"סיפרתי לפרח שקרה אסון, ואבא צריך לנסוע"

לשנייה קלה לא האמין אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד הרפואה של פיקוד העורף, שזה קרה לו. הטלפון צלצל אצלו בעיצומו של "להבה קסומה", תרגיל ביולוגי הגדול מסוגו בארץ, שעליו פיקד, לאחר שערב קודם לכן נעל כנס בינלאומי בראשותו, בנושא מצבי-חירום ואסונות, בהשתתפות נציגי 35 מדינות. על הקו היה סא"ל סמי יחזקאל, מפקד כוח החלוץ של משלחת ישראל להאיטי, בעקבות רעידת האדמה הקטלנית ב-12 בינואר, שגבתה את חייהם של כ-230,000 איש. "דוק", כך הוא קרא לו, הרופא. "בעוד שעה וחצי ממריא מטוס מנמל התעופה בן-גוריון. תהיה שם על אזרחי. תיק קטן. תיערך לשבועיים..."

"לא רק שזה לא היה פשוט לעזוב באמצע תרגיל כה חשוב, אלא שהנסיעה הייתה כרוכה בפרידה לזמן-מה מילדיי", הוא מציין. "אבל עשיתי מהר חושבים והחלטתי שזהו, נוסעים!"

מדוע?

"היה כאן שילוב של שני דברים שמפעמים בי בצורה מאוד חזקה. כשקוראים לי לדגל לעזור לאנשים באשר הם שם, אני מתייצב. זה בא אצלי יחד עם יצר עז של הרפתקנות. כשמזדמנת לי אפשרות לנסוע לאנשהו, אני יוצא גם לפני שאני מקבל את כל הפרטים. כך, כשבדרך למטוס תפס אותי בטלפון קצין המודיעין הפיקודי ושאל מה קורה, השבתי לו בהיסח הדעת 'טסים לטהיטי' והוא תיקן אותי. עד כדי כך טעיתי, שכחובב אמנות מושבע האסוסיאציה הראשונה שעלתה לי לראש התקשרה לציורי טהיטי של פול גוגן..."

מאז, גוגן נשאב חזרה למעמקי התודעה שלו. ד"ר בר, רופא עיניים בהתמחותו, בעל הופעה של כוכב קולנוע, חובק בימים אלה את "כשהאדמה רעדה", ספר שהוציא בהוצאת "ידיעות ספרים" ובו סיפורה של משלחת ההצלה הישראלית למדינה המרכז אמריקנית החבולה. הוא מודה שכתב אותו במהירות-שיא של חמישה שבועות. מה כל-כך בער לו?

"לא יכולתי להשתהות", הוא טוען. "ביעבעו בי רגשות מאוד עזים מהמסע להאיטי וכמי שרוצה להיות סופר כשיהיה גדול, הרגשתי צורך לפרוק אותם על הכתב ולעבור דף כמה שיותר מהר".

כשקראו לו להתייצב בנתב"ג, הפעיל במכוניתו את האור המהבהב הכחול ואת הסירנה, השמורים אצלו למקרי-חירום בתוקף תפקידו כמפקד חמ"ל הרפואה הלאומי של מדינת ישראל בפיקוד העורף ו"טס" הביתה כדי להתארגן לטיסה להאיטי. כל דקה הייתה יקרה מפז. בהגיעו לביתו, בגדרה, התקשר לבית הספר שבו לומדים ארבעת ילדיו וביקש לזמן אותם לטלפון בזה אחר זה כדי להודיע לכל אחד מהם לפי הבנתו על טיסתו הבהולה. "לא יכולתי להיעלם להם פתאום בלי הסבר", הוא מעיר.

מה אמרת לבתך הקטנה?

"פרח בת שש וחצי, ילדה מאוד אינטליגנטית ודעתנית. סיפרתי לה שקרה אסון במדינה אחרת, רעידת-אדמה עם המון נפגעים ואבא צריך לנסוע ולהציל אנשים..."

