הניתוח (לגברים בלבד)

הכל החל כשברגע רומנטי, מאותם רגעים נדירים כשהילדים לא בבית, ליטפה אשתי את בטני המוצקה, או הכרס המשתפכת על-פי גרסתה. "מה זו הבליטה הזו מקדימה?", שאלה מופתעת. "הבליטה הזו הייתה פעם בשימוש רב, ועם הזמן הלכה והצטמקה", עניתי בתקווה להמשך הרומנטיקה.

"לא לזה אני מתכוונת, הוא לא מעניין אותי כרגע, אלא לבליטה בכרס". "לבטן", תיקנתי, ומיד בדקתי מה כל-כך הדליק את אשתי. ואכן, גוש עגלגל התנחל לו במעלה הבטן, נסתר בין קפלי השומן. "עכשיו אני קובעת לך תור לרופא", פסקה אשתי, ללא כל זכות ערעור מצדי. "צריך לבדוק את זה בדחיפות, היום בודקים כל דבר", ומיד פנתה לפורום הבריאות החביב עליה באינטרנט, ושלפה עשרות מקרים אומללים של הזנחה בבדיקת גושים קטנים במעלה הכרס של הגבר המקריח. ניסיתי להפחית בערכו של הגוש, לספר לה שהוא אצלי מזה מספר חודשים, מבלי שיזכה לתשומת לבה, אבל לא היה לי כל סיכוי מול הנחרצות שלה.

לאחר ביקור אצל רופא כירורג נקבע מועד להסרת הגוש, שבינתיים התחבב עלי, וחשתי את צער הפרידה ממנו. קיבלתי טפסים למילוי, שלמקרא הסעיפים השונים עליהם התבקשתי לחתום, הבנתי שאני עומד לפני ניתוח רציני ביותר. אחד הסעיפים המדאיגים היה "עליך לבוא עם מלווה לניתוח, וחל איסור לנהוג לאחריו". אם הניתוח כל-כך פשוט, על-פי גרסת אשתי, מדוע עלי לבוא עם מלווה? האם תפקידו לבשר למשפחה על התוצאות הטרגיות של הניתוח? ומדוע לא אוכל לנהוג? האם אני צפוי לפגיעה מוחית בעקבות ההרדמה המקומית? התחלתי להעלות ספקות לגבי ההיגיון שבניתוח, אך אשתי, מסיבות השמורות עימה, התנגדה לכל שינוי בתוכנית לשיקום גופי.

ביום המיועד הגעתי למרפאה, כשבדרך נפרדתי מכל המראות היפים של עירי חיפה, בהנחה שהסיכויים לשוב ולראותם, הולכים וקטנים ככל שקרב מועד הניתוח. לאחר מספר דקות מורטות עצבים הוכרז שמי ברמקול, נפרדתי מאשתי, ופניתי לכיוון הבלתי נודע. היא עצמה נשארה במסדרון, ממשיכה לקרוא בספר שהביאה, אדישה לסבל שאני עומד לעבור.

האחות שקיבלה את פניי, הורתה לי במבטא רוסי כבד ובחיוך מאולץ, לחלוץ את הנעליים ולשים אותן בשקית ניילון שנתנה לי, ובמקומן לנעול נעלי-בד סטריליות. במקביל ענדה לידי טבעת זיהוי. עכשיו הבנתי. היא משתפת פעולה עם זק"א, ועושה את ההכנות לזיהוי מהיר של גופתי לאחר כשלון הניתוח. "תעבור לחדר ההתאוששות", הורתה לי בהצביעה לכיוון דלת שנפתחה רק לאחר הקשת קוד סודי. אם הכל כל-כך פשוט למה צריך חדר התאוששות, שאלתי את עצמי. רציתי לברוח, אבל הייתי מבולבל מכדי לתכנן נתיב בריחה, והדלת היחידה שנפתחה הייתה לכיוון ההתאוששות, שם שרר קור עז שהעלה בי תמונות של חדרי-מתים בסרטי אימה למיניהם.

הופניתי למיטה מוקפת וילון, אליה הגיע אדם שהציג את עצמו כדוקטור מנדוזה. "אני הרופא המרדים שלך. תתפשט, תלבש את החלוק, ושים את הכובע על הראש", אמר בהגישו לי חלוק ירוק שלא ניתן לרכוס אותו, וכובע שדמה לכובעי האסירים שבסרטים. החרדה הלכה וגברה. ומי הרופא המעורר, שאלתי את עצמי, כשאני מביט לצדדים ומחפש פנים ידידותיות. "כשתסיים, תשכב על המיטה ותירגע. יש פה חוברות קריאה".

בלית ברירה השתרעתי על המיטה, וניסיתי להירגע בעזרת אחת החוברות שהיו בחדר. "חשיפה", זעקה הכותרת מעל לכתבה הראשית, "יותר ויותר אנשים מעדיפים להיקבר בבתי קברות פרטיים". לחץ דמי הגיע לשיאים חדשים. עברתי בהיסטריה למדור הרכילות, ובו הנושא המרכזי היה: עשרים שנה למותו של אלביס פרסלי. זרקתי את החוברת, עצמתי את העיניים והתחלתי לשחזר את חיי. כשהגעתי לתמונות מכיתה א', שוב הופיע הרופא המרדים, ד"ר מנדוזה, והחל במלאכתו. להפתעתי, ההרדמה המקומית עברה בהצלחה, ובהליכה איטית, כשליתר ביטחון אני תומך עצמי בקירות, עברתי לחדר הניתוח.

הרופא המנתח שם לב כנראה לפנים הלבנות שלי ולזיעה הניגרת מהן, וניסה להוריד את המתח שבו הייתי נתון. הוא תיאר לי בפירוט מה הוא עומד לעשות, תוך שהוא משתמש בשמות לועזיים, שלאוזני נשמעו כשמות של מגיפות טרופיות קטלניות. ההסבר המדעי החמיץ את מטרתו ואני הייתי על סף עילפון. בינתיים החלה האחות להניח סביב הגוש המיועד לניתוח מגבות, סדינים קטנים ופדים - מה שנראה לי כטקס הנחת תכריכים לקראת הקבורה. וילון קטן הונח מול פניי, כנראה כדי להעלים עדויות מפלילות על רשלנות רפואית, והניתוח החל. התכוננתי לרע מכל. כאבים בלתי נסבלים, צעקות שלי, וייתכן אף בריחה נואשת ממיטת הטיפולים. ניסיתי לדמיין לעצמי מה עושה אשתי ברגעים אלו. האם היא במתח ובחרדה לגורלי, או שמא ממשיכה בשלווה לקרוא בספר.

לאחר דקות אחדות, שחלפו במהירות, בישר לי הרופא שהניתוח הסתיים, ושאל אם אני רוצה לראות את הגוש שהוסר. מיד דמיינתי לעצמי גוש בשר נוטף דם ורוטט, והחלטתי לוותר על הרעיון. "סיימנו, אתה יכול לעבור לחדר התאוששות". מיהרתי להתאושש כדי לחזור במהירות לעולם הבריאים. בחוץ פגשתי את אשתי, שנראתה לי קצרת-רוח במידה מסוימת. "מה זה לקח לך כל-כך הרבה זמן? כמה זמן אני יכולה לחכות לך?".

"נרדמתי", עניתי, "נרדמתי".