בשמו של הרומן "האיש שלא פסק לישון" (כנרת, זמורה-ביתן, 2010) וגם בעלילתו מדמה אהרון אפלפלד את מצבו של ארווין, גיבור הרומן, בסיום מלחמת העולם השנייה, למצב של אדם בתרדמה. בניגוד להנחה המקובלת, שביום השחרור פנה "הפליט" (כך מכונה ניצול השואה בעלילת הרומן) לספק לעצמו תחילה את הצרכים החומריים-גשמיים שנמנעו ממנו בשנות המלחמה (מזון, מין, צבירת ממון ובידור), כדי לפצות את עצמו על השנים שהמלחמה גזלה את אלה ממנו, מתאר אפלפלד גיבור שנאבק ב"שינה" שתקפה אותו "מאז תום המלחמה".
המשמעות המטפורית של השינה, שבה היה ארווין שקוע במהלך המסע של קבוצת פליטים שחתרה להגיע לנאפולי, הולכת ומתבארת כבר בפרקיו הראשונים של הרומן. משהחל להתעורר בהגיעם לנאפולי, הופתע ארווין לשמוע מפי הפליטים, שהם הדביקו לו את הכינוי "נער השינה" והתאמצו לשאת אותו איתם, אף שהיה שקוע רוב המסע בשינה, כי ייחסו לשנתו משמעות מיוחדת: "שנתך העידה בך שאתה מחובר אל המצולות ומשם אתה יונק את חִיוּתך". באמירה זו הסבירו הפליטים לעצמם, כיצד שרד את המסע, אף שבמהלכו כמעט לא אכל ולא שתה באופן סדיר, ומדוע לא נטשו את "הקמע" שלהם במשך מסעם הארוך והמפרך לנאפולי.
ארווין אכן היה "מחובר אל המצולות" וינק משם את חִיוּתו, אך לא באותו מובן שפירשו הפליטים את "השינה" שלו, כי מצוקתו לא הייתה פיזית, כפי שהניחו מציליו, אלא נפשית. ביום השחרור גילה, שלא מזון ושאר הצרכים האנושיים, שהפכו זמינים, יְחַיוּ אותו, כל עוד יהיה מרוקן מהזיכרונות על חייו עד שהמלחמה פרצה - זיכרונות שנמחקו ממוחו בשנות המלחמה. לפיכך, שגתה הפליטה, שזיהתה אותו בנאפולי כ"נער השינה", כאשר אמרה לו: "עליך לצאת מן השינה, ... אתה צעיר והחיים לפניך", כי באמצעות השינה לא ברח ארווין מהחיים, אלא החל ללחום כדי להשיבם לעצמו.
ובזכות זאת "האיש שלא פסק לישון" הוא רומן אופטימי, המספר על אדם, שביום השחרור היה ריק מכל זיכרון מילדותו בבית הוריו, ולפיכך גם מנותק מהחיים, ושבאמצעות הצלילה למצולות תשתיתו, החזיר לעצמו את הזיכרונות ושיקם את חייו. יתר על כן: זה אינו סיפורו של ארווין בלבד, אלא גם סיפורו של אהרון אפלפלד, שהעניק בתחילת פרק 22 פרטים מרכזיים מהביוגרפיה שלו לגיבור הרומן, ובכללם את שמו הפרטי מבית ההורים, את שמות יקיריו (הוריו וסבו) ואת גלגוליו מסיום המלחמה ועד שהגדיר לעצמו את הכתיבה כייעודו בחיים.
כיצד משתקמים?
השתקמותו של ארווין, פליט צעיר בן שבע-עשרה, שהועלה לארץ במסגרת "ההכשרה", סותרת את ההנחה שעליה ביססו המדריכים מ"היישוב" את עבודתם עם ניצולי השואה, כאשר נשלחו לשכנע בחורים משארית הפליטה לעלות לארץ כדי לחזק את "הישוב" בלוחמים, שחסרו לו במלחמה מול הערבים להקמת מדינתו של העם היהודי בארץ ישראל. לכן התאמצו במסגרת "ההכשרה" לנתק את החניכים משאר הפליטים, שהזהירו את הבחורים שלהם לא להתפתות לשידולי המדריכים מהארץ ולחשו באוזנם "היחד היהודי היה בעוכרינו תמיד, חייבים להתפזר, להשיל כל סימן יהודי שדבק בנו ולהפליג לאוסטרליה ולניו-זילנד. ההתקבצות החדשה בפלסטינה היא אחד התעתועים של ההיסטוריה היהודית".
