הם חברי אגודה יוקרתית, מעין מועדון חברים אליטיסטי של מקורבים בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה המתגאים בהשכלתם. לא לשווא נדבק אליהם כינוי "אינטליגנציה בורגנית". מרביתם אנשי חוק ומשפט, אנשי רוח. האגודה נקראת: "ידידי החוקה" וחבריה נשבעו אמונים והעלו על נס יסוד תורתם ואומנותם - "חוק מעל הכל". בתוך האגודה גם התגבש הגרעין הקשה: "ברית אחים למען חינוך פוליטי של העם" - שמו מדבר בעד עצמו ומסביר היטב את נטיית ליבם של חברי האגודה והמטרה שלמענה הוקמה.
מי הם "ידידי החוקה"? האם ניתן לצייר את דיוקנם הפסיכולוגי? האם קיים אב-טיפוס משותף לאישיותם? מסתבר שכן - דיוקן כזה צויר - וצויר בידי רב-אומן, אשר ערך חקר מדעי מקיף ויסודי ביותר - הן את "ידידי החוקה" והן פסיכולוגיה בכללותה. הבה ניתן לחוקר זה את זכות הדיבור:
מדובר ב
"סממני זן אופייניים: אנשים אלה מאוהבים באג'נדה פוליטית, מוחלטים בדעותיהם וגאים באמונתם. כיוון שמבחינתם - עקרונותיהם הם אמת לאמיתה - יש ליישמה באופן מוחלט ובכל מקרה. ביהירות האופיינית לתיאורטיקנים מסיקים הם את מסקנותיהם ובהליכתם 'עד הסוף' מרוצים מאד". כך כותב החוקר בעמוד 107 של ספרו.
הוא ממשיך:
"משוכנעים בעליונות השכלתם ובכנות מניעיהם סבורים הם שהגה השלטון צריך להיות בידיהם. ולשם כך הם לוקחים לבעלי בריתם את הגרועים שבדמגוגים השמאלניים..." (עמ' 109).
"בהתגשמות שאיפותיהם רואים הם ביאת ממלכת הפילוסופיה, השכל והקדמה... ולא יודעים נקיפות מצפון או ספקות - אלה הם סממנים האופייניים לאב-טיפוס" של 'ידיד החוקה' (עמ' 384-383).
ובכן, די לחידות. אותם קוראים שניסו לנחש, היו מהמרים אולי על כך שציטטתי מתוך ספרה של עיתונאית נעמי לויצקי
"העליונים: בתוככי בית המשפט העליון" ושמדובר באותה אליטה בורגנית ואינטלקטואלית כביכול המרכיבה (תרתי משמע) אם לא את כולו - אז את רובו של חבר השופטים של בג"צ.
אומנם הדמיון הוא רב והדיוקן לעיל אכן נראה אותנטי, אך לא מדובר בספר על בית המשפט העליון. אכן, אותו אב-טיפוס פסיכולוגי, אותן שאיפות, אותה תורה ואמונה, אותן מטרות - לאכוף את השינוי הפוליטי הרצוי - כדמותם וכצלמם של "ידידי החוקה". אותה יהירות והתנשאות על אודות עליונותם האינטלקטואלית. אותה תרדמת מצפונית, אי-סבילות של השונים מהם...
"רודפים את בתי כנסיות, מדכאים מוסר, רומסים נפש" - ממשיך וכותב מחבר הספר.
מדובר באגודה שהוקמה בשלהי דצמבר 1789 ולחבריה דבק הכינוי "יעקובינים" על שמם של נזירי המנזר, אשר בשטחו התקיימו המפגשים הראשונים של אגודת "ידידי החוקה". והספר אשר מתוכו ציטטתי נקרא
"מקורותיה של צרפת המודרנית" מאת אחד מההיסטוריונים המפורסמים ביותר של המאה ה-19,
היפוליט טיין (1893-1828)
1.
הספר פורסם לפני יותר ממאה שנה והוא מתאר בדיוק ובכישרון רב את ה"קפיצים" החבויים של המהפכה הצרפתית הגדולה, אותה פסגה ו"נזר הבריאה" של אבי תקופת ההשכלה
ז'אן ז'אק רוסו, היא-היא מקור "עידן הנאורות" - הן עבור היעקובינים של אז והן עבור "העליונים" של היום. כך מצטלבים לעתים העקבות בסבך ההיסטוריה. ובהליכה לאחר העקבות אחורה בזמן - מאה שנה אל מחבר הספר ומאתיים שנה אל דמויות המהפכה המתוארות בו - מוצאים אנו אותה תבנית שנשארת קבועה ועל-זמנית. לא, רבותיי, ההיסטוריה לא חוזרת - דמויות, שיטות ודפוסי פעילות משתנים מתקופה לתקופה, הפרטים משתנים, אך התבנית חוזרת על עצמה. ותבניות אלה הן מעין צילומי רנטגן: שונות מצילומי פורטרט אך גם הייעוד שלהן אחר - לגלות ולזהות את המחלה.