ד"ר בר וארבעת חבריו, חלוצי המשלחת הישראלית, נאלצו לקחת סיכון ולהמריא להאיטי בלי חיסונים כלשהם. כשהתברר שהרכבתם תעכב את המטוס על נוסעיו, המריאו בלעדיהם לנמל התעופה קנדי, בניו-יורק. "כשנסגרו דלתות המטוס, הרגשתי הקלה עצומה", הוא נזכר. "אנחנו בדרך אל היעד, אבל טסים אל הבלתי נודע. בטיסת ההמשך, אל הרפובליקה הדומיניקנית, שכנתה של האיטי באי אספניולה, שאבתי מהמחשב הנייד שלי חומר-רקע על המקום שאליו נגיע והבנתי שהעולם השלישי מחכה לנו. כשנחתנו בחצות בסנטו-דומינגו חדורי נחישות, ציפתה לנו האכזבה הראשונה, כשהבנו מהקונסולית שלנו שם, רחל בליצר, שניאלץ לאבד שעות יקרות עד שנגיע אל היעד".

"שום דבר לא עזר", הוא ממשיך. "עברנו את הלילה. טלפונים לכל העולם. עם כל הרצון הטוב של אנשי השגרירות בסנטו-דומינגו, מצאנו את עצמנו תקועים וכל הזמן היו לי בראש אנשים מתים שנבצר מאיתנו לסייע להם. מטוסים המריאו ונחתו ומבחינתנו העסק לא זז. בסוף עברנו לדפוסי-פעולה ישראלים. עלינו ברוב חוצפתנו על מסוק אמריקני שהיה אמור להטיס ציוד צבאי להאיטי. בכך תם המאבק מורט העצבים שנסחפנו אליו. בנוף המרהיב שנגלה לעינינו מלמעלה לא היה רמז לזוועות שהיינו אמורים להיחשף אליהן תוך זמן קצר כבר בנחיתה בפורט-או-פרינס, בירת האיטי.

"ערב. חשכה. אנחנו במגרש נטוש עם הציוד שלנו ועם הכסף שבו התחלקנו. מכשירי הטלפון לא פעלו. מסביב ניצנצו עיניים ונשמעו לחשושים. העפנו מבט מסביב והבחנו שאנחנו קרובים לשגרירות האמריקנית. משם תפסנו הסעה לשדה התעופה שבו רצינו לתאם את הגעת מטוסי משלחת הסיוע הישראלית. בנסיעה הזאת ראינו בתים הרוסים ועם מוכה וחבול. המונים צבאו על דלתות שדה התעופה שמגדל הפיקוח שלו היה מנותץ, אחוזי תקוות-שווא שיוכלו להימלט מהמדינה מוכת האסון. לא היה לנו מה לעשות שם חוץ מאשר לרשום את המטוסים שלנו שבדרך לנחיתה. זאת מדינת ישראל. מעלים לאוויר מטוסים עמוסים לפני שמסדרים אישור-נחיתה".

בר וחבריו שבו לשגרירות האמריקנית, שם ציפה להם עמוס רדיאן, שגרירנו ברפובליקה הדומיניקנית, שהזמינם במאור-פנים לסיים את הלילה בשינה בסוויטה הנשיאותית שלו, כלומר לישון כמוהו על הרצפה. עם בוקר הם נעו אל המגרש שעליו עתידים היו להקים את בית החולים הישראלי בחלק ממתחם גדול, השייך לז'ילבר ביז'ו, קונסול הכבוד של ישראל במדינה שזה מכבר אין בה שגריר ישראלי. בבוקר ציפה להם בנו, ראובן.

"בחור נחמד אותו ראובן", מעיד הדוקטור. "אבל דבר ראשון התלונן שתפסנו לו את מקום מנחת המסוקים שלו ואם כבר, הוא הבטיח למשלחת מג'מאיקה שתוכל לפרוק בו את הציוד שלה. הרגשתי כאילו שחטפתי רעידת-אדמה משלי. לך תמצא מקום אחר. די בתחנונים פרטתי לו על מיתרי הרגש היהודי שלו. הבחור, אחד הטייקונים של האיטי, חייך ומאותו רגע קיבלנו ממנו כל מה שנזקקנו לו - משאיות, ג'יפים, דלק, מלגזות, מה לא. הודות לעזרתו הקמנו במהירות, יחסית, את בית החולים שלנו, שהיה הראשון במדינה שבה קרסו שירותי הבריאות. בית החולים של האו'ם עם התנאים הירודים ששררו בו התגלה לנו כמרפאה שאפילו לא היה בה חדר-ניתוח".