משום כך תבעו מן המדריכים מן הבחורים להפנות עורף לעברם והציעו להם שיקום באמצעות העתיד המצפה להם בפלסטינה. במלאכת שכנוע זו התחיל המדריך אפרים עוד כשהיו במחנה בנאפולי: "אדם שעובד במטע: משדד, עוקר יבלית, משקה, חורש, גוזם, תומך גזע נפול, סועד את ארוחתו בצלו של עץ, הוא יהודי חדש". בהזדמנות נוספת שמעו מפי אפרים את פירוט המידות של היהודי החדש: "אפרים התחיל לדבר על המידות שעלינו לקנות בטרם נעלה לארץ. ראש להן, הסתפקות במועט. חלוצים שיוצאים לפני המחנה אינם נצרכים למותרות". וגם בקיבוץ משגב יצחק, שבו נקלטו אחר כך בארץ, המשיכו המדריכים לגנות את "הדואגים לעצמם" והזכירו לחניכים שעליהם להתמסר ל"שירות האומה". ואכן, סדר היום ב"הכשרה", שכלל עבודה בשדות (בניית טרסות, סיקול אבנים וגיזום עצים) ואימונים צבאיים, לא הותיר לחניכים זמן להציל מהשיכחה את מעט הזיכרונות, שאז עוד יכלו להשיב לעצמם.
מרבית החניכים נכנעו לדרישות המדריכים ונטו להשתנות בהתאם למשנתם. ואחד מהם, שכבר האמין שהפך ליהודי חדש, הבהיר לארווין בבית ההבראה, אשר אליו נשלחו להבריא מפציעה, שעליו לזנוח את ערכי העבר הגלותיים: "באנו ארצה כדי לחיות במציאות ... באנו ארצה כדי לעבוד את האדמה, להוציא לחם מהארץ, ולא להתמכר לדמיונות. מותר ללמוד תנ"ך, ללמוד ממנו בוטניקה, גיאוגרפיה, היסטוריה, אבל לא לשקוע באמונות הבל, שהתמכרנו להן במשך דורות".
למזלו של ארווין, הניח אפרים המדריך כי ארווין זקוק לשינה ולא יוכל להשתקם בלעדיה. לכן כיבד את בקשותיו ומדי פעם שחרר אותו ליממה או שתיים מהעבודה ומהאימונים כדי לאפשר לו לישון. ייתכן שהיה מסרב לבקשותיו של ארווין אילו ידע שבאותן יממות של פרישה לשינה נהג ארווין לחלום על הוריו ולהתחבר באמצעות המידע ששמע מהם "אל מראות הילדות הראשונים והצחים", שהם, ולא האימונים ב"הכשרה", היו נחוצים לו כדי להשתקם.
ואכן, ארווין ישתקם לא באימוני "ההכשרה", אלא אחרי שיחזיר לעצמו ביממות השינה הללו את מראות התשתית מילדותו ויגדיר לעצמו את ייעודו בחיים - להמשיך בעיסוקו של אביו ולהיות סופר, אך לא בשפה הגרמנית ושבה דיברו בבית הוריו, אלא בשפה של סבו ושל כל הדורות הקודמים - העברית, שבעזרתה ישתלב בספרות העברית. ולפיכך מסתיים הרומן ברגע האופטימי הזה בחייו של ארווין.
