בורא עולמות גנוזים

התערוכה שננעלה היום במוזיאון תל אביב היא נצחונו המובהק של האמן הנפלא גם כאשר הוא עצמו החמיץ בחייו אירוע זה. הודות לעקשנותה של האוצרת, גילה בלס, נפתחה הדרך לתערוכה שהיא פרי מחשבה מעמיקה בכל היבט שלה. בלס הרחיבה את תרומתה באמצעות מחקרה המדוקדק ורב השנים על רוברט בזה, סיפור חייו והיקף יצירתו. מחקרה המאלף שימש ליצירת ספר קטלוגי מרהיב שאותו ערכה בקפידה ראויה לשבחים ויצא לאור על-ידי מוזיאון תל אביב. המחקר, המקיף היסטוריה שלמה של האמן ודורו, מפרש היטב את מהלכיו ושלבי התפתחותו הבלתי פוסקת של בזה עד יומו האחרון. הקטלוג אוצר בתוכו את נשמת התערוכה וכשיורד עליה המסך במוזיאון, כדרכו של עולם, היא תישאר חיה וקיימת בקטלוג המרהיב המלווה אותה.

הפסל היהודי האמריקני ג'ו דוידסון (1959-1883) שהתפרסם כפסל דיוקנאותיהם של גדולי עולם, עבד בשלב מסוים בחייו על אנדרטת המשורר האמריקני הנודע וולט וויטמן, שאותו פיסל במלוא קומתו. יצירה מרשימה שהוא יצר בהשפעת קובץ שיריו הנודע של וויטמן "עלי עשב". בביוגרפיה שכתב דוידסון הוא מצטט כמה משורותיו של וויטמן. בתוכן השורות הבאות שהרשימו אותי כתמצית חייו של רוברט בזה (תרגום: ש. הלקי):

• "רגלי וטוב-לבב אני יוצא לדרך הרחבה,
  בריא, חופשי, העולם כולו לפני -
  והנתיב הארוך, החום אשר לפני
  מוביל אל כל מקום אבחרהו."

קו מאפיין נוסף בכל מחוזותיו כפסל וצייר מתבלט בממדים של יצירותיו. הקטנים בעבודותיו יכולות להיחשב כדגמים בלבד ובכל זאת כל אחת מהן נתפסת מיד בעיני הצופה כיצירה שיכולה להתבצע בסדרי גודל מונומנטליים. פרופ' בלס מדגישה היטב את הנקודה הזו בהציגה בתערוכה כמה עבודות קטנות בצד אותן עבודות בגודל כובש קיר.

מעולם לא זלזל רוברט בזה במקורו של החומר או בצורתו. כל חומר וכל צורה היו טובים בעיניו לצורכי פיסולו ואף הציתו את דמיונו המתלקח. דמיון עשיר זה סייע לו להיבנות כפסל מאתגר המשתמש בכל חומר מהחומרים המקיפים אותו בבית, ברחוב ובשדה. אני סבור שפסליו וציוריו, על כל השונה בהם רק לכאורה, מקיימים ביניהם דיאלוג המסייע למתבונן להבין את מקורות יצירתו המזינים את מדורת היוצר הפנימית שלו; מצד אחד הוא מתגלה במלוא עדינותו כמעט כמלטף את הנייר, הקרטון או הבד, ומצד שני אינו מהסס להשתמש בפסליו כבעל אגרוף מפלדה. הקשת הרגשית הרחבה הזאת היא שגרמה לו לקבל כל חומר כראוי לסייע בביטויו היצירתי.

ביצירתו של בזה אין גבולות. הכול אפשרי. דומני כי משום כך ניתן גם לראותו כאח לרעיו המשתייכים לתנועת הדאדא. קרבתו אליהם רבה ועמוקה. בזה ביצירותיו כפסל רב הבעה והשראה נחשף כתמים-דעים עם בשורת "אסלת הרחצה" של מרסל דושאן, המצהיר בעזרתה שכל מה שנמצא בעולמנו עשוי לשמש מבחינת חומר את היוצר, ובצדק. כמוהם גם ביטא את עמדותיו החברתיות בחפשו דרך לזעוק את זעקת האדם הקטן המשמש כלי במשחק ציני המנוהל בעולמנו בידי מנהיגים וטייקונים כוחניים וצמאי דם. היה זה צבע הדם הזועק ומצמרר שבו לא היסס להשתמש באחדות מעבודותיו, שקולן קול מחאה נוקבת בחפשו את דין הצדק. בזה היה ללא ספק אמן אוניברסלי גם בעצם היותו מעורב עד צוואר במכאובי-עולם פצוע.

