרקע; צריך להכיר את כל האנשים הקשורים, ישירות או בעקיפין, בפעילות הפולשנית בכל הרמות; צריך לחשוף ולאסוף מודיעין רב, הן בנתיבים גלויים והן בנתיבים סמויים.

אחרי שהמידע הראשוני מצוי בידי הסיירת, מתחיל השלב השני - בדיקת הנתונים מול רשויות השלטון כמו המינהל, צה"ל, קק"ל ואחרים. בדיקה פירושה בירור השאלה האם ניתנו או לא ניתנו אישורים רשמיים לביצוע הפעולה שעל פניה נראית פולשנית. כל העבודה הזו נראית פשוטה לכאורה, אבל אסור לשכוח כי אנשי הסיירת הירוקה עושים עבודה קשה ומסוכנת באזורים מרוחקים בנגב, בוואדיות נסתרים, בתחומי הקו הירוק, באזורי קו התפר. הסכנות שאנשי הסיירת הירוקה נחשפים להן אינן קלות. לעתים הסכנה נובעת מחסימת צירי תנועה באבנים המוצבות על אם הדרך שפגיעה בהן עלולה לגרום תאונה, לפעמים המדובר בהשלכת אבנים ולפעמים אלימות פיסית כאשר הסיירים מגיעים לשטח כדי לאסוף פרטים על-מנת להכין תיק תביעה.

המלחמה היומיומית הזו אינה פשוטה, גם בגלל העובדה שאיננה מוכרת לרבים והיא שבמדינת ישראל קיימים "אזורים רגישים" שאדם בודד לא יכול להיכנס אליהם, שכניסה אליהם היא לא פעם ממש סכנת נפשות. אזורי סיכון כאלה קיימים לא רק במרחבים השוממים של הנגב: הם מצויים גם בלב המדינה, לאורך הקו הירוק.

השלב הבא בעבודה הכמעט סיזיפית של הסיירים הירוקים הוא ההתארגנות לפינוי. לעתים די במפקח אחד כדי לסלק את הפולשים מן השטח, אך לפעמים דרוש כוח משטרתי גדול כדי לפתור את הבעיה. וכבר היו מקרים בהם נדרשו מאות שוטרים על-מנת לבצע פינוי ממקרקעין או צו הריסה.

המלחמה המתמדת, רבת השנים, נגד פורעי החוק, שינתה את פניה בעשרים השנים החולפות. בשנות השבעים והשמונים היה שלטון החוק משמעותי יותר, חזק יותר, בהפעלתו נגד הפולשים - יהודים או ערבים. מפרי חוק, בהיקפים גדולים יותר או קטנים יותר, קיימים בשני מגזרי האוכלוסייה. בעבר הלא רחוק היתה ההתמודדות יותר קלה ופחות אמצעים וכוח נדרשו כדי להרחיק את מסיגי הגבול. בשנים האחרונות, למרבה הצער, הרבה יותר קשה לאכוף את החוק, וזאת ממספר סיבות. הגורם הראשון - קיצוצים בתקציב הפעולות שהכניסו את מערכות אכיפת החוק למסגרת של אילוצים, שהגבילו את יכולת הפעילות בשטח; הגורם השני - עלייה ברמת הפלישות, ובמקביל לה העוצמה של רמת האלימות של הפולשים כלפי אוכפי החוק; הגורם השלישי - גידול בהיקף התמודדות הפולשים נגד פינויים, באמצעות תביעות משפטיות וצווי מניעה. וכידוע לכל, התנועה במסלול צוואר הבקבוק המשפטי נמשכת שנים - ממש פרס לפולשים.

מסיבות אלה, לא זכו בשנים האחרונות מפרי החוק לתגובה הולמת. וללא תגובה הולמת, מתרחבות תופעות הפרת החוק ונוצר שינוי במאזן הכוחות בשטח בו מתרחש מאבק המדינה נגד הפולשים לקרקעות שבבעלותה.

למרות כל הקשיים ממשיכים אנשי הסיירת הירוקה לבצע את משימת השמירה על קרקעות המדינה. מבצעי הסיירת הירוקה מתבצעים ביום ופעמים רבות גם בלילה. הלילה הוא מועד טוב לפעילות, כי אז מצטמצם החיכוך עם מפירי החוק.

כל מי שעוסק בנושא שמירת קרקעות המדינה צריך להבין שגוף הפיקוח נגד הפרות החוק אינו עומד בפני עצמו, והוא חלק ממערך שלם שאמור לעסוק במיגוון הרחב של הנושאים הקשורים בשמירת הקרקע. בין השאר - הגורמים המשפטיים. אנשי הסיירת הירוקה פועלים רק במסגרת החוק, אך ההתפתחויות בשטח מצביעות על כך שחוקים שנחקקו בשנות החמישים אינם מתאימים עוד להתפתחויות בתקופה העכשווית ודרוש שינוי בחקיקה. שינוי כזה אינו נמצא, כמובן, בסמכותה של הסיירת הירוקה. אנו בסיירת הירוקה פועלים לשינוי חוקים, אבל את קצב השינוי ומהותו לא אנחנו קובעים. בעיה נוספת היא אי-אכיפת פסקי דין שהוצאו כנגד מפירי חוק. במקרים לא מעטים חולפות שנים מיום מתן פסק הדין - ודבר לא נעשה; כך נוצרות עובדות בשטח, שאי-אפשר לפתור אותן ב"מכה אחת". ברור שכדי להוציא אל הפועל פסק דין שלא בוצע שנים יש להציע פתרונות חלופיים לאלה שנגדם הוא נפסק. למרבה הצער, לא תמיד נמצאים פתרונות הולמים ועל כן התוצאה היא שקיימים לא מעט פסקי דין לפינוי שאנו לא מוציאים אל הפועל.

לסיכום הדברים אפשר לומר, אולי בכאב לב, כי תמונת המצב בנושא הפלישות לאדמות המדינה היא לא טובה וצריך לשפר אותה ולתקן את המצב. בינתיים זה עדיין אפשרי. אפשרי - אבל יקר וקשה יותר. ברור שהמחיר הנדרש כדי לפנות את השטחים שנתפסו שלא כדין יקר בהרבה מהמחיר שנדרש לפני עשר שנים. אבל ברור גם שהמחיר הנדרש כיום יהיה זול בהרבה מהמחיר שמדינה תידרש לשלם בעוד עשר שנים, אם לא נבצע בהקדם את הפינויים הנדרשים.

___________________________________________________________
הכותב הוא מנהל הסיירת הירוקה.
המאמר מתוך "קרקע" - ביטאון המכון לחקר מדיניות כלכלית ושימושי קרקע של קק"ל, מס' 57 (ינואר 2004)