לא כל שופטי בית המשפט העליון הם "העליונים-יעקובינים". אלא מתוכם שמתווים את הקו ה"יעקוביני", הם אלה שהרימו את דגל "האקטיביזם השיפוטי". אותו הדגל שמתנוסס ומאפיל צל כבד על בג"צ גם היום. הם אלה שהחליטו להפוך את המשפט לאמצעי להשגת מטרות פוליטיות - אותן מטרות שמצדדיהן לא מצליחים להשיג במסגרת החוק, קרי - בקלפי. הם אלה שהפכו את בג"צ ממה שהוא אמור להיות - בית דין צדק, מכשיר לעשיית צדקה ומשפט לעם בישראל לפי מיטב המסורת היהודית - לאותו מוסד אפל שהוא היום, "מגדל שן" שאיבד את הרלוונטיות בעיני כל, מלבד אלה היושבים בתוכו. הם הפכו את "בית משפט וצדקה" לכלי שרת שלהם, הם פוסקים את הפסיקות שלהם, תלושות מהמציאות - פסיקות, אשר לא משרתות אף מטרה ממטרות המשפט בחברה האנושית. הן לא עושות שלום בין אדם לחברו, הן לא מהוות רתיעה שלא לחטוא, הן לא מציגות צדק לדוגמה. אפילו אותן פסיקות שאינן פוליטיות הן בלתי מובנות לכלל הציבור ומשרתות איזה אליל מעורפל, אשר גלוי וידוע אולי רק לפוסקים עצמם.
רק דבר אחד מייצר המוסד הזה - שיכרון הכוח, מתירנות להכל בעבור היושבים בו. ברגל גסה דורכים הם במקומות שלא להם ומרחיבים יותר ויותר את המעגל השוטה של אקטיביזם שיפוטי - לא לפי צרכי החברה, לא לפי המנדט שניתן להם - לפי איך שבא להם. ולא רחוק היום ש"העליונים" יתיישבו בנוחות ובעזות מצח האופייניות להם (כי אין להם אלוהים!) גם במקומות נוספים עליהם הם מזמן לוטשים עיניהם: בחדרי המצב של המטה הכללי והפיקודים. הרי נציגי "העליונים" בדמות היועצים המשפטיים לסוגיהם - אלה הרי כבר שם!
אז מדוע הם, "העליונים", נוהגים כפי שנוהגים? למצוא תשובה לשאלה הזאת יעזור היפוליט טיין - פסיכולוג. כך הוא כותב:
"אין דבר נעים יותר וטבעי יותר מאשר להצדיק את התשוקה של עצמך בתיאוריות שהמצאת: להיות מהפכן, לדמיין את הגשמת תשוקותיך במלבוש טובת כלל האנושות".
"לאחר שהם עלו כל כך גבוה, האם ירצו לרדת? האם לא מובן מאליו שלפסגות הגבוהות ביותר דרכם?" (עמ' 119).
טיין ממשיך:
"להט אמוני ואהבת העם והמולדת נמוגו. את מקומם תפסו שאיפה לרכוש ולטובת הנאה, כי צורך זה בחברה מתועשת-דמוקרטית-תועלתית מניע כל מאמץ ומנחה חיי הכלל" (עמ' 386).
ומה קורה מסביב?
"עיתונים הופכים לדוכני רוכלים אשר בם דמגוגים לטובת הנאתם משחיתים את הציבור. בנסיבות אלה כל מצע הופך לפרודיה על עצמה, ודבר אינו משתווה לגודל ריקנותו מלבד גודל רשעותו וגודל הצלחתו 'השיווקית'. משפטנים מתפתלים סביב מנטרות קולניות... אותו סגנון בעיתונים וירחונים. אובך שחצנות ומילים רעשניות מילא את המוחות: מי שהוזה בקול רעם יותר הופך מלך המון".
