אור בקצה המערה

ואחר כל הדברים האלה עלו כל המתכנסים על ג'יפים ורכבי שטח ליד משטרת אום-דרג', ונסעו בדרכי המדבר אל אתרי מחנות הצבא הרומאי אשר צר על מערות המפלט לפני אלף שמונה מאות שבעים וחמש שנים – ועדיין נראות גדרות האבן שלהם – ובאותם אתרים עצמם היו מחנות החופרים במבצע ההוא, חיילים וארכיאולוגים יחדיו, לפני חמישים שנה.

זה המקום לציין לשבח את המארגנים – נדב אברמוב ואנשי מרכז הלימוד והסיור בסוסיא ומכללת הרצוג גוש עציון – אשר 'תקתקו' את יום העיון והסיור למופת, בשילוב מנצח של מדריכים מעולים וניהול קפדני ויעיל.

בָּרמה שמעל נחל חבר, אל מול מערת האגרות ומערת האימה, נערך טקס הסיום. דגלי המדינה ודגלי המועצה האזורית הר-חברון התנופפו על שפת צוק המפל הגדול, וצביקי בר-חי – ראש המועצה – דיבר אל משתתפי הכינוס הניצבים מסביב. מסוקו של אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, נוחת בגבעה סמוכה – הוא נוטל את המיקרופון האלחוטי ומחבר בדבריו בין לוחמי בר כוכבא ולוחמי צה"ל, חוליות בשרשרת של הקרבה, אמונה וחזון, מורשת והגשמה. אחת המדריכות מסכמת בדברים מפעימים – מה היה אומר בר כוכבא לוּ ידע שסוף סוף קום תקום מדינת ישראל החופשית, שחיילי ישראל ימצאו את פקודותיו, ומפקדי הצבא יחלקו לו כבוד.

ואכן, הדברים מרטיטים. הצירוף של דברי הימים הקמים ועומדים, 'חיים ובועטים' בלב מציאות ההווה – כשקוראים אנו את איגרות בן כוסבא, כשחיילינו קוברים בכבוד את שלדי לוחמיו אשר דמם ניגר ונאסף אל חיק הארץ הזאת – הריהו צירוף רב כוח, מזון מרוכז להמשך המסע אל חירות ירושלים ובניין בית עולמים. שוב נזכרים אנו באיגרת ברכתו של הרב קוק לחניכי 'בני עקיבא', שיאחזו במידת רבם – מידת "התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא". כמוהו חרת גם אצ"ג את העיקרון הזה בלוח השיר, לאמור: "ואמת היא תורת בר-כוכבא גם בִּנפול ביתר / ואמת היא תורת גוש-חלב עד אחרית יוחנן" (בַּקובץ: 'אזור מגן ונאום בן הדם', כרך ב' בסדרת כל כתביו).

ואולם, אין לטשטש את צידו השני של המטבע. חובה עלינו לשאול גם מה היה אומר בר כוכבא לוּ ראה את מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי להותיר את הר הבית בשליטה מוסלמית, את שוטריה המונעים בזרוע כל לחש תפילה שם, את חייליה גוררים בכוח מתיישבים על אדמת ישראל והורסים את בתיהם – על-פי צו אלוף הפיקוד הממלל דברים לכבוד שמעון ולוחמיו... אילו רק יכול היה המפקד להכתיב עוד איגרת לסופריו, אפשר כי היה מצווה עליהם לכתוב שנית את שכתב כבר אז, ולהזהיר את נושאי המִשׂרות והדרגות "שֶאני נותן תַ'כּבלים ברגליכם, כמו שעשיתי לבן עפלול"...

הרב יעקב מדן – ראש ישיבת הר עציון – אמר ברגש רב דברים חיים ומאירים, ולרגעים נדמה היה שהוא דובר בהתכנסות החכמים (בבני ברק?), הדנים אם לקום ולמרוד או לנשוך שפתיים... הוא התפלמס עם הרב בני לאו אשר בספרו 'חכמים' דימה שמלכתחילה היה המרד בבחינת 'דרך ללא מוצא', שכישלונו המר הריהו בניין אב לעצם מהותו, שקולו של רבי עקיבא היה דעת יחיד, ושצדק ממנו רבי יוחנן בן תורתא שהעלה עשבים בלחיי עקיבא עד שלא יבוא משיח בן דוד... במחלוקת זו בין הרמב"ם לבין הרב לאו – האם היו כל חכמי הדור עם רבי עקיבא ובן כוסבא או אם לאו – התייצב הרב מדן אחרי הרמב"ם. הוא הסביר שכאשר הכריז רבי עקיבא "דֵּין הוא מלכא משיחא" הייתה כוונתו ששמעון הוא בחזקת משיח – שהפוטנציאל קיים, שהמרד ראוי – אלא שהאיש כשל אחר כך ב"חוש הרֵיח של הדין" כאשר הרג את רבי אלעזר המודעי, שותפו למרד, ואז פרשו ממנו חכמים.