ארווין אינו היחיד שהצליח במשימת ההשתקמות על-ידי קיום חיים כפולים בתוך "ההכשרה". גם אחרים בחרו להשתקם בדרך זו, במיוחד עם היו בעלי כישרונות מיוחדים. הבולט ביניהם הוא רוברט, ששפתו לא הייתה שפת המילים של ארווין, אלא "שפת הקו והצבע", אך ההכרח לנהל חיים כפולים התבטא בתופעה מוזרה בציוריו. אף שטען בתוקף "שהוא רושם בדיוק מה שעיניו רואות, בין השאר כדי להתערות בקרקע זו" - הקרקע של קיבוץ משגב יצחק - והסביר ש"הוא אוהב נופים אלה מהנופים משם באנו", הכחישו ציוריו את קביעותיו אלה. ארווין זיהה בהם "רישומי נוף, לא מכאן. העצים היו טבולים באפלולית לחה ועצב נוטף מהם. ... מה לעשות והפחם משטה בו ועוטף אותם באפלולית של מקום אחר". בהזדמנות אחרת צפה ארווין בציורים נוספים של רוברט, וגם הם הזכירו לו "אנשים אבודים בגטו". ואף שרוברט התעקש שאלה אנשים מהקיבוץ ושהיה נאמן למה שראו עיניו, מהרהר ארווין: "הוא מצייר את הגטו וחושב שהוא מצייר את משגב יצחק".
בעוד שמזלו של ארווין שפר עליו, כי בשנתו הצליח להיפגש עם הוריו, לשמוע מהם פרטים על ילדותו ונעוריו לפני המלחמה ולקבל מהם עצה על החלטותיו בהווה, היה מצבו של רוברט קשה יותר, כי לא הצליח להיוושע על-ידי תחבולת הכפילות. בעודו סבור שבציוריו הוא "מצייר את משגב יצחק" ואת האנשים בו, המשיך העבר לייסר אותו ולהתגנב לציוריו. את סיבת סבלו גילה לארווין: בסיום המלחמה לא המתין להוריו בביתו של הכפרי שאצלו הסתירו אותו ההורים, כפי שהיה עליו לעשות, אלא יצא משם לחפש אותם, ולכן בעטיו לא פגש אותם אחרי השחרור. ואכן, לפני צאתו לפעולה ביקש מארווין, שאם ייהרג בה והוריו יגיעו אחר כך לחפשו בקיבוץ, ימסור להם את צערו על הטעות שעשה ושבעטיה לא התאחד איתם בסיום המלחמה.
ארווין התיידד גם עם בֶּנוֹ - אמן נוסף שגילה בקבוצת "ההכשרה" שלו. בנו ניגן בכינור מגיל ארבע והוריו הועידו לו קריירה של סולן. אך אצבעותיו, שהיו פעם גמישות והפליאו למלא את תפקידן לפני המלחמה, איבדו מגמישותן משום שבשנות המלחמה לא היה לו כינור וגם ב"הכשרה" לא הזדמן לו כינור לנגן בו. ולכן, אף שעמד בכל הדרישות ממנו ב"הכשרה", התוודה באוזני ארווין, שגם הוא מנהל חיים כפולים: "המוזיקה הומה בי בחוזקה, ויש ימים שהיא ממלאה אותי מכף רגל עד ראש, אך מכיוון שאין לי כלי, היא מרעילה אותי. ... ואני אשאר בעל מום רוחני".
בנו יודע שהשתקמותו תצליח רק אם יחזור לנגן בכינור, כי רק באמצעותה יהיה מסוגל להתחבר להוריו ולעברו: "בכל שנות המלחמה, וביתר שאת אחרי השחרור, הכשרתי עצמי לחיים ולא למוות. כל משפחתי, הורי, האחים, הסבים, הדודים, בני הדודים, כולם הלכו לעולמם ורק אני נשארתי. ... אני עדיין זוכר את כולם בשמותיהם, אבל איני יכול למנוע את שיכחתם. כל יום אימונים, כל יום של שתילה במטע, אפילו כל יום של לימוד עברית משכיח אותם ממני". לכן מסוגל בנו להסביר יותר מהאחרים את הסיבה שהביאה אחד מהם, את מארק, להתאבד: "יש אנשים שלא יכולים לעמוד בסתירות".
בנו יינצל ממעשה הייאוש של מארק, משום שכעבור זמן קיבל מחבר הקיבוץ כינור בהשאלה ושב להתאמן. הצלחתם או כישלונם להשתקם של בחורים אחרים מחבריו של ארווין ב"הכשרה" (יחיאל, אדוארד ופאול) מוסברת אף היא באופן שכל אחד מהם התמודד עם הסתירה בין דרישת המדריכים, שינטשו את הזיכרונות מעברם ויאמצו לעצמם את דמות "היהודי החדש", לבין הרגשתם שלא יהיה טעם לחייהם אם לא ישמרו בתוכם את הקשר לעבר - להורים ולזיכרונות מילדותם. בהבלטת הדרמה הזו בחייהם של הנערים והבחורים, שהובאו לארץ אחרי ששרדו את השואה, מתקשר הרומן הנוכחי לרומן קודם של אפלפלד, "מכוות האור" (1980), שגם בו עסק בסתירה בין ציפיות המדריכים מהחניכים שיאמצו לעצמם זהות צברית לבין אי-יכולתם של החניכים להיענות בפשטות לדרישה כזו.
ההתחברות לשורשים
מאחר שלרוב הפרקים של העלילה, 70 במספר, מבנה דומה - המתבטא במעבר מקטע שיחה קצר בהווה, בין ארווין לבין אחת הדמויות הסובבות אותו, לבין חלום על פגישה עם הוריו בשנתו - עלול הקורא, המחפש מתח חיצוני בעלילה, לשער שקיימות חזרות בתוכנם של הפרקים ושחסר בהם גיוון. לפיכך על הקורא להסתגל לעובדה, שעלילת הרומן היא בעיקרה עלילה פנימית, החושפת שינוי המתרחש בגיבורים, ובמיוחד אצל ארווין, בתהליך נפשי מדורג הנמשך על פני זמן רב. השינוי מתחיל ב"נער שינה" רדום ואבוד ומסתיים בבוגר עֵר המצליח לייצב את זהותו העצמית ולסמן בכך שהשתקמותו הצליחה.
השתקמות כזו מצדיקה להגדיר את פרקי העלילה המספרים עליה כפרקים המתארים תהליך חניכה של אדם במצבו של ארווין אחרי השחרור - פליט שהיה צריך לבנות את עצמו מחדש מהריסות חייו במעמד של מהגר בארץ זרה לו בנופיה, באקלימה ובשפה המדוברת בפי צעירייה - הצברים. ההשתקמות של ארווין הצליחה משום שלא אץ כאחרים ב"הכשרה" לאמץ לעצמו את המקומיות, אלא שקד לחבר בין הסתירות. מפי מכר של הוריו, ד"ר מקס ויינגרטן, ליקט מידע על הבית שבו גדל ועל עבודתו הספרותית של אביו, וגם למד להכיר את היצירה הראשונה והחשובה ביותר של הספרות העברית מפי המורה לתנ"ך בקיבוץ, סלובוצקי. ובמקביל נענה למלא כהלכה את החובות שהציבו לו ב"הכשרה" בקיבוץ.
שני התחומים הסותרים העמידו את ארווין, אחרי שהחליט להיות סופר, בפני ההכרח לבחור באחת משתי השפות - הגרמנית, שהייתה השפה שבה כתב אביו ובה דיברו בבית בילדותו, והעברית, השפה שבה נכתב התנ"ך ובה מדברים בארץ. כצעד ראשון הדביק לשתי השפות כינויים שיבליטו את ההבדל ביניהן - לשפה שבה דיבר עם ההורים הועיד את הכינוי "שפת אֵם" ולעברית התאים את הכינוי "שפת ים". ואף שקבע כי "שפת הים היא אומנם שפה חזקה, אבל שפת אֵם חזקה ממנה", החליט להעדיף את העברית, הנחוצה לו יותר לייצוב זהותו העצמית ולהתערותו במולדת.
וגם אחרי שקיבל החלטה זו, הקפיד ארווין לגשר בין הסתירות. בחלומות שחלם בשנתו בלילות המשיך לדלות מפי אמו ומפי אביו פרטים על ילדותו, שמהם הבין את נזקי בחירתם בהתבוללות, ובשעות היום ספג ושפט את החיים בארץ, הממשיכים התבוללות זו תחת מסווה של צבריות - ילידיות חילונית המתכחשת לנכסי הרוח של התרבות הלאומית. לפיכך החל לאמן את עצמו לכתוב באותיות העבריות, התעמק בתנ"ך והחל להעתיק פרקים מתוכו וגם קרא יצירות מובחרות ממדף הספרות העברית החדשה. כפי שמן הספרות בשפה הגרמנית העדיף את יצירותיהם של הרמן הסה ושל קפקא, כך העדיף בספרות העברית את היצירות של עגנון ובני דורו על יצירתם של יזהר ושמיר, הנודעים מבין סופרי "דור בארץ", כי ביצירתם המוקדמת בלטה מדי, לדעתו, הנטייה הצברית להתרחק מן התשתית היהודית.
וכך צבר ארווין בהדרגה את היכולת לבטא את עצמו בשפה העברית - תחילה כתב משפט עברי פשוט, אחר כך ניסח רעיון בקטע מורכב יותר ולבסוף כתב סיפור קצר (הוא פרק 67 ברומן) על "מראות הילדות הראשונים והצחים" בבית הוריו בצ'רנוביץ - "הבית הראשון" שלו. אין זה רק הסיפור השלם הראשון שכתב ארווין בעברית, אחרי שהחליט להיות סופר עברי, אלא גם עֵדוּת לכך שכבר החזיר לעצמו את הזיכרונות שנמחקו ממוחו בשנות המלחמה, ובכך סיים להיות "נער שינה", כי מי שמאגר הזיכרונות שלו מלא אינו יכול להיחשב עוד לאדם המתהלך בחיים במצב רדום.
כאן המקום להעיר, שקיימת חפיפה מושלמת בין תהליך החניכה של ארווין, עד שהפך לסופר עברי, לעדות שמסר אפלפלד בספרו האוטוביוגרפי "סיפור חיים" (1999), על מכשולים דומים שעליהם היה עליו להתגבר עד שהפך לסופר עברי. ובעניין זה בלבד - הסיפור על צמיחתו של אדם צעיר מתחתית הסיכוי להתפתח כסופר ועד שהגשים את עצמו במלואו כסופר עברי - רב הדמיון בין הביוגרפיה של ארווין, גיבור הרומן, ובין הביוגרפיה של המחבר שבדה אותו - אהרון אפלפלד.
ארווין הצליח להכשיר את עצמו להיות סופר לא רק בזכות אימוני הכתיבה שלו בשפה העברית, אלא משום שבמקביל התחבר לשורשים הרוחניים של זהותו היהודית. אף שגדל במשפחה מתבוללת בצ'רנוביץ להורים שנטשו את הבית המסורתי של הסבים באחד מהכפרים בהרי הקרפטים, הרגיש ארווין, שעליו להשיב לעצמו את הקשר להוויה הרוחנית שהייתה בבית הסבים ואשר הוריו המתבוללים ניתקו אותו ממנה. בחלומות בשנתו הוא שואל מדי פעם את הוריו על הסבים, כי הבין שהשליטה בעברית לא תספיק לו להיות סופר עברי, אלא אם כן יצבור תכנים ראויים לבטא בשפה זו. ואכן, הצליח במאמץ רב ועל-ידי ליקוט פרטים שקדני להחיות תמונה מביתו של סבא בקרפטים שאותו הוא מכנה "מקדש", וגם מתאר חפצים רגילים שהיו בו כחפצי הפולחן - "בקבוק הווישניאק האפלולי, נרות השעווה התמירים, גיגית הנחושת לנטילת ידיים".
חתירתו של ארווין להפוך לסופר מוצגת כניסיון לתקן את הכישלון של אביו. האב ביקש להיות אזרח העולם וגם התאמץ להתקבל בספרות העולם כסופר בשפה הגרמנית, ונכשל בכך. בחלומות מודה אביו בטעותו, ומנחה את ארווין לשאוף להיות סופר, אך במסלול שונה משלו: "בני, אתה בניגוד אלי, ירשת מאמונתם של הסבים והם יורו לך מה לעשות". מעודד מדבריו אלה של אביו, מגבש ארווין את הכרתו הזהותית. אך בניגוד להתקדמותו בשפה העברית ובספרותה אשר נעה מהעבר להווה, התקדמה התחברותו לשורשי זהותו בתנועה הפוכה - מההווה לעבר.
