לפנינו שתי פרשיות, לכאורה, שונות ומנותקות אחת מהשנייה. פרשת "הנשיקה" של
חיים רמון לחיילת, לפני ישיבת הממשלה על ההחלטה לצאת למלחמת לבנון השנייה. ומנגד פרשיית טיולי
אהוד אולמרט בעולם, במימון כפול ומשולש, תוך ניצול הכספים הכפולים לטיולי המשפחה בתוספת פינוקים שונים. בשתיהן מדובר באי-מסירת חומר רלוונטי לסניגוריה.
לפי כתב האישום שהוגש נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בפרשת ראשון-טורס, הייתה מנהלת האירועים העדה המרכזית, שתיאמה וביצעה את הנסיעות דרך סוכנות ראשון-טורס. במסגרת חקירתה מסרה מספר עדויות ארוכות, תוך התייחסות ליצירת מסמכים וראיות אחרות בכתב שמילאו דפים רבים.
התביעה ריכזה את עיקרי עדותה במסמך רב-עמודים, מתומצת עם שאלות ותשובות, ומסרה אותו לעדה, כדי שתעיד על פיו - מבלי למסור אותו תחילה גם לעיון הסניגוריה. כשהדבר התגלה בבית המשפט, הסניגוריה מטבעה, ובצדק רב, הקימה קול התנגדות נמרץ להליך פסול זה, ובית המשפט נאלץ להפסיק את הדיון כדי לדון בסוגייה ובהשלכותיה המשפטיות.
בשלב ב' דחה בית המשפט את בקשת הסניגוריה לדחות את המשך המשפט, כדי שהיועץ המשפטי לממשלה ידון בתלונות הסניגוריה בנושא המסמך והכנת העדה לעדות בניגוד לחוק ולפרוצדורה הפלילית. התוצאה - העדות תימשך ובית המשפט יתייחס לסוגייה בשלב מאוחר יותר, תוך שהעירו לתובע על המהלך, ביקשו הסבר ודרשו לא לחזור על התרגיל במהלך המשפט.
עיון בחומר החקירה: ראה סע' 80-74 חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982. כלל ברור וידוע הוא שחומר החקירה שבידי התובע לאחר הגשת כתב האישום, עומד לעיונו וקבלתו על-ידי בא-כוח הנאשם. סע' 77, 79 לחוק סדר דין פלילי אומר במפורש: "לא יגיש תובע לבית המשפט ראיה ולא ישמיע עד אם לנאשם או סנגורו לא ניתנה הזדמנות סבירה לעיין בראיה, או בהודעת העד בחקירה וכן להעתיקם, אלא אם ויתרו על כך". וכן ראה לעניין עיון בחומר החקירה גם בג"צ 233/85 ע' אלהוזייל ואח' נגד משטרת ישראל פד"י ל"ט (4) וכן בג"צ 5274/91 חוזה נ' שר המשטרה פד"י מ"ו (1) 726-724. ראה גם לנושא זה את ספרם של השופטים המחוזיים ד"ר משה שלגי וד"ר
צבי כהן - סדר הדין הפלילי - פרק 13 עמ' 267, 280.
מכאן ברור, שעל התביעה חלה חובה משפטית להביא לעיון הסניגוריה כל חומר חקירה וכל עדויות, לרבות מסמכים נלווים לחקירה בטרם העדות.
הזמנת עד למשפט, תוך מסירת מסמך לעיונו, לפני ובמהלך המשפט, שהוכן על-ידי התביעה לצורכי נוחיות או רענון זיכרון או תמצות העדויות, תוך שילוב של שאלות ותשובות כתובות מראש, גם אם הן מצויות בעדות - לא מקובלת ופסולה. יתרה מכך, הכנת מסמך מעין זה, מבלי להעבירו לסניגוריה לעיון, וקבלת הסכמתה לשימוש בו - פסולה, ועל בית המשפט להתייחס אליו בהתאם.
אי לכך, התנגדות הסניגוריה במקרה זה במקומה, מוצדקת ומעידה על מקצועיות וערנות משפטית. יחד עם זאת, אין בהליך חריג זה כדי לפסול את העדות, ועל בית המשפט להתייחס לכך במסגרת ניתוח עדות העד הספציפי ומתן משקל לעדותו ומהימנותו.
