על-פי
תחקיר שפרסם בשבוע שחלף ה"וושינגטון פוסט", מצויה מערכת המודיעין של ארה"ב בכאוס מוחלט. הטענות שמועלות עוסקות בעיקר באובדן שליטה ממשלתית על מערכת מסועפת ומסואבת, מרובת כפילויות, ממודרת ובזבזנית. האומנם?
לתחקיר עיתונאי בנושא התנהלות של מערך מסווג יש להתייחס בזהירות רבה. ממצאיו ומסקנותיו תלויים באמינות המקורות שעליהם התחקיר מסתמך, באמינות המידע שמקורות אלו מספקים, בסינון מקצועי של דיס-אינפורמציה, ובפרשנות של המתחקר ומקורותיו לתמונה הכוללת מזווית ראייה מצומצמת יחסית - לכן, אני לגמרי לא בטוח שהתמונה שמצייר ה"וושינגטון פוסט" משקפת את המציאות.
אתייחס לממצאים העיקריים כפי שפורסמו בתקשורת. למעלה מ-850 אלף אנשים מחזיקים בסיווג ביטחוני "סודי ביותר", כך חושפים תחקירני העיתון. קהילייה זו מופקדת על פענוח חומרי המודיעין שמוזרמים לעיונה. קרוב ל-1,300 ארגונים ממשלתיים שונים עוסקים באיסוף מידע בנושאי טרור, ולצידם כ-2,000 גופים פרטיים שעיסוקם דומה. המספרים מרשימים אך המשמעות עמומה; לא ברור מה הבעיה עם המספרים האלה, אם 850 אלף בעלי סיווג זה דבר נורא, יואילו התחקירנים לציין כמה בעלי סיווג אמורים להיות וביחס למה? - לכמות המידע שצריך לעבד? להיקף המקורות החיים והסיגנטיים? להיקף היעדים? וכך גם לגבי 3,300 הגופים השונים שעוסקים באיסוף; בהנחה שאלו הם המספרים, צריך לנמק גם מדוע הכמות הזאת בעייתית.
27 חברות - כך מצוין בתחקיר - עוסקות במעקב אחרי כספים שמועברים מארגוני טרור בחו"ל לארגוני טרור בארה"ב ו"מדהים" - מודגש - "אף אחד מהגופים לא יודע על קיומו של השני". מדהים? לא בטוח. המידור הוא עיקרון מוביל במערכת מודיעין ו"הממצא" הדרמטי הזה מקבל פרשנות הפוכה לזו שאליה ה"וושינגטון פוסט" מכוון. בנוסף, מוזכר בתחקיר כי בסופו של דבר רק שני שליש מהחומר מגיע בסופו של דבר לפנטגון ושם, "רק בודדים" מחזיקים בסיווג ביטחוני שמאפשר להם לראות את התמונה כולה. לא מוסבר מהו "החומר" שמגיע לאותם מקבלי החלטות ספורים; האם מדובר בידיעות גולמיות או בחומר רלוונטי מסונן ומעובד כמו שאמור להיות, וזו בעצם העבודה העיקרית של מערכת מודיעין לספק לממשל מוצר מוגמר וענייני לגיבוש החלטות בנושאים מהותיים. זו לא המצאה אמריקנית, כך עובדים כולם.
אחד מהמקורות מתלונן באוזני התחקירן על כך שאינו מסוגל להשתלט על "אלפי נתונים שרצים על המסך שלי", ועל כך שמנתחי מערכות מסתירים חומרים אפילו מהאחראים עליהם וזאת מטעמי סודיות. שוב מדובר בזווית ראייה אישית וצרה. סביר שאותם הנתונים מועברים ונגישים למפענחים שונים, ובסיכומו של דבר יש גורמים שנחשפים לחומר הכללי, עוסקים בהצלבה ובהשוואה ומעבירים חבילת מודיעין ממוקדת יותר לרמה שמעליהם; הייתי נזהר מאוד מלהגיע למסקנות מערכתיות על בסיס העדות הזאת.
גם נושא התקציב שמאשר הקונגרס למערך המודיעין לא מנומק. "בתשע השנים האחרונות, צמח התקציב ל-75 מיליארד דולר, כמעט פי 22 מהתקופה שלפני פיגוע ה-11 בספטמבר". על איזו "תקופה" מדובר ומה היה התקציב בספטמבר 2001? מה היו הצרכים והיעדים לפני הפיגוע המכונן הנ"ל ואיך הם הוגדרו אחריו? האם יש תאימות בין היעדים המעודכנים לבין התקציב? אסטרטגיה אחרת? רב הסתום על הנגלה.
נושא "הקבלנים הפרטיים" הוא אולי מהבודדים בתחקיר שנשמע אמין, ולפיכך מעורר דאגה. התופעה בעייתית. מערך של קבלנים פרטיים מצריך מערך מקביל של בקרה הדוקה ויעילה, ואם אין כזה (נתון שהתחקיר אינו מספק) - עלולות להתהוות בעיות שעיקרן באינטרסים שאינם חופפים, בהערכות מגמתיות ובהוצאות כספים חריגות. תופעת ה-Outsourcing שהשתלטה על התרבות העסקית בארה"ב וחלחלה גם למערכת הממשל, יכולה להיות יעילה תחת בקרה הדוקה אך בעייתית ביותר בלעדיה.
קרוב לוודאי שממצאי התחקיר ייבחנו ביסודיות על-ידי הקונגרס וגופי הביקורת של הממשל. נראה שהאימרה כי אין עשן בלי אש תהיה נכונה גם הפעם, רק שאני לא בטוח כי מדובר במדורה גדולה. תחקיר עיתונאי, יהיה מקצועי ומעמיק ככל שיהיה – אינו יכול לחשוף ולצייר תמונה מדויקת על הקורה במערכת סבוכה, חשאית וממודרת, גם אם יתיימר לכך וגם אם נדמה לעורכי העיתון שאלו הדברים כהווייתם.