"תביטו", אומר טיין,
"על המנהיגים, על המפורסמים שביניהם - אלה כולם עורכי-דין מדופלמים - או שהם מזמן 'מיובשים' או ש'ירוקים' מדי ובדבריהם הריקים מתוכן אין לא סמכות ולא ניסיון מעשי באותם תחומים בהם עוסקים".
ו"ידידי החוקה"? מה איתם?
"מביטים על המתרחש דרך משקפי האוטופיה שלהם", עונה טיין.
והמדינה?
"לוקה בשיתוק היא מתייסרת ומתפתלת בכל איבריה הפגועים". ו'יעקובינים'-העליונים מובילים את המדינה המשותקת לאבדון.
ומה איתנו, האזרחים?
"רוב רובה של האוכלוסיה ממשיכים בשגרת חייהם - אפילו ברגעים הסוערים והקריטיים ביותר. הפוליטיקה מסיטה אותם מהשגרה לרבע שעה לכל היותר וגם אז רק בתור בידור - דרמה שבה ניתן למחוא כפיים או לשרוק בוז לעבר 'השחקנים' - מבלי לקום מהכורסה. כאלה הם - האדישות והקור של ההמון. תמיד אנוכי, תמיד עסוק בשלו, תמיד פסיבי - תהיה הממשלה אשר תהיה. המון הוא עדר אמיתי המרשה לממשלתו לעשות עימו כול דבר - רק שלא יפריעו להמשיך לרעות ולהתענג" (עמ' 254).
הגיליוטינה של "האקטיביזם השיפוטי" עולה ויורדת באדישותה המכאנית להביא פסקי דין חדשים. ואם צריך מצג-שווא - בכדי לכסות את הלהב - אין בעיה. כמו שה"נאורים" הבינלאומיים מצאו את המשת"פ גולדשטיין/גולדסטון לדוח האנטי-יהודי - בכדי לשים אותו למראית עין, על-מנת שלא יגידו "אנטישמיים" - כך גם "העליונים" המקומיים קישטו את עצמם בכיפה של השופט
אדמונד לוי. אני בטוח שעם אדמונד לוי, כמו גם עם גולדסטון, ניהלו גם שיחות "שכנוע" ו"מוטיבציה". הסבירו עד כמה חשובה השתתפותו בהליך עשיית צדקה ומשפט. "הרי אתה מה'חבר'ה'. לא כן?". בטח אמרה לו הנשיאה: "אתה חייב לעזור". ואדמונד לוי הסכים. קשה לסרב ל"חברה". והגיליוטינה חתכה עוד פסק דין. ואנשים הוכנסו לכלא. בעבור הדעות שלהם. אנשים נורמטיביים - לא פושעים, לא ליסטים. הם יושבים בכלא. והגיליוטינה עולה ויורדת. ואדמונד לוי רוצה להיות עם ה"חבר'ה". וה"חבר'ה" רוצים את החרדים בכלא... וגולדסטון יכתוב דוח חדש, אולי על "מרמרה", אולי על פירוז המזרח התיכון מנשק לא קונבנציונאלי. על מה שה"חבר'ה" יגידו הוא יכתוב. חבל רק שריצ'רד גולדסטון ואדמונד לוי לא קראו את ספרו של טיין. לקראת סוף הספר מסופר מה קרה עם ה"חבר'ה" ועם הגיליוטינה. מה לעשות - זאת הדיאלקטיקה של "ידידי החוקה".
קומץ "עליונים" מנסה לכפות על עם שלם את ה"אמת" המפוקפקת שלו. הם מנסים להציג אותה בפנינו כאילו מדובר ברעיונות רעננים של קידמה ושל מודרנה. הם הנאורים, הם המושכלים. הם מנסים למכור לנו סיפור על "שלטון החוק", על "שוויון" ועל "מניעת הפליה עדתית".
ואנחנו? עדר? - אך לא סניליים אנחנו, לא חסרי-זיכרון. עם הארץ? - אך בכל זאת יודעים לקרוא. שומעים את הצווחות ההיסטריות של "העליונים": "חוק, חוק, חוק!" - אך יודעים את האמת: צדקה ומשפט.
מביטים אל המעוז ה"עליונים" - בג"צ - ורואים את צילה של הגיליוטינה מתנוסס מעליו. עולה ויורדת וגוזרת עוד ועוד פסקי דין. ובאוזנינו מהדהד משהו מוכר: "Liberté, égalité, fraternité". האומנם?
התמונה מתבהרת - ילד מול בית הכלא מחזיק בידיו שלט: "אבא! גוד שאבס, אבא". והאמת מתבהרת גם כן.