הסתרת חומר ראיות או שכחה
בתום לב, גם הן פסולות ונושאות עימן תוצאות מעשיות ומשפטיות. במשפט
עפר נמרודי, במהלך חקירתו של העד ניצב
משה מזרחי (ראש אגף החקירות דאז), התברר שבכספת שלו נמצאו מסמכים וזיכרונות דברים חיוניים למשפט ולסניגוריה שלא הובאו כלל לידיעת התביעה, הסניגוריה וכמובן בית המשפט. בית המשפט המחוזי בתל אביב התייחס לנקודה זו בפסק הדין, תוך העברת ביקורת על ניצב מזרחי וההשלכות לחקירה.
בנקודה זו ראוי לציין, שבמהלך משפט זה היו גם "האזנות סתר", שמתברר שחלקן בוצעו בניגוד לחוק, בניגוד לצווים של בית המשפט ואפילו נעשה בהן שימוש חורג ופסול. היועץ המשפטי לממשלה דאז
אליקים רובינשטיין (היום שופט בית המשפט העליון) כתב חוות דעת נרחבת בנושא זה, תוך העברת ביקורת נוקבת על דרך הטיפול בנושא "האזנות הסתר", על ההחלטה - החריגות, אי-הציות לחוק ולצווי בית המשפט. בסופו של דבר, היה באירועים אלו כדי למנוע מניצב מזרחי המשך שירותו במשטרה, והוא נאלץ לפרוש.
רק לאחרונה התברר, כי במשפט האונס של כמה צעירים מעין גדי, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, התגלה כי התביעה הסתירה ולא העבירה מסמך חשוב לסניגוריה, שהיה בו בסופו של יום כדי לשנות את התמונה כולה. ומשהתגלה הדבר והובא לידיעת בית המשפט, המשפט קיבל תפנית דרמטית עד לזיכוי.
מסקנה: יש יותר מדי מקרים של אי-מסירת חומר לסניגוריה, שאולי לא נעשו בזדון אבל בוודאי שנעשו ברשלנות. ומאחר שאנו דנים בדיני נפשות, אסור שהדברים יקרו ואסור שיישנו בעתיד. זהירות, מקצועיות, מיומנות וחתירה למשפט הוגן וצודק - יכולות למנוע זאת.
הכנת עדים למשפט - אין בנושא זה חוקים ותקנות. יש פרקטיקה משפטית, יש הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ויש פיקוח והנחיות של פרקליט המדינה ופרקליטי המחוזות. הכנת עדים נעשית הן על-ידי התביעה והן על-ידי הסניגוריה. הכלל הוא - מותר "לרענן" את זכרונו של עד, באמצעות מסמכים או עדות שלו שנמסרה במשטרה, אך אסור, באיסור מוחלט, להוסיף עובדות, פרשנויות והדרכה מה להגיד ומתי.
מותר להגיש את עדותו של העד לבית המשפט אם אין התנגדות, ומותר לחקור אותו הן בחקירה ראשית והן בחקירה נגדית על תוכן הדברים. במידה שהעד סותר את האמור בעדות, שוכח, לא זוכר, מפחד, מגמגם וכולי - הוא הופך ל"עד עוין" ואז נכנס לשלב של פרוצדורה שונה.
סיכומו של דבר צדקה הסניגוריה בפרשת אולמרט;
שולה זקן בתיק ראשון-טורס, שהקימה "קול זעקה" משפטי לגבי עדות הגב' זלצמן, אך עדותה לא תיפסל והמשפט ימשיך בנתיבו.
תגובת הפרקליטות, לטענת הסניגוריה, כי מדובר ב"ספין" תקשורתי וביחצנות - אינה משכנעת, שהרי מי שגרם לבעיה לצוף ולהפוך ל"נושא שבמחלוקת" הייתה התביעה ולא הסניגוריה. על כן, יש לצפות שכל צד בפרשה יעשה את מלאכתו נאמנה, בהתאם לחוק, ואז ייעשה משפט צדק.
לעניין זה - יש לחכות לחוות הדעת המסכמת של מבקר המדינה בנושא "האזנות סתר", כפי שעלה במשפטו של השר חיים רמון (בפרשת "הנשיקה"), שם לא נמסר לסניגוריה חומר האזנה רלוונטי להגנה במועד והדבר התגלה באקראי, תוך חריגות נוספות בתהליך החקירה על-ידי צמרת המשטרה והפרקליטות. הדוח של המבקר הוא בעל חשיבות משפטית חשובה בנושא חקירות.