תוך כדי מירוץ נגד השעון הפך בית החולים כחול-לבן לעובדה קיימת. "כשלבסוף ראיתי בחזיתו את דגלי ישראל וחיל הרפואה מתנפנפים ברוח, הרגשתי תחושת גאווה שאין לה מידה", הוא מספר. "פחות מארבע יממות מאז רעידת האדמה כבר טופלו אצלנו נפגעים רבים. למהירות הזאת אין אח ורע בעולם".

בית החולים המאולתר הוקם באוהלים גדולים ולדברי ד"ר בר תפקד כמעט כמו בית-חולים רגיל. היו בו חדר-מיון למבוגרים וחדר-מיון לילדים, מחלקה פנימית, מחלקה כירורגית, מחלקה אורתופדית, חדר-ניתוח, מחלקת טיפול נמרץ, חדר-לידה, פגייה וגם מכון רטנגן ומעבדה. "לא היו לנו שם מתחרים", הוא מציין. "מדינות גדולות מאיתנו שלחו צוותים בהיקף מצומצם ובית החולים של הרוסים היה קטן לאין שיעור בהשוואה לבית החולים שלנו. אין ספק שבתחום הזה אנחנו מעצמה בינלאומית. די אם אצטט את כתבת הבי.בי.סי, רשת שלא תמיד אוהדת אותנו, שאמרה ש'כבית-חולים שדה, זה הרולס-רויס בתחומו'".

"מבול של אנשים הגיע אלינו מהבוקר", הוא משחזר. "ניתן היה להבחין בהם שהם לא קיבלו טיפול רפואי כלשהו מאז רעידת האדמה. גפיים מרוטשים. שברים פתוחים. פגיעות מעיכה. בהתחלה קיבלנו את כולם, אבל מהר מאוד תפסנו שבית החולים ייסתם אם לא נעשה איזשהו סדר. פתחנו באחד האוהלים במתחם טריאג', מקום שבו מיינו אותם מבחינת דרגת הפגיעה שלהם. טיפולים קלים כמו חבישות הם יכלו לקבל גם מצוותים רפואיים אחרים".

"דוק" טיפל אישית בנפגעי עיניים, שמספרם היה מצומצם, יחסית. ברם, דווקא זכור לו מקרה שלא היה קשור ישירות לתחום התמחותו. "הביאו אלינו אשה עם פציעה קשה בפנים ובהיעדר רופא פלסטיקאי, לקחתי על עצמי את הניתוח שלה", הוא נזכר. "זה הצליח והיא יצאה בשלום מהעניין. בבוקר אפילו אמר לי האחראי על מחלקת האשפוז שהיא נראית נהדר. אבל כשבאתי לבקר אותה, פתאום גיליתי שהיא ... נעלמה. אולי היא שוחררה בטעות. אולי היא הסתלקה על דעת עצמה. זה הטריף אותי עד שהפכה לאחת הדמויות הראשיות בספר, כשחומר הרקע עליה הוא מהדמיון שלי".

בעיקר עסק בר בענייני מינהל "כשהייתי שם מעין שר החוץ של בית החולים הישראלי". ככזה, יצא הרבה לשטח. "הסתובבתי במקומות המוכים ביותר, בין ההריסות", הוא מעיד. "מביניהן ביצבצו חלקי רהיטים, חפצים אישיים, צעצועים של ילדים וגופות, הרבה גופות. אלה היו עדויות לחיים שהיו ונקברו בבתים שקרסו כמגדלי-קלפים. כמו-כן זכור לי בית-חולים קטן ששרד את הרעש