המדינה הוקמה בשנת 1948 והישראלים שחוו את הקמתה היו שיכורים של חזונות יפים ורצון עז להגשימם: חזון עם הסגולה, חזון עם הספר, חזון העם החכם אשר מגיע לתוככי הפרימיטיביות של המזרח התיכון, בקיצור: חזון גדלות.
וכטוב לבם של הישראלים בגדלות הנפש שלהם, הם החלו בניסוח של חוקים נאורים פרי היצירה העברית, ראשית לכך נכתבה מגילת העצמאות ובה שפע של הצהרות, ובעיקר דגש על שוויון זכויות לכל. ממגילת העצמאות עברה המדינה לכתיבת חוקים עבריים טהורים: הקץ לחוקי המג'לה העותומאנית והחוק הבריטי, אף שהוא היה עותק של ה"קומן לו" באנגליה, ואשר בישראל נקראו חוקים אלה: פקודות.
ישראלים נבחרי העם בכנסת הפכו למחוקקים זריזים והתחרו בינם ובין עצמם מי יאדיר את שמה של המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, על-ידי חקיקת חוקים מתקדמים וינפנף בגאווה בפני דמוקרטיות ותיקות באירופה, לאמור: ראו, אנחנו אפילו טובים יותר מכם. וכך צצו להם חוקי עבודה שמקדמים זכויות עובדים מופרזות, שכמה מהם התגלו כמי שיותר מזיקים לעובד מאשר מסייעים לו, שכן מעסיקים נמנעים מלהעסיק מועמד לעבודה שהוא עטור זכויות. כמו-כן, חוקים רבים למען זכויות הילד, שבינתיים הפך למפלצת ששולטת בבית או בכיתה, ואין מי שיעצור בעדו, והכי נורא: חוק סדר הדין הפלילי, אשר מסדיר בין השאר את זכויות הנאשם, הפך להיות מעטה השריון של הנאשם, הוא מלא כל-כך זכויות והגנות, שמשטרת ישראל מתלוננת כי מושקעת עבודת נמלים כדי לאסוף ראיות על-מנת להביא לדין חשוד, אבל בבית המשפט הוא יוצא זכאי. הפרקליטים מחככים ידיהם בהנאה וצוחקים על המדינה המתירנית. פרקליטי צמרת ועורכי דין שנעשו כוכבי טלוויזיה, משחררים חשודים רבים, ואין בידי בית המשפט לעשות דבר אלא לשלח לחופשי את החשודים.
מה חשבו שכנינו הערבים על בולמוס הדמוקרטיזציה שלנו. האם הם התפעלו מאיתנו? ביקשו להתקרב אלינו? להעתיק מאיתנו? לא ולא, הם הביטו בנו לא רק בחשד, אלא גם בשאט-נפש, הם לא קנו את האיכויות שלנו, אותן רצינו להפגין קבל עולם - ההפך: לאיבתם הישנה נוסף כעת גורם חדש: תיעוב. אנו היינו בהחלט נטע זר במזרח התיכון, בלתי רצוי.
האם ידענו לקרוא נכון את שכנינו הערבים? גם הפעם התשובה היא לא רבתי. ישראל מונהגת על-ידי דפוסי מחשבה מערביים הלקוחים מתרבות אירופה, משם באו מנהיגי המדינה, לדורותיה, וגם בניהם של הראשונים ממשיכים את דרכם. נבנתה קונספציה שנמשכת מאז קום המדינה ועד היום, של שיח במונחים של היגיון: אם אנו נרצה בשלום, גם הערבים ירצו; אם אנו נפגין מול הערבים איכויות, הם יאהבו אותנו; אם נוותר להם, הם יגיבו בוויתורים מצידם; אם נדבר אליהם בהיגיון צרוף, אין סיבה שהם לא ישתכנעו מהטיעונים הלוגיים שלנו. ובכן, טעות: הישראלי אינו יודע לקרוא את הערבי. לערבי יש שפה בלב ושפה בפה, הערבי מדבר במונחים שמכילים בתוכם סתירה מיניה וביה. הערבי רואה לפניו ישראלי שחושש להביט בו בגובה העיניים, זאת מחלה ישראלית מוצקה מאוד, היא מכילה בתוכה בעת ובעונה אחת גם פחד תמיר מהערבי, ובה בעת גם התנשאות. הישראלי חשוף ושקוף מול הערבי. הערבי בשביל הישראלי הוא חידה, נדמה לו כי הוא שומע דברי ברכה, אבל אינו יודע כי זאת הייתה רק השפה מן הפה ולחוץ. הערבי, מצידו, מזהה רכרוכיות אצל הישראלי, שמקורה ביהדותו שעברה תהליך השפלה ארוך-ארוך.
אילו המנהיגות הישראלית השכילה להכיר בחולשה הזאת, ויותר חשוב - להודות בקיומה, היא יכולה הייתה לעשות דבר פשוט: לגייס לשורותיה מנהיגים ממוצא מזרחי, שיודעים לא רק לדבר בשפת השכנים, אלא הם בעלי אותה מנטליות. אינטימיות זו עם האויב, מעוררת באופן מיידי גם
כבוד וגם קרבה ואמון בין הצדדים. אבל הדבר האחרון שמנהיגים ישראלים רצו, זה להתחלק בשררה עם אחרים, בייחוד עם מזרחיים, כי היה ברור למנהיגים מהמוצא האירופי, כי הצלחתם של ישראלים מזרחיים מול הערבים תהיה מוחצת.
שלא נטעה ביצר האדם שהוא אנוכי עד לכדי מצב של סכנה. נזכור נא את הדוגמה של לוי אשכול, כשר ביטחון ערב מלחמת ששת הימים. המדינה הייתה בחרדה, ואשכול התבקש לפנות את מקומו כשר ביטחון לטובת משה דיין, כגנרל מוערך. לוי אשכול סירב בתחילה, וכמו ילד מפונק הוא אמר: "אבל אני רוצה להיות שר ביטחון". ובכן, גחמה אישית של מנהיג קודמת לבטחון המדינה.
להווי ידוע כי רגש עליונות הינו מסווה לרגש נחיתות נסתר. אין זה סוד שישראל כמדינה אכולה ברגשי נחיתות. זאת תוצאה בלתי-נמנעת של אלפי שנות סבל ורדיפות בגלות הקשה. ישראל מחפה על כך ברגש עליונות, מתהדרת בכוחה הצבאי, לעולם מפגינה את שריריה ומאיימת על אויביה בתגובות חריפות.
הישראלי, כיחיד, מתנהג ככל האדם - עם ביטחון עצמי, כבוד עצמי, עם טקט וללא התרפסות. הוא יודע שהתרפסות רק מזיקה. לדוגמה: גבר שמתרפס בחיזוריו אחרי אישה - ייכשל. והנה, כמדינה, ישראל שוכחת את כל הכללים, היא מתחננת לשלום, מתרפסת ומוחלת על כבודה.
עד הנה, מנהיגים! רדו נא מהאולימפוס, השתלבו נא במרחב המזרחי, התבוננו לערבים בגובה העיניים, ותגלו כי עם הערבי אין משתמשים במילים בלבד. לפי תוצאות מחקר, התקשורת הוורבלית בין אנשים הינה אך ורק כ-10% מהתקשורת בין בני-אדם, שברובה איננה מילולית. בתחום הזה ישראל נכשלה כישלון חרוץ, כי היא מבינה רק מילים וטיעונים לוגיים. לא רק שאין לה יכולת לשוחח באמצעות תקשורת חזותית, אלא בחביון לבה היא בזה לאמצעים האלה שאינם אמצעים של הידברות לוגית; לפיכך, אין לה יכולת לתמרן רגשות, יצרים ולייצר מערכים פסיכולוגיים אצל אומות. מנהיגים, תנו לאחרים לבצע את מה שאינכם מסוגלים, מעצם טבעכם, לבצע. שתפו בהנהגה גם מנהיגים ממוצא ים תיכוני.
