על דם, דמים ואימונים

לשם הבהרת הכשל המתקיים, בחרתי בתפיסת האימונים המתקיימת בצה"ל מאז הקמתו. תפיסה זו משקפת נאמנה, ומנציחה את חוסר הפרופורציה בהשקעות העתק בצה"ל מול התמורה המתקבלת. צא וראה:

כיום, תפיסת האימונים על ההשקעות הנדרשות, וכמובן - הערכת תפוקת האימונים (התועלת) מול מחירה (העלויות) - אינם מושתתים על היגיון כלשהו, פועל היעדרותה של מדיניות כוללת ומחייבת.

כתוצאה מכך, אי-אפשר להעריך ממבט כלכלי את מאמץ האימונים, לעומת מאמצים אחרים (כמו רכש, הקמת מסגרות לחימה חדשות, מו"פ וכדומה), וגם לא ניתן לקבוע סדרי-עדיפות מנומקים - לביצוע ההשקעות באימונים, ביחס להשקעות בתחומים אחרים. למען האמת, ניתן לקבוע כי ההחלטות לעניין האימונים נקבעות, בעיקרן, כמענה למובן מאליו בצורך להתאמן, מול הדרישה הקבועה לחסוך במשאבים. כתוצאה וכהשלמה טבעית ל"מנטליות כלכלית" שכזו, נמנע ניסיון כלשהו וגם לא עולה על דעת מקבלי ההחלטות להעריך ולמדוד את ההשקעה באימונים, מול סך "התפוקה המבצעית". והראיה היא כי מדיניות האימונים ותכניה ממשיכים להתגלגל ולהתיישם, כאילו המלחמות לא היו.

אם נבחן את תפוקת הלחימה (במשל"ג הראשונה והשנייה) ואיכותה, מול ההשקעות באימונים בטרם מלחמה, ובקבלנו את המהלכים ואופני ביצועם כנתונים - נוכל לסווג את ההשקעות כמבוזבזות במהלכים ובפעולות שלהלן:

• מהיעדר לחימת לילה סדורה ומתוכננת - חלק נכבד מההשקעות באימוני לילה העוצבתיים.

• נתח משמעותי מההשקעות באימונים אוגדתיים, לרבות ההשקעות באימוני מפקדות "עיקריות", "הקדמיות" (כינוי לייעוד ומיקום המפקדה).

• רוב ההשקעות באימונים משולבים בכל הדרגים.

• רוב ההשקעות בשיתופי-פעולה בין כוחות היבשה לאוויר.

• רוב ההשקעות באימוני תובלת כוחות באמצעות מסוקים.

כלומר, בהפעילו את הכוחות בהרכבם, ועל-פי המתחייב מהתכנון (שלו מומש כהלכה) - היה על צה"ל להשיג תפוקות רבות יותר, במחיר שחיקה נמוך בהרבה של הרוגים, פצועים ופגיעה ברק"מ, ובזמן קצר. עוד נוסיף ונדגיש: כבר עמדנו על כך שרוב לקחי "מלחמות הגליל" אינם חדשים, וככאלה חוזרים על עצמם ללא שינוי, ממלחמת יום כיפור ומקודמותיה. ללמדך כי ההיבט הכלכלי מסמן כי אופן ההשקעות באימונים ועל-פי חלוקתם שלעיל, הוכחו כשגויים גם במלחמות העבר. לפיכך, ראוי להפנים כי המקור הראשי לכשלי הכוחות בלחימה נמצא באופני הכנתם למלחמה, משמע - בעיקר באימונים.

מכאן יוצא כי כשלי תפיסת האימונים העכשווית (ובעצם מזה שישה עשורים), הופכים לבזבוז לא רק את ההשקעות הישירות באימונים - אלא כתוצאה ישירה הנובעת מליקוייהם ומחסרונותיהם, נשחקות גם ההשקעות בהקמת יחידות לרבות ציודן.

על כן, מנקודת מבט כלכלית, אין כל טעם לייצר ולקיים מסגרת אוגדתית, כל שכן "קבועה", שהינה יקרה בהרבה ממסגרת אוגדה "משימתית". יתרה מכך, אסור לערוך את כוחות השדה על בסיס האוגדה כ"עוצבת יסוד", בלי להבטיח כי מסגרת זו תוכל להצדיק את ההשקעות בה (שהן קבועות ומתמשכות), לפחות במידה ההכרחית. בנוסף, גם אין כל טעם כלכלי בהשקעות באימוני לילה, כאשר התנאי ללחימת לילה מצוי ביכולת האוגדה לקיים רצף לחימה ביום ובלילה (להבדיל מחטיבה שלה יכולת לחימה בטקט אחד).

זאת ועוד - מנקודת ראות כלכלית כשלעצמה, כל העוצמה ה"מבצעית" הינה תוצאה המתקבלת ממכפלה, בה כופלים את כל המרכיבים ההכרחיים שלהלן:

• האמצעים - סוגים, תכונות טכנו-טקטיות, כמויות (לרבות כ"א).

• ארגון נתון - כלל מערך המחולק לדרגי-משנה בתואם לייעודו.

• תורת ההפעלה - לקראת משימותיהם ובתואם לייעודם.

• ההכשרה - של כל גורם לתפקידו (מיומנות יסוד ללוחם, ולגופי לחימה חיילים).

• האימונים כמכפיל-כוח - המותנה בידע שילוב החיילות - במינון, במקום ובזמן.

כל אלה מהווים אמצעי לחישוב כלכלי השואף ל"רווחיות". כלומר, מדובר בשלמות תפקודית הנוצרת מ"מכפלה" ולא מצירוף. משמע כי אם אחד מגורמים אלה שווה לאפס, השלמות (תוצאת המכפלה) כולה אפס.

לפיכך, אם נקבל כנתון כי ארגון כוחות השדה, תורת הלחימה, רמת ההכשרה הבסיסית ואיכות אמל"ח, הינם סבירים ואף יותר, ואילו תפיסת האימונים בפועל כושלת ויעילותה מתחת לסביר - מתבקשת המסקנה כי הדרך היעילה לשיפור כשרותם של הגייסות (במונחי השקעה מול תועלת) הינה דרך תיקון כשלי האימונים.

ומסקנה משלימה לזו מצביעה על כך שאין הצדקה להגדיל את מספר העוצבות במישור הכמותי, כאשר הקיים איננו מנוצל אלא בשיעור חלקי בלבד. כלומר, משתלם בהרבה להקצות את מזער המשאבים לאימונים נכונים, חליף להשקעות-עתק הנדרשות להקמתן של עוצבות. ראה דוגמה:

נניח כי לצבא עומדות 10 אוגדות, שרמת מיצוי הכוח עומדת על 60%. במצב זה, הקמת אוגדה נוספת תביא את סך העוצמה לכדי 66%, וזאת בעלות ההקמה, הציוד, האיוש וההחזקה לאורך זמן.

מנגד, שיפור רמת הניצול באמצעות שינוי שיטת האימונים באופן כזה שיביא לשיפור מוכנותם של 10 האוגדות בלוויית שיפור בתפקוד הגייס הפיקוד והמטכ"ל, בסדר גודל של 33% מהקיים (כלומר 20% נוספים לכל אוגדה) - תעמוד הכשרות של כלל יחידות השדה על 80% (לעומת 66% במקרה הראשון), וזאת במחיר נמוך עשרת מונים מההשקעה בהקמתה של אוגדה נוספת. יתרה מזו, הלקח התמידי העולה ממלחמות ישראל מצביע על תפקודם הלוקה והמזיק של מערכות הפיקוד והשליטה (מטכ"ל, פיקודים, גייסות ומפקדות אוגדה), וככאלה היוו גורם-על בגריעתה של התפוקה המבצעית במלחמה. מאחר שאימוני מערכת הפיקוד והשליטה כולה נמוכים יותר מכל סוגי האימונים - ניתן יהיה, בעלות מזערית ובאמון נכון, להכפיל את פוטנציאל הלחימה של הצבא כולו.

בראשונה: נציין, כי עלות מלחמה (להבדיל מפעילות ביטחון-שוטף) איננה משוקללת בדיוני התקציב. אך משזו פורצת במלוא עוצמתה, אין גורם זולת המיומנות המושגת באימונים כדי לקזז בעלותה.

בשנייה: בראיון טרם כניסתו לפוליטיקה (בהתייחס לכישלונו במלחמת הגליל השנייה), אמר רב אלוף דני חלוץ: "הופתעתי מחוסר המיומנות המבצעית של זרוע היבשה". מנגד, ועל-אף הכנות שבדבריו, ראוי לזכור כי דני חלוץ הופתע בדיוק כמו רפול ז"ל במשל"ג, שבה כשלו כל היחידות בהשגת המשימות במקום בממדי השחיקה ובזמן, וחמור מזה - בהפתעתו של דדו ז"ל במלחמת יום הכיפורים, משהתברר כי הצבא איננו מיומן לקרב ההגנה. מאחר שאין אמצעי למדוד את היכולות בטרם מלחמה זולת באימונים, נדרשת המסקנה כי שיטת האימונים הקיימת מכה פעמיים: באחת, בהכנה לקויה של הגייסות. ובשנייה, בהעמדת נתוני יכולת שגויים - מסד להחלטות פוגעניות ומזיקות של הדרג הצבאי והמדיני.

בשלישית: הדגשת החיסכון הכספי (בתקשורת) מתוספת חמש שנים ל"גיל הפרישה", אכן תביא לחיסכון מבורך של מאות מיליוני שקלים. אלא שעצם הבולטות והבלעדיות של החיסכון הכספי, מבליטה את חוסר המודעות במטכ"ל באוצר, בתקשורת ובציבור לערכו הכלכלי של הניסיון והידע.

והערה אחת ותמידית: כוונתי בסדרת המאמרים אותם פרסמתי באתר, לשתף את הציבור בבעיות הביטחון למגוונן ולעומקן - חליף לתגובות הממסד המטפלות בעיקר בקליפתן. שם ובנוכחי קראתי לציבור לעשות מעשה בטרם אסון (לשאול, להגיב, לכתוב ניירות-עמדה, להפגין וכדומה), אך כשלתי. אולי הפעם אשכנע...