|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
"פתאום קלטנו שכיבסו לנו ועשו לנו ולקחו אותנו. הרגשנו צורך גדול להגיד תודה". עצרת ליד כיסופים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
"הפעם היה בית לחזור אליו"
|
|
לא קל היה לתושבי מושב קטיף לחזור לאולפנת כפר פינס, שאירחה אותם מיד לאחר העקירה מביתם במשך יותר מחודשיים. חמש שנים אחרי, בחרו המתיישבים לציין את ימי הגירוש בשבת משותפת של הכרת טובה ושל הבעת תקווה
|
|
|
|
|
| מירי פריג'ה, קטיף: "אפילו השלט 'ברוכים הבאים מושב קטיף' הזכיר לי את השלט שהיה כשהגענו מהגוש. אבל הרגשתי שאני באה מעמדה אחרת, חזקה, כי יש לי בית ואנחנו לא מגיעים לכאן כמו באותו לילה, כאנשים שגורשו מהבתים שלהם, אלא מתוך בחירה, מתוך עוצמה" | |
|
|
|
|
חמש שנים אחרי הגירוש, בשבת פרשת פינחס, הגיעו חברי מושב קטיף בפעם השנייה לאולפנת כפר-פינס. הפעם הראשונה בה הגיעו למקום הייתה באותו קיץ לפני חמש שנים, ושם הם העבירו את הלילה הראשון שלאחר הגירוש. חודשיים וחצי הם גרו באולפנה. ממנה עברו רוב התושבים למלון המלך שאול באשקלון, ומשם לכפר הנופש באשקלון. רק סמוך לפסח הם הגיעו לגבעה באמציה, שממנה הם מצפים, עד היום, לבניית יישוב הקבע.
בשנים קודמות ציינו חברי קטיף את הגירוש בטקס אזכרה שנערך בתשעת הימים. במהלך הטקס הוקרן סרט על החיים בקטיף שהזכיר את העקירה, אבל גם את הצמיחה ואת העתיד. השנה החליטה הוועדה המארגנת ללכת לכיוונים אחרים. "הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות מעשה שיצמיח את הקהילה", אומרת מירי פריג'ה, חברת הוועדה. "יש לנו הרבה חבר'ה חדשים שהגיעו אחרי הגירוש, וחשבנו לעשות משהו שיחבר גם אותם למה שעברה הקהילה. אבל יותר מכל הרגשנו צורך להביע את הכרת הטוב. אחרי חמש שנים, כשאנחנו כבר לא בעמדת הישרדות, קלטנו כמה עשו בשבילנו בתחילת המסע הזה, כשהיינו בכפר-פינס.
"ואז שאלנו את עצמנו: ומה עשינו למענם, בתמורה על כל העשייה שלהם? נכון שעשינו מעין טקס, לפני שעזבנו, אבל זה היה ממקום אחר. פתאום קלטנו שכיבסו לנו ועשו לנו ולקחו אותנו ואנחנו היינו די פסיביים. הרגשנו צורך גדול להגיד תודה".
לא אצל כולם התקבל הרעיון בקלות. חלק מהמשפחות הרגישו שהזיכרון כואב מדי ושאינן מסוגלות לחזור לנקודה שמהווה עבורם סמל לימי העקירה הקשים. משפחות אחרות התלהבו מאוד. ההחלטה הייתה לכבד את אלו שבוחרים לא להצטרף, אבל לקיים את השבת למרות החששות.
"אני חייבת להגיד שכשנכנסתי לכפר משהו נצבט בי. היה לי קשה", אומרת פריג'ה. "אפילו השלט 'ברוכים הבאים מושב קטיף' הזכיר לי את השלט שהיה כשהגענו מהגוש. אבל הרגשתי שאני באה מעמדה אחרת, חזקה, כי יש לי בית ואנחנו לא מגיעים לכאן כמו באותו לילה, כאנשים שגורשו מהבתים שלהם, אלא מתוך בחירה, מתוך עוצמה".
הדס אברמוביץ', שהייתה חלק מהגרעין המייסד של קטיף, מספרת כי כששמעה על הרעיון של השבת בכפר-פינס, התלהבה. "הזיכרונות שלי מהמקום היו טובים ורגועים. נכון שהגענו לשם בגלל הגירוש וכשהיינו אבלים, אבל הנחיתה הייתה נחיתה רכה. המקום הזה עטף אותנו בדיוק בזמן הנכון. השקט, הפסטורליות, האווירה שהייתה זהה לשלנו מבחינה דתית וכפרית. לא נשארו לי משם זיכרונות קשים בגלל ההגעה לשם יום אחרי הגירוש. דווקא השלבים שעברנו אחרי שעזבנו את כפר-פינס היו טראומטיים. שמחתי להגיע לשם ממקום של הכרת הטוב. אני חושבת שהם עשו מעל ומעבר".
|
|
| פיני אפרתי, מנכ"ל האולפנה: "הורי הבנות הסכימו שהן ילונו באוהלים, אבל משרד החינוך לא הסכים. הפתרון היה שהוצאנו אישורי טיולים, כי הרי בטיולים מותר לישון באוהלים – רק שהטיול, לשם שינוי, היה בכפר-פינס" | |
|
|
|
בערב שבת ביקשו אנשי קטיף מהרב צוהר, ראש האולפנה המקומית, וממארגנים נוספים לספר על קליטת המושב מנקודת המבט שלהם. "פתאום קלטנו איזו לוגיסטיקה נדרשת כדי להכניס יישוב שלם למוסד חינוכי. איך סידרו שהבנות ישנו באוהלים ואנחנו בחדרים שלהן? איך הסתדרו כולם בחדר האוכל? לא היינו מודעים לכל המאמצים, כי כשהיינו שם לא היינו פנויים רגשית לחשוב על מה שקורה מסביב".
"בשבת האחרונה שלפני הגירוש", אמר פיני אפרתי, מנכ"ל האולפנה, "אנשים התקשרו ושאלו אם האולפנה תוכל לשלוח אוכל לשבת למושב קטיף. התארגנו ושלחנו להם אוכל". אפרתי ירד באותה שבת לגוש. "בשבת אמר לי חבר מהיישוב: 'תראה, יש פה הרבה זוגות אופניים. אם לא יביאו אותם לילדים, מה הם יעשו?'". אפרתי התקשר למג"ד אגוז, מרדכי כהנא, וכהנא שלח משאית עם חיילים שהעמיסה את האופניים של הילדים והעבירה אותם היישר אל האולפנה. השאלה איך קרה שפתאום הגיעה משאית עם כל האופניים כלל לא עלתה עד השבת באולפנה. בערב שבת הם שמעו לראשונה שהיה מי שארגן את הדברים.
זה לא היה הדבר היחיד שהתבהר באותה שבת. "כשהתחילה שנת הלימודים ואנחנו גרנו בחדרי הבנות", אומרת פריג'ה, "ראינו שהבנות באוהלים, אבל לא קלטנו במה זה היה כרוך. רק בשבת הבנו כמה לוגיסטיקה זה דרש. רק בשיחה הפנמנו מה עשו למעננו. כל הכבוד להורים שאפשרו לזה לקרות".
אפרתי: "הצענו שהבנות יהיו באוהלים, וכל ההורים קיבלו את זה כי לאורך כל התקופה הם היו שותפים לעשייה. לא היו תלונות, אבל משרד החינוך לא הסכים. הפתרון היה כשהוצאנו אישורי טיולים, כי הרי בטיולים מותר לישון באוהלים – רק שהטיול, לשם שינוי, היה בכפר".
"כשהיינו שם, קיטרנו על הצפיפות בחדר האוכל", אומרת פריג'ה. "לא חשבנו על המשמעות של זה מבחינת הבנות. כל הבייביסיטר שהבנות עשו לילדים שלנו כשאנחנו היינו בישיבות האינסופיות על עתיד היישוב שלנו... קשה להאמין אילו קומבינות וכמה מאמצים הם עשו כדי שלנו יהיה טוב".
"זה היה מחזק ומעצים לשמוע בערב שבת את הרב צוהר מספר על הקליטה שלנו מהצד שלו, כמחנך", אומרת אברמוביץ'. "מבחינתו, אימוץ קטיף היה אירוע מכונן מבחינה חינוכית באולפנה, כי הוא אִפשר להוציא מהכוח אל הפועל את החינוך הערכי שמעבירים לבנות. את כל ערכי הנתינה לזולת והחסד. כל הערכים שמחנכים עליהם ונדרשים להם ושלא כל אחד זוכה ליישם אותם ברמות כאלה. הבנות שלמדו באותה תקופה באולפנה כבר אינן שם, אבל האימוץ שלנו הפך להיות חלק ממורשת האולפנה".
|
|
את הכרת הטוב הטביעו תושבי קטיף בקיר הכניסה לאולפנה. חברי הוועדה המארגנת חילקו לכל משפחה ביישוב לוח עץ קטן. "רצינו לעשות משהו למען כפר פינס", אומרת פריג'ה. "נתנו לכולם לוחות, גם לאלה שלא באו לשבת וגם לחדשים שהגיעו לאחר הגירוש ולא היו איתנו בכפר-פינס, כי גם הם חלק מהקהילה שלנו, והקהילה עברה שם משהו".