רוברט בזה (נולד באתונה ב-1908, נפטר בגבעתיים ב-1998) גדל בחיק משפחה יהודית מסורתית ונשלח על-ידי אביו הסוחר להרחיב את השכלתו בפנימייה "גלאטה סאראי" באיסטנבול, שם למד עד היותו בן שש-עשרה כאשר אביו הלך לעולמו. עד אז השתלם גם בלימודן של שתי שפות חשובות לעתידו, צרפתית ואיטלקית, ונעשה פרנקופיל מובהק, היונק ומרחיב עולמו מהתרבות הצרפתית העשירה. לימים יכול היה על נקלה למצוא עצמו בפריז כיקיר תרבות צרפתית. יחד עם זאת היה ונשאר אוהב גדול של מולדתו העתיקה, שאליה הגיע בעקבות הולם לב צעיר, לאחר שהכיר ביוון צעירה מפולין שהייתה בדרכה לארץ והוא החליט לבוא בעקבותיה באמצעות מסע מסוכן וכמעט הזוי.

עם בואו של בזה לתל אביב, לאחר מסע שאת רובו עשה ברגליו בשנת שלושים וארבע של המאה הקודמת, הוא התקבל בזרועות פתוחות לחבורת היוצרים התוססים של העיר הלבנה. הייתה זו קבוצת אנשים צעירים שכל אחד מהם הגיע לארץ בכוחות עצמו ותוך תקופה קצרה גילו איש את רעהו. העיר הצעירה שלחוף הים התיכון שימשה מדגרה מרגשת לכל אלה שהיה להם מה לומר במלה, בצליל ובצבע.

היוצרים חיו במעגל אחד, כמו הורה משותפת. אף כי לכל אחד ממחוזות היצירה היה מעגל נפרד משלו. בתוך מעגלים אלה צמחו גם קבוצות המבטאות השקפות שונות שהחריפו עד ליריבויות אידיאולוגיות. אלה באו במרוצת שנות השלושים לביטוי חד ובוטה, כמו במאבק שניהלה קבוצת משוררים חסידי השירה המודרנית המונהגת בידי המשורר אברהם שלונסקי ועמיתו הסופר אליעזר שטיינמן (אביהם של הסופרים נתן ודוד שחם). הם יצאו חוצץ כנגד משוררים "מיושנים" והתכוונו לחיים נחמן ביאליק והמשוררים הצעירים הנוהים אחריו. התקפותיהם המוחצות של משוררי המודרנה על המשוררים המיושנים לדעתם, התגברו לאחר מותו של ביאליק. "האחרים" נאלצו להתגונן וקיבלו עליהם את חסותו של המשורר יצחק למדן, ששימש גם כעורכו של הירחון החשוב לספרות "גליונות", אותו הקים בשנת מותו של ביאליק.

במקביל לזירות שבהן התנהלה "מלחמת המשוררים", התפתח שסע ברור גם בין חברי אגודת הציירים והפסלים ההולכים בתלם הציור הפיגורטיבי לבין המעטים, כמעט בודדים, שכבר נהיו קשובים לרוחות האמנות המודרנית שמרכזה היה בפריז. התהליך הזה התחיל לקבל ביטוי לוחמני כשהצייר יוסף זריצקי (1985-1891) שחי בירושלים ועזב אותה לטובת העיר הלבנה ב-1929, התחיל לבטא את מורת רוחו מתופעת הסגירות של רוב חברי האגודה. אלה נמנמו ביצירתם המשעממת כמתערסלים בנחת בים רוגע של ציור הקרוב ברוחו לאימפרסיוניזם רוסי הנגוע בדרך כלל גם באקדמיזם שלעתים מכביד כחונק.

זריצקי, מהמבוגרים בין אמני הארץ, לא רק שהיה בעל אישיות דומיננטית אלא גם צייר ראשון במעלה. שייך היה לאלה שבעצם מעשה יצירתם מולידים תנועה אמנותית חדשה והוא נהיה לנסיך המופשט והאוונגרד, איש צועד לפני המחנה. בואו לתל אביב סימן את תחילתה של מהפכה אמנותית שעתידה הייתה להסתיים כעבור שנים בהחרמת אגודת הציירים והפסלים ובהקמת קבוצת "אופקים חדשים" ערב מלחמת השחרור. "אופקים חדשים" מוערכת מכבר כצומת החשוב ביותר בתולדות האמנות הארץ-ישראלית, והשפעתה ניכרת במחוזות היצירה שלנו עד היום. רוברט בזה נמנה עם מייסדי הקבוצה והשתתף בתערוכותיה הראשונות עד לנסיעתו לפריז ב-1954. לתל אביב זו של דיונות יפהפיות ויצרים ומלחמות יוצרים אלה כנגד אלה, נקלע הצייר הצעיר רוברט בזה והוא אז בבואו בן עשרים ושש, אך כבר בעל עבר של צייר שנחשב ביוון לאחת ההבטחות הגדולות בתחום האמנות הפלסטית. באותה תקופה של עלייתו טרם התגלתה נטייתו לפיסול.

בזה התוודע לכישרונו כבר בילדותו ובנערותו. בשובו מאיסטנבול לאתונה, נעשה תלמידו של הצייר הרוסי אורלוף, דיוקנאי נודע ובעל שם, שעמד מיד על יכולתו הברורה של תלמידו האתונאי. מכאן קצרה הייתה הדרך לאקדמיה וכבר בהיותו בן תשע עשרה או עשרים, הוכתר האמן הצעיר באחד הפרסים החשובים ביוון. חד עין היה וכבר אז נעשה קשוב לרוחות המסעירות של יוצרים מהפכניים מסוגם של פבלו רואיז פיקאסו וז'ורז' בראק, וכשבא לארץ שמח לגלות את זריצקי ואלה הסובבים אותו, צעירים ממנו בעשר ובעשרים שנים ואף יותר שראו ב"זקן מירושלים" את אדמו"רם המובהק.

מתחילתו בארץ זכה רוברט בזה להערכה רבה. עמיתיו הבחינו כי נמצא בו יסוד של ליריקן גאוני. הוא לא היה צריך להיאבק על הבנת האור הזוהר. כיליד יוון זכה בידיעת רזי האור הכמעט מיסטיים, אלה המאפיינים את הארצות השוכנות לחופו של הים התיכון.

גילה בלס, שמחקרה המקיף על בזה נקרא כיצירה ספרותית מרתקת השואבת את הקורא אל תוכה, ידעה כיצד לגוון את כתיבתה על שלבי יצירתו של בזה בלחלוחית של יצירת מעין דיאלוג. דיאלוג חרישי, אך מאלף שאין כמותו, שקיימה בינה לבין אחרים שכתבו הערכות ורשימות על האמן במרוצת השנים. בין אלה נמצאים יואב בר-אל, ז'אק עובדיה, רן שחורי, שלמה שבא, ראובן ברמן, גדעון עפרת ואחרים. באחד הדיאלוגים האלה, המשובצים לאורך שולי עמודי הטקסטים, מוזכר מרדכי ארדון שציין בנימת קנאה את מאטיס המהלך באתונה והוא "קל רגל וקל יד" כאילו מדובר באמן שאביבו נצחי, שכן יצירת מאטיס מאז ומעולם נעטפה באווירה אביבית שיש בה חותם קלילות שאין למוצאה בעונות אחרות של השנה.

יצירותיו של בזה מוכיחות כי הוא אינו נופל ממאטיס, לא בערך יצירתו לא ברמת התרוננותו והפלטה שלו מעידה על אביביות שכזו והפרטיטורות הצבעוניות שלו מתקיימות כמו זה עתה נולדו. האביב הנצחי של בזה נחתם לאורך דרכו לתמיד להזכיר את היותו איש שגדל לחוף הים התיכון ושוטט גם בין איי גן העדן הפזורים בים האגאי. דומה שהתערוכה הנדירה הזו במוזיאון תל אביב חתומה כולה בשקיפותו. יש בו בבזה מסוד הצמצום. אין נגיעה מיותרת בציוריו. אך כך זה גם בפסליו. לא סתם מדובר באמן מבריק ובעל כלים שבהם התברך לחשוף בלי מאמץ את היותו וירטואוז בעל שאר-רוח כובש לבבות. הקטלוג העשיר שהופק בעריכת פקופ' בלס מתמקד בהישגיו של בזה כאקוורליסט שאין למעלה ממנו, כצייר היודע את סוד האקריליק לא פחות משליטתו ברזי צבעי השמן, ויכולתו מופלגת כפסל עז ביטוי שכל חומר נחשב בעיניו כראוי לבטא את הגיגיו ודעותיו הנחרצות על האדם, ייעודו הבלתי מפוענח והעולם המתנדנד בלי הרף בין טירוף לבהירות תבונה.

בתוך עולם מסוכסך זה צועד לו בזה בבטחה כאדם אשר משעולו ברור לו תמיד. בודדים, ממש ספורים, ציירו את עולמם מתוך חדווה צבעונית הפורצת מתוכם באלומות אור כפי שבא הדבר לידי ביטוי אצל בזה, בשלמות. שוב חזר והוכיח כי שיעור קומתו כשל רבי האמנים הדגולים ולא רק כמלחין פלאי הניזון ממקורות אור נדיר. בין עונות מלחמה למלחמה נתן ביטוי חד, תמציתי, גם למתרחש סביבו וקטל האדם היה נורא בעיניו. את מצוקותיו כפילוסוף ביטא גם בציוריו, אך בעיקר בפסליו שבהם השתלב היטב עם חשובי הפיסול האוונגרדי בפריז של שנות ה-50 וה-60. שמו של בזה הלך לפניו, פסליו הוצגו בשורה של תערוכות חשובות והאסמבלז'ים המפתיעים שלו התפרסמו יותר ויותר, וההכרה בערכו ובמעמדו הבכיר לא אחרה לבוא כשזכה בשורה של פרסים.

התערוכה במוזיאון תל אביב הדגישה כי התקרבותו של בזה להפשטה ולצמצום עצמים ודמויות מזוהות גרמו לו לעשות צעד גדול קדימה אף יותר ממאטיס, שגם אצלו ניכר משלב מסוים צמצום שכזה. אך בעוד מאטיס לא התנתק מהפיגורטיבי, שבו עשה שימוש רב השראה, עלה בידי בזה להוכיח כי אין לו מתחרה בקומפוזיציות שהעניק להן משמעות אישית ביותר בעזרת מכחוליו המרקדים כמכחולי אשף קסום. די היה לו ברמז קל של עצם או דמות אדם לקשור עצמו לטבע שבו מצא השראה בלתי נדלית, בעיקר בים שאותו אהב בכל נפשו כדייג מושבע. היציאה לצייר בחיק הטבע פרנסה את דמיונו ואפשרה לו ביד נדיבה לפרש את הנופים תוך הפשטה כמעט מוחלטת שהקנתה לו עמדת אמן שאין בכיר ממנו בתחום הזה. בתהליך ההפשטה הוא ברא עולמות גנוזים משלו, שקשה למצוא בדומה להם ולעושרם אצל יוצר אחר.

דווקא על רקע פטירתו לא מכבר של הצייר אביגדור אריכא (אין קרבה משפחתית לכותב רשימה זו. ע.א.), כשעיתון הארץ העטיר עליו שבחים כראשון בין ראשונים, מתבלטת עוד יותר חשיבות תערוכת הרטרוספקטיבה הנפלאה הזאת של יצירות רוברט בזה, שהיה צנוע לאין שיעור מאריכא אך לדעתי חשוב ממנו כאמן. בזה באמת תרם תרומה משמעותית שהשפיעה על אמנים רבים, בעת אביגדור אריכא, האמן המוכשר והרשם המעולה, כמעט ולא תרם דבר למנף אמנות בת זמננו. לא בזירת היצירה המקומית ולא במקומות אחרים, כפי שעשו בהצלחה חבריו ללימודים בבצלאל כצייר והמשורר שלמה ויתקין והצייר משה טמיר. בהשוואה שכזו שהגורל יצר בימים אלה, מזדקר שיעורו של בזה כיוצר שמתחילתו השתתף ותרם למרקם היצירה הישראלית והבינלאומית, המעיזה והלא שוקטת, החותרת לגילויים חדשים.

בזה היה שחיין שלא נרתע מגלים גבוהים כי גם הים היה נחלתו. הוא התגלה כאמן שמעולם לא חדל מלהתפתח ולגלות מחוזות קסומים ותוך הליכים אלה נחשף כיוצר ענק ואיש הגות מעמיק בזכות הוירטואוזיות שלו שאינה חסרה כפסיק מזו של אמנים אחרים שנמצאים סמוכים לכותל המזרח של המובחרים. כול כולו היה חתום מתחילתו במקוריות ובסקרנות בלתי נדלית הן לגבי מצבו העגום של העולם בו אנו חיים והן לגבי מצבו המדכדך של האדם הקטן. ביצירותיו, בעיקר כפסל אך גם בציוריו, היה בזה בעל גישה חברתית אכפתית שנבעה משורשי נשמתו, והוא לא היסס להתבטא בבואו לעשות שימוש חריף בפסליו להציג את עמדותיו.