היתרון העיקרי בנסיגה חד-צדדית של ישראל היה, מבחינתה, שכך היא יכולה לקבוע בעצמה את גבולותיה: להשאיר בידיה אזורים חיוניים לביטחונה, ולצאת מאזורים צפופי אוכלוסיה פלשתינית ומאזורים בלתי חיוניים הסמוכים להם. נוסף על כך, הממשל האמריקני היה קשוב לצרכיה האסטרטגיים של ישראל, ואותת לה, אם גם במרומז ובמעורפל, כי הוא תומך בהישארותה באזורים החיוניים.

לנסיגה החד-צדדית היו גם חסרונות. ביניהם, הסבירות הנמוכה שהעולם יכיר בגבולות שישראל תקבע לעצמה, ומעל לכל, הוודאות שכל נסיגה תיתפס בצד השני כניצחון שהוא יכול לזקוף לזכות מלחמת הטרור שהפעיל, וכמובן גם תיתן לו שטח שיכול לשמשו ליציאה לפעילות הטרור הרצחנית שלו.

בראשית 2004, מבלי לחשוף את שיקוליו, החל שרון לדחוף באגרסיביות את תוכניתו החדשה, "תוכנית ההינתקות": סיום הנוכחות הישראלית ברצועת עזה, ובכלל זה פינוי כל היישובים הישראלים שם. הוא הסכים לערוך משאל בין חברי הליכוד ולכבד את תוצאותיו. משהפסיד במשאל, שלא היה מחייב מבחינה משפטית, הכריז כי יקדם את התוכנית בכל זאת.

סקרים שנערכו סמוך למשאל בין חברי הליכוד הראו שרובם היו תומכים בפינוי היישובים ברצועה אילו נעשה במסגרת הסכם שלום אמיתי. התנגדותם להינתקות נבעה בראש ובראשונה מן החשש שהפלשתינים יראו בה הוכחה שהלחץ על ישראל באמצעות טרור משיג את מטרותיו, ויפיקו את הלקח המתאים.

הפסימיות של רוב הישראלים ביחס לאפשרות להגיע בטווח הקצר להסכם נשארה בעינה גם לאחר מותו של ערפאת בנובמבר 2004. גם תוכנית הנסיגה החד-צדדית של שרון לא הושפעה השפעה של ממש ממותו של ראש הרשות. יורשו של ערפאת בתפקיד יו"ר אש"ף ויו"ר הרשות הפלשתינית היה מחמוד עבאס (אבו-מאזן).

בשנותיו האחרונות של ערפאת, אבו-מאזן התנגד לטקטיקת הטרור שלו. בעיניהם של לא מעטים בישראל, ושל רבים במערב ובכלל זה גם בארה"ב, הוא היה פרטנר אמיתי למשא-ומתן. אלא שאבו-מאזן, שהקדיש את כל חייו הבוגרים לפעילות בפת"ח והיה שותפו של ערפאת, לא הראה מעולם, גם לא עתה, שום סימן שהיעד הסופי שלו שונה מזו של חבריו בפת"ח ובאש"ף - השמדת ישראל. נהפוך הוא: הוא הבהיר היטב שהתנגדותו לשימוש הטקטי בטרור נבעה מכך שלדעתו אין הוא יעיל, ולא משום שהוא מסתייג מיעדיו או מאי-מוסריותו. אופיינית הייתה תגובתו לפיגוע ההתאבדות בחדרה באוקטובר 2005, שבו נרצחו חמישה אנשים, כשגינה את הפיגוע בהצהירו כי הוא פוגע באינטרסים הפלשתינים. הנאומים שנשא בפני בני עמו כללו אומנם ביקורת מסוימת על הטרור, אך לא היו שונים בהרבה מנאומיהם של חבריו. הוא המשיך, למשל, לתבוע את "זכות השיבה" ואת זכותם של הפלשתינים לקיים "התנגדות" מזוינת, ולהאשים את ישראל כמעט בכל צרותיהם של הפלשתינים.

בכל מקרה, אם מתוך חוסר רצון ואם מתוך חוסר יכולת, אבו-מאזן לא הצליח לרסן את התקפות הטרור הפלשתיניות, אפילו לא את אלו שביצעו כוחות פת"ח, ארגונו שלו.