חברי הוועדה לא נתנו הכוונה מה לעשות בלוחות העץ וגם לא הגבילו. רק אמרו שכל הלוחות יצטרפו ללוח אחד גדול בכניסה לאולפנה. משפחות רבות בחרו להביע תודה, בהן גם כאלה שהרגישו שאינן מסוגלות לחזור למקום אבל התודה שלהן חייבת להיאמר.
"אנחנו, בבית, רצינו שהמסר מעל לוח העץ שלנו יהיה שהמשפחה שלנו חושבת על כפר-פינס", אומרת פריג'ה, "רצינו לתת משהו מכל הלב, וכך גם משפחות אחרות". כשביקשו מהאולפנה שתפנה קיר לקטיף, באולפנה לא הבינו מה עומד להגיע. "ביום שישי הגיעו הבעלים, והכינו את הקיר – קיר של הכרת תודה ומזכרת מתושבי קטיף לאולפנה".
השבת עשתה טוב לחברי המושב, ולא רק לאלו שחזרו לכפר-פינס. גם משפחות חדשות, שהגיעו לקטיף אחרי הגירוש, הרגישו שהשבת הזאת הייתה נכונה. "בשבת הזאת קלטתי מה עברו משפחות שהיו בגירוש", אומר אריאל יאסי, שהצטרף עם משפחתו לקטיף לפני שנתיים וחצי. "שמענו על מה שעברו בגירוש, אבל רק אחרי שביליתי עם משפחתי שבת בפנימייה של בנות – עם מסדרונות של פנימייה, ומתוך ידיעה שבמוצאי שבת חוזרים הביתה, לעומת המגורשים, שלהם לא היה לאן לחזור – רק אז הבנתי כמה קשה היה להם".
למרות החזרה למסדרונות, האווירה בשבת לא הייתה קשה או דיכאונית. "מה שמאפיין את היישוב שלנו הוא שמתמקדים בטוב, בבנייה ובצמיחה", אומר יאסי, "אנשים פה לא חיים עם תחושת שבר. רוח מובילי היישוב, בהנהגת הרב, מכוונת לעתיד. למרות שההתקדמות היא איטית מאוד ואין אישורים סופיים על בניית הקבע, עדיין יש פה אופטימיות גדולה מאוד ושמחה".
|
|
| תאריך:
|
27/07/2010
|
|
|
עודכן:
|
04/08/2010
|
|
חגית ששר
|
|
"הפעם היה בית לחזור אליו"
|
|
קרולין גליק היא עיתונאית, פובליציסטית ופרשנית לענייני המזרח התיכון, המוכרת לקוראי 'מקור ראשון' ככותבת טור לשעבר. כמו-כן היא מכהנת כעמיתה בכירה ב'מרכז למדיניות ביטחון' בוושינגטון וכסגנית העורך בעיתון 'ג'רוזלם פוסט'. מלבד זאת, היא המייסדת והעורכת של אתר הסאטירה 'לאטמה', מה שהופך אותה לבוסית שלי, בהיותי עורך התוכן באתר.
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות אנחנו שומעים על הכלורופיל ועל חשיבותו לתזונה שלנו. מה זה בכלל כלורופיל?
|
|
|
|
|
פרופסור אמנון רובינשטיין רתח מזעם. על שולחנו הונח מכתבה של פרופ' נירה חטיבה, ראש המרכז לקידום ההוראה באוניברסיטת תל אביב, המתארת את המציאות הבלתי-נסבלת לטעמה בָּאוניברסיטה שהוא, שר החינוך לשעבר וחתן פרס ישראל לחקר המשפט, היה ממקימיה: במכתב נאמר כי מרצים רבים באוניברסיטה תוקפים את מדינת ישראל, את צה"ל ואת התנועה הציונית בחופשיות רבה בהרצאותיהם, והסטודנטים חוששים להביע דעות מנוגדות פן יבולע להם בציוניהם. יחד עם הכעס הגואה, רובינשטיין לא התפלא. הוא מכיר היטב את המצב. מרצי השמאל הקיצוני באוניברסיטה, המהלכים אימים על הסטודנטים, הפכו את אוניברסיטת תל אביב, מעשי ידיו, קרדום לחפור בו. דוכן המרצה הפך כלי שרת לתעמולה אנטי ישראלית זולה.
|
|
|
|
|
בימים אלה בהם חוגג מזל אריה, את יום ההולדת, מומלץ לכם לקרוא ולדעת כיצד ואיך אתם מתאימים/או שלא... לשאר המזלות.
|
|
|
|
|
ביום שישי האחרון, לאחר כ-15 שעות של עיכובים וחקירות בנמל התעופה בן-גוריון, הועלה העיתונאי והצלם העצמאי יזיד קמלדיאן על מטוס וגורש מישראל.
|
|
|
|
|