השאלה שעליה בא הרב מדן להשיב, הייתה: האם היה המרד מחויב המציאות. לעניות דעתי אין זו כותרת הולמת, שהרי אין זה ברור מראש – ואף בדיעבד לא תמיד – מהי בעצם "המציאות" הזו האמורה לשמש קנה מידה. ארחיק לכת ואומר שהמרד – כל מרד – אף פעם אינו "מחויב". תמיד קיימת האפשרות להיכנע, להידרס בַּסנדל המסומר, להסכין עם השלטון הזר, להיאנס שלא למול את הבן, להתרגל לפסל יופיטר (או 'קובת א-צכרה') על מקום קודש הקודשים. לכן – תמיד – יהא המרד נעשה "בהתנדבות", באש נפשם של המורדים שאינם יכולים עוד להבליג ולהשלים עם "המציאות", והם יוצאים לשנותה מן היסוד. במילים אחרות, הרי זו שאלה של ערכים – ערכי היסוד של נפש העם, אשר הם התשתית למציאות חייו, והם היוצקים את אמַת המבחן ואת קנה המידה המחייב.

ואכן כך סיכם הרב מדן את דבריו, שאילו השלימו אז חכמים ולוחמים עם גזירת המילה, עם הגזירה האוסרת את טבילת הנשים, עם ה"הגמון" הגורר כל כלה אל מיטתו בליל כלולותיה – ועל הכול, עם ירושלים החרֵבה שהפכה ל'אליה קפיטולינה' וצֵלֶם ניצב בלב הר הבית – היה זה כיליון רוחני של העם. כניעה הייתה חורבן האומה, והיעלמותה מעל במת ההיסטוריה הייתה רק שאלה של זמן. במצב דברים שכזה – על-פי ערכי ישראל הראויים – מחויבת היא המלחמה כדין 'פיקוח נפש' לְדורות, גם אם מחירה הוא פגיעה אנושה בגופו של הדור החי בַּהווה, כפי שאמנם אירע.

הרב מדן חרז גם כמה חידושי הבנה בדברי חז"ל, והבריק ברק כשפירש כי "שועל" שראו רבי עקיבא וחבריו יוצא מבית קודשי הקודשים אינו אלא כינוי לאדריינוס – או פסלו, או רומא כשם כללי – כי כך כינו חכמים את מלכות אֱדום הרשָׁעָה תחת מכבש הצנזורה (ובוודאי לא סברו כולם כי "תַעלא בעידנֵיה סְגיד לֵיה")...

אחר כך עלה לבמה איש כסוף שיער, נראה 'כבן שבעים שנה' – יוסף אבירם – וסחף את הקהל בהתרגשותו המאופקת, בזיכרונו החד ובדרך שבה הוא 'חי את הדברים'. אבירם היה בן ארבעים וארבע כאשר עמד בראש החברה לחקר א"י ועתיקותיה, וניהל את מבצע החפירות במערות המפלט במדברי יהודה. "אני השריד היחיד", הוא פתח ואמר – חמישים שנה אחרי – כשהוא בן תשעים וארבע... הוא שחזר את צמרמורת הרגע שבו בא אליו יגאל ידין, הניח דף על השולחן ואמר לו: "קרא!" – "משמעון בר כוסבא נשיא ישראל"... אי-אילו ממחטות נייר ספגו כמה דמעות כשתיאר אבירם את בכי התרגשותן של גולדה מאיר ורחל ינאית בן-צבי בצריף הנשיא, בַּמעמד שבו קרא ידין באוזני יצחק בן צבי – נשיא המדינה – את איגרתו של "הנשיא האחרון של מדינת ישראל".

אבירם הוא אשר דחף כל השנים לפרסום מכלול הממצאים מאותו מבצע. הנה זהו המצב היום: ידין פרסם באותן שנים כרך על הממצאים החומריים, והבטיח שפרסום מלא של התעודות ייעשה "בכרך הבא", אשר לא ראה אור מעולם. חלפו שנות דור עד שפורסם כל החומר הכתוב על-ידי עדה ירדני בשלושה כרכים, אבל – אוי לאותה בושה – הארמית והעברית של פקידי בן-כוסבא פורסמה באנגלית... עד היום לא נמצא האיש או המוסד – ובעיקר הממון – לפרסום התעודות בעברית. אם למי מן הקוראים ישנו רעיון טוב בעניין זה, המצפה לגאולה, ירים נא שפופרת ליוסף אבירם.

ד"ר דורון שר-אבי ניגש "לעשות סדר" במכלול הממצאים הכתובים – בידענות מופלגת ובחן רב. שנים ארוכות הקדיש דורון לחקר התעודות, תוך כדי הדרכה בשטח, בצד היותו גם מרצה לבוגרים ומוביל נערים בשבילי הארץ. הרבה ניתן ללמוד – כך מסביר שר-אבי – על חיי היומיום של האנשים ההם, בדור בו התגבשה ההלכה התנָאית. הרבה ניתן ללמוד על הליכותיהם, על לשונם, על שמות האנשים ויישוביהם, על ענייני משפט וחברה, ובעצם – על מה לא? עֵדה ראשית לכך היא בבתא בת שמעון מן הכפר 'מחוזא' (= נמל) בעבר הירדן, אשר ברחה עם אנשי עין גדי אל מערות המפלט, ושם מצאה את מותה. בבתא זו נטלה עמה את ארכיונה צרוּר בסל נצרים, ומתעודותיה יודעים אנו כה הרבה עליה ועל משפחתה, על נכסיה – ואף על מצב בריאותה – עד שדורון מפטיר כי בוודאי לא הייתה בבתא רוצה שנציץ אל כל סודותיה...