בודד ומנוכר, בידי שונאי ישראל טרוריסטים צמאי-דם, מוחזק גלעד שליט. את גלעד לא מבקרים אנשי הצלב האדום וזכויותיו המעוגנות באמנת ז'נבה מופרות חדשות לבקרים.
ישראל נלחמה בחמאס לאחר החטיפה, בניסיון להשיב את גלעד, לאחר שמאסו תושבי שדרות והסביבה בטילים אשר נפלו עליהם יום-יום. יצאנו למבצע עופרת יצוקה. במבט לאחור, אני כבר לא בטוח שהמטרה אי-פעם הייתה להשיב את שליט בכוח הלחימה ובכוח הזרוע.
המשט הטורקי של אותם שונאי-ישראל צמאי-דם אומנם לא הצליח לפרוץ את הסגר המוטל על עזה. אותו סגר אשר הוטל כאמצעי לחץ על החמאס שישחרר את גלעד.
כחלק ממסע הלחצים, אף הוחלט בכנסת על שלילת זכויותיהם של אסירי חמאס ללמוד, לצפות בטלוויזיה, לחיות חיים טובים. מסע הלחצים הבינלאומי על ישראל צלח וכעת נראה כי חברי הקבינט מסכימים להקל על הסגר שהוטל על עזה. בינתיים גלעד שליט נמק שם. גלעד עדיין חי.
אני הייתי תמיד בצד שמתנגד לעסקות עם החמאס, במיוחד בעבור אסירים רבים. המחיר נראה גבוה מדי, הסיכון נראה גבוה מדי. אך ההתרפסות הממשלתית הקבועה מול ארצות הברית עם ההקפאה, מול טורקיה והמשט, עשתה את שלה. אני מתנגד לעסקה. צריך להביא את החמאס לנקודה בה תהיה הצעה שאי-אפשר לסרב לה, משהו בסגנון "הסנדק", או לפחות "סופרנוס".