בקיץ 2005 החריב שרון את כל עשרים ואחד היישובים הישראלים ברצועת עזה, ועוד ארבעה יישובים בצפון שומרון, והסיג מהרצועה את כל כוחות צה"ל. כפי שרבים ציפו, ארגוני הטרור ביו"ש ובעזה חגגו את ניצחונם. אף ששרים בממשלת שרון, ובפרט ממלא מקומו אהוד אולמרט, צפו שההינתקות תוביל לירידה דרמטית בפיגועי הטרור היוצאים מהרצועה, אירע היפוכו של דבר: בעקבות ההינתקות נרשמה עלייה חדה בהתקפות האלימות, ובראשן - בירי רקטות הקסאם מרצועת עזה אל ישראל שבתוך הקו הירוק.

ישראל נסוגה בהינתקות גם מ"ציר פילדלפי" - רצועת החיץ לאורך הגבול בין רצועת עזה למצרים. היא הותירה את הפיקוח במקום לצבא מצרים בצירוף משקיפים אירופים. צעד זה הוביל לעלייה דרמטית ומיידית בהברחת נשק וחומרי חבלה לרצועה.

צעדי הנגד שנקטה ישראל בשלוש השנים הבאות, ובתוכם פשיטות בתוך שטח הרצועה והפצצת אתרי שיגור, לא הביאו להפסקת הירי או לעצירת ההתעצמות הצבאית של הפלשתינים ברצועה.

ההכנות להינתקות עורר ביקורת עזה על שרון מצד חלק ממנהיגי הליכוד, וכמה מהם אף התפטרו לבסוף מהממשלה. לאחר ההינתקות, ועם ההתוודעות לתוצאותיה, גברה הביקורת, ושליטתו של שרון במפלגה עמדה בסכנה. תגובתו באה בנובמבר. הוא פרש מהליכוד, בראש קבוצה גדולה של אנשי המפלגה, חבר לכמה פורשים ממפלגת העבודה, והקים מפלגה חדשה, קדימה. הוא הקים קואליציה חדשה, והחל להכין את מפלגתו לבחירות שהוקדמו למארס 2006.

אלא שבינואר עבר שרון שבץ מוחי חמור, ושקע בתרדמת שעדיין לא קם ממנה. ממלא מקומו, אהוד אולמרט, התמנה לראש ממשלת המעבר וליו"ר מפלגת קדימה, ולאחר ניצחונה המרשים של המפלגה בבחירות, החל לכהן כראש ממשלה קואליציונית חדשה.

באותו חודש ינואר אירעו ברשות הפלשתינית מאורעות דרמטיים אפילו יותר. חמאס ניצח בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית. אחד הגורמים לניצחונו היה הסלידה שחשו אזרחים פלשתינים רבים מהשחיתות נטולת הרסן שאפיינה את ראשי הרשות למן הקמתה ב-1994, שחיתות שזיכתה את הרשות בימי ערפאת בכינוי "שוֹדוקרטיה". המצביעים הפלשתינים האמינו שחמאס האיסלאמי-פונדמנטליסטי יקים ממשל נקי כפיים. עם זאת, עוצמתה של התמיכה בחמאס שיקפה גם אהדה נרחבת בציבור הפלשתיני למלחמת הטרור, שלפי סקרים הגיעה לכ-60 אחוז, ורבים בישראל סברו שההינתקות היא שגרמה לכך, ואף הצביעו על מגמות בסקרי דעת הקהל ברשות הפלשתינית שאישרו זאת. כזו הייתה למשל הצהרתו של ראש הזרוע המדינית של חמאס ח'אלד משעל (פברואר 2006): "מחר תשב אומתנו על כס המלוכה של העולם".

חמאס הטיף בגלוי להתמסר להשמדת ישראל, ואפילו לא ניסה לרכך מסר זה כלפי חוץ. הוא הבליט את סדר היום הרצחני שלו, והדגיש שיעדיו חורגים הרבה מעבר לחיסולה של ישראל, וכוללים את הבסת כל הכוחות הלא-איסלאמיים והכפפת העולם כולו לשלטון האיסלאם.

אולם אירועי ערב הבחירות - ניצחונו של חמאס, וכישלונן הדרמטי של הערכותיו בדבר השפעותיה של ההינתקות על המצב הביטחוני - לא שינו את תוכניותיו של ראש הממשלה הנבחר. עם הרכבת הממשלה, החל לתכנן נסיגות חד-צדדיות נוספות ביהודה ושומרון, ברוח הבטחותיו מלפני הבחירות. הוא הציג את "תוכנית ההתכנסות" שלו, כפי שקרא לה, בלי להציע לה הנמקה ברורה ובלי להסביר מדוע היא תצליח היכן שתוכנית ההינתקות נכשלה: מדוע הוא חושב שלאחר שהנסיגה מרצועת עזה הכניסה את יישובי הדרום לטווח הרקטות, נסיגה מקבילה ביהודה ושומרון לא תוסיף אל היישובים המאוימים גם את ריכוזי האוכלוסיה של גוש דן, מישור החוף וירושלים. במקום זאת, הביע ביטחון שה"התכנסות" תוביל איכשהו ל"שלום".

את הדיבורים על נסיגות חד-צדדיות נוספות עצרה לבסוף, ולו לזמן מה, המלחמה עם חיזבאללה שפרצה באותו קיץ.

מלחמת לבנון

מלחמת לבנון פרצה בעקבות מתקפה משולבת של חיזבאללה ב-12 ביולי 2006. הארגון הפגיז את ישראל משטח דרום לבנון, ובמקביל תקף סיור של צה"ל ליד הגבול, הרג שלושה חיילים וחטף עוד שניים. ממשלת אולמרט הגיבה בהפצצה אווירית נרחבת של מוצבי חיזבאללה, והכריזה שמטרת המתקפה היא שחרור החיילים החטופים וסילוק חיזבאללה מדרום לבנון.

במהלך חמשת השבועות הבאים הפעילה ישראל את חיל האוויר שלה, בליווי כוחות יבשה שעד סמוך לסיום הקרבות היו מוגבלים ביותר בהיקפם. טקטיקה זו לא הועילה לפירוק חיזבאללה, ואפילו לא להפחתת יכולת שיגור הרקטות שלו. מאות רקטות וטילים נורו על ערי צפון ישראל מדי יום. כשני מיליוני ישראלים, כמעט שליש מתושבי המדינה, נאלצו לעזוב את בתיהם או לבלות זמן רב במקלטים. ההפצצות איימו גם על מתקנים ביטחוניים וכלכליים חיוניים בחיפה, וגרמו להקפאת חיי הכלכלה בשליש הצפוני של המדינה.

ישראל לא הצליחה להשיג את מטרותיה המוצהרות, וחשוב מכך, לא הצליחה להגן כראוי על העורף שלה. אין מי שמכחיש עובדות אלו.

ממצאיהן של ועדות החקירה הבהירו כי הכשלים היו נחלת הדרג המדיני והדרג הצבאי כאחד. כך, למשל, אף שראש הממשלה אולמרט אמר לאחר המלחמה שהיא תוכננה חודָשים מראש כתגובה לכל מתקפה של חיזבאללה מעבר לגבול, יצאה הממשלה למלחמה בלי להתייעץ עם צה"ל באשר למוכנותו המבצעית.בדוח הסופי של ועדת וינוגרד נכתב על אולמרט, בין השאר, כי "הוא גיבש את עמדתו בלי מחשבה שנייה, מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי התייחסות לתנאים המורכבים". נוסף על כך, גם לאחר שברור היה שחיל האוויר לבדו אינו מצליח לנטרל את יכולת שיגור הרקטות לטווח קצר של חיזבאללה, ניהל אולמרט את המלחמה בלי להתיר לצה"ל ליישם את תוכניות המגירה שהכין למתקפה קרקעית נרחבת; ומשאישר באיחור מתקפה זו, לא אפשר לצה"ל להשלים אותה.