תחילה רשם את שמות קרוביו מהדור הנוכחי - הוריו (אמו - בוניה ואביו -מיכאל) ומאיר-יוסף, סבו מצד אמו. ובשלב מאוחר יותר, אחרי שנודעו לו פרטים גם על אבי סבו, הוסיף לרשימתו את ר' מיכל, שהיה "תלמיד חכם ובעל תפילה". בשלב הזה הבין, שהוא משתייך לשושלת שתרבותה הייתה נבדלת וייחדה את העם היהודי, עד שהדור של הוריו החליט להיפרד ממנה ולהתבולל בתרבות הכללית. בעשותם כך כמעט שניתקו גם אותו משושלת הדורות ומתרבותה המיוחדת. ולפיכך עליו לתקן אחרי המלחמה מה שהדור של הוריו קילקל לפניה - עליו להתחבר מחדש אל רצף הדורות, כי היא-היא הגאולה שעליו להגשים, ולא את זו שמדריכיו בהכשרה הגדירו כגאולה לו ולחבריו, כאשר אמרו להם - "הטורייה תביא את הגאולה".
ההשקפה החתרנית
אפלפלד הוא מן היחידים בספרות הישראלית שמזה שנים מתאר בעקביות ביצירותיו גבורה יהודית מסורתית - גבורת יהודי המתאמץ לשמור על זהותו העצמית בעולם שסופה קוסמופוליטית בצורותיה האופנתיות השונות מפתה אותו להתבולל ולוחצת עליו להפנות עורף למורשתו הלאומית.
יתר על כן: בדמותו של ארווין גילף אפלפלד את דמות השלֵמוּת שהספרות הישראלית עדיין מתחמקת ממנה - הדמות של השב לזהותו היהודית. שיבה כזאת מצטיירת עדיין בהוויה הישראלית הנוכחית כעיכוב למגמה שנולדה בשנות "היישוב" - לברוא "יהודי חדש". מאוחר יותר בשנות המדינה כבר מחקו את המילה "יהודי" והציבו במקומה את המילה "המתקדמת" יותר - "נורמלי". ומאז שבוצע הניתוח הסמנטי הזה, כל מי שמעז לזהות את עצמו כ"יהודי", גם אם הוא חילוני באורחות חייו, נחשב כנחשל ונחשד כ"גלותי", כ"לאומני" וכ"גזעני", וכל מי שמגדיר את זהותו כ"ישראלית" נחשב ל"נאור", ל"הומניסט" ול"איש העולם הגדול" - או בקיצור: ל"נורמלי".
ואכן, על-ידי חשיפת עולמו הנפשי של ארווין, המתקדם נגד הזרם ומתחבר לשורשי זהותו, ברומן זה ביצע אפלפלד במודע מעשה חתרני, כי הבליט בו, שבגבורה חונן דווקא "נער השינה", אשר היה בשיא חולשתו בסיום השואה, גם ריק מכל זיכרון אישי וגם מנותק משורשיו היהודיים, אך מכיוון שהבין את חולשתו ולחם בה, זכה לממש את הגאולה במולדת של עמו. ואילו הצברים שייחסו לעצמם איתנות, בזכות היותם בני הארץ הזאת מלידה, ואשר התנשאו על שארית הפליטה, הינם עדיין כה רחוקים מן הגאולה השלמה, כי זו לא תהיה לעולם שלמה אם לא תהיה גם רוחנית, ולא רק גשמית.
בגעגועיו של הגיבור אל בית הוריו ובחתירתו להתחבר דרך הוריו אל הבית המסורתי של סבא, ביטא אפלפלד את השקפתו, שהתרבות אשר אותה היה רוצה לראות במדינת ישראל צריכה למזג בתוכה את נכסי התרבות היהודית מבית סבו עם נכסי התרבות הכללית שהיו בבית החילוני של הוריו. בכך השמיע אפלפלד ברומן זה, השני אחרי "והזעם עוד לא נדם" (2008), תגובה ביקורתית על ההשקפה הגשמית והמגושמת של א. ב. יהושע, שהועיד למדינה מטרה מוגבלת מבחינה יהודית וזרה מכל בחינה גם לציונות - את השאיפה ל"נורמליות".
