הפרשנים סברו שתמיכת רוב הציבור במלחמת עזה תתורגם לתמיכה בברק ובמפלגתו בבחירות לכנסת. אלא שהציבור הוריד אותם לתוצאה הנמוכה ביותר של מפלגת העבודה (לגלגוליה) אי-פעם.
ברק דחף להתנגדות לשיתוף-פעולה עם ועדת גולדסטון (בניגוד לעצות כמה מחבריו, כשרים הרצוג ומרידור, שהציעו למזער נזקים על-ידי השתתפות בעבודת הוועדה). "דו"ח ועדת גולדסטון" המחיש את כשלון גישת ברק.
במפלגתו הוביל ברק קו תקיף של בידוד הח"כים של "הרביעייה". התוצאה: שניים מהבולטים בצמרת "העבודה", השרים לשעבר
אופיר פינס ו
יולי תמיר, פרשו מהכנסת, והורידו באחת את רמת הסיעה.
ברק הוביל להתפטרות מזכ"ל "העבודה"
איתן כבל, ומינה במקומו כמנכ"ל את נאמנו שירי וייצמן. התוצאה: הרשות לניירות ערך גילתה הסתבכויות בעסקיו של שירי וייצמן, והוא נאלץ לעזוב בימים אלה את מנכ"לות המפלגה.
ברק הואשם באחריות לפזרנות הכספית של משרדו, הן בתערוכה הצבאית בפריז והן בהתכנסות המסורתית במשרד ביום העצמאות.
ברק דוחף את נאמנו
שלום שמחון לתפקיד יושב-ראש הקק"ל, בסדרת תרגילים מפלגתיים לא חוקיים. לא חוקיים – קבע בשבוע שעבר בית-המשפט המחוזי בפתח-תקוה.
ברק דחף לעצירת המשט בכוח, בניגוד לעצת מזכיר הממשלה עו"ד האוזר, יועצו של ברק
איתן הבר, ורבים אחרים. בשל כך, וכמובן בשל תפקידו כשר הביטחון, מוטלת עליו האחריות לתוצאות המשט.
ברק התנגד לחקירת אירועי המשט בוועדת חקירה בין-לאומית, בוועדת חקירה ממלכתית, ובוועדת בדיקה משפטית. השר פואד בן-אליעזר, שהיה עד לאחרונה מגדולי נאמניו של ברק, תמך בוועדת חקירה ממלכתית, והשמיע ביקורת על קבלת ההחלטות לפני המשט.
תומך נלהב נוסף של ברק בצמרת "העבודה", מזכיר ההסתדרות עופר עיני רב העוצמה, התרחק אף הוא לאחרונה מברק.
בסיעתו המצומקת נותרו לו, מתוך שלושה עשר חברי כנסת, שני תומכים בלבד: סגנו
מתן וילנאי וחברת-הכנסת
אורית נוקד.
ובשבוע שעבר, בבחירות הפנימיות ב"עבודה" ליושב-ראש "המשמרת הצעירה" (הפעילים עד גיל 35), התגייס ברק במלוא כוחו לטובת המועמדת דר נדלר. בימי המהומה להקמת "פורום הבדיקה" לאירועי המשט, גייס את אחרוני נאמניו לפעול לטובתה, וטרח להרים טלפונים עבורה לצעירים. התוצאה: השר הרצוג, עופר עיני, שלי יחימוביץ' ו
עמיר פרץ - הביסו את ברק ואת נדלר, והביאו לבחירתה של מיכל בירן. ההתבזות האחרונה של ברק – בינתיים.
גילוי נאות: תמכתי בברק, והייתי חבר במפלגתו. כאשר ברק יצא לוועידת קמפ-דיוויד, ביולי 2000, האמנתי שהוא כן בכוונותיו להביא לשלום עם הפלסטינים, תמכתי בו בכל מאודי, וסייעתי לו בבחירות מול שרון. כאשר התפטר מראשות "העבודה" לאחר שהפסיד בבחירות, ומצנע הודיע שיתמודד על התפקיד – התפקדתי ל"עבודה", והתנדבתי לכהן כמרכז המבצעים שלו ושל המפלגה. לפני כשנה וחצי, לאחר שנוכחתי לדעת שברק הולך ומימין בעמדותיו, עזבתי את מפלגת העבודה.
ודווקא עכשיו, יש לברק צ'אנס נוסף, כנראה צ'אנס אחרון.
מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל הדרדר לאחרונה לשפל מאיים (וראו פירוט במאמרי הקודם כאן, "מלחמה כוללת?", מ-17.6.10). במקביל, התעצמו והלכו האיומים הביטחוניים מכל עבר: מאירן, מסוריה, מהחיזבאללה בלבנון, מהחמאס בעזה, ואף מטורקיה.
מדאיגה מאוד ההצטננות ביחסים עם מצרים, עם ירדן, עם הרשות הפלסטינית – ואפילו עם ערביי ישראל. בעוד שלושה חודשים, ב"ספטמבר השחור", צפוי נתניהו להכריז על חידוש הבנייה בהתנחלויות עם תום "ההקפאה", ובכך יגיש את הגפרור לחבית חומר הנפץ. יש רק דרך אחת למנוע התלקחות: ליזום מהלך מדיני. למשל: להכריז על נכונות לבדוק ברצינות את "יוזמת השלום הערבית". ויש רק אדם אחד שמסוגל לדחוף לכך:
אהוד ברק.
צ'אנס אחרון לאהוד ברק. ואולי, חלילה, לכולנו.