במטכ"ל שררה אי-הסכמה באשר להיתכנות יישומה של תוכנית המגירה למתקפה הקרקעית. היו שסברו שיש להסתפק בפשיטות קצרות מועד. הללו התגלו כיקרות, בלתי יעילות וסובלות מתכנון רופף. יחידות מילואים הושלכו למערכה בלי ציוד מתאים ובלי שאומנו די צורכן. קווי האספקה היו לקויים, וכמה מהיחידות בשטח סבלו ממחסור קשה במים ובמזון.

לא לכל הכשלים שנתגלו במלחמה יש קשר למנטליות אוסלו שסחפה ב-14 השנים שקדמו לה את האליטות הישראליות, ובכללן מפקדים בכירים בצה"ל. עם זאת, טביעות אצבעותיה של צורת החשיבה ההיא ניכרות בכמה מהם.

בחודש מאי 2000 - בימיו של אהוד ברק, כראש הממשלה - נסוגה ישראל מרצועת הביטחון שהחזיקה בלבנון זה 15 שנה, מאז סוף מלחמת לבנון הראשונה. הנסיגה מלבנון הייתה לדעת רבים צורך השעה; אולם ברק נסוג בחיפזון, ובלי שננקטו צעדים כלשהם להבטחת יישומם של ההסכמים הבלתי-רשמיים בין האו"ם לבין צרפת, שלפיהם כוחות שאינם עוינים לישראל ימלאו את מקומו של צה"ל לאורך הגבול. הזלזול הזה בסידורי הגבול התבסס על האמונה הנפוצה שעם נסיגת צה"ל יחדל חיזבאללה להיות איוּם. אמונה זו, מצידה, ממש כמו אמונות הרמייה העצמית בעניין ערפאת והפלשתינים בימי אוסלו, מושתתת רובה ככולה על חשיבה משאלתית. למרות הצהרותיהם המפורשות של ראשי חיזבאללה בדבר יעדיו החסלניים של הארגון, יעדים שאינם תלויים בנוכחות ישראל על אדמת לבנון, רבים בישראל בחרו להאמין שלאחר הנסיגה הארגון לא יתקוף את ישראל בשטחה אלא יַפנה את מרצו לפעילות פוליטית בתוך לבנון.

רק בודדים בצמרת המדינית והצבאית של ישראל טרחו לבחון הנחה זו. רק בודדים העזו לומר את המובן מאליו: שפעילות פוליטית והמשך התוקפנות הצבאית אינם תרתי דסתרי. אפילו כאשר, במהלך השנים הבאות, בנה חיזבאללה בשקדנות, בכספים ובחומרי גלם שהוזרמו אליו מאירן ומסוריה, את "שמורות הטבע" המתוחכמות שלו שבהן הסתיר את משגרי הרקטות; אפילו כאשר הארגון יזם לפחות 19 אירועי ירי והסתננות אל תוך ישראל, שבהם נהרגו 18 חיילים ישראלים וחמישה אזרחים ונפצעו עוד רבים; אפילו כאשר הלך התברר בוודאות שחיזבאללה הוא ארגון חזית אירני, הפועל בשליחות אירן ומתכונן לתקוף את ישראל ברגע שיצטווה - אפילו אז, רבים בישראל, ובתוכם כמה ממפקדיו הבכירים של צה"ל, נותרו נאמנים לטענה שחיזבאללה אינו איום רציני. הם הצדיקו את עמדתם בטענה שמאמציו של הארגון מופנים עתה לבניין מעמדו הפוליטי בלבנון; שהוא יעדיף מטרה זו על פני הירתמות להרפתקנות האירנית; ושבכל מקרה, על הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה אפשר להתגבר, ואילו למלאי העצום של הרקטות קצרות הטווח שבידיו אין משמעות אסטרטגית.

הזנחת אימונן של יחידות המילואים, הקיצוץ בתקציב הביטחון, מצבם העלוב של מחסני החירום - כל אלה שיקפו אף הם אמונה משאלתית ומוטעית כי למעט האיום הבלתי קונבנציונלי הנשקף מאירן המתגרענת, כל יתר האיומים על ישראל מעבר לגבולותיה הבינלאומיים הם למעשה איומים מוגבלים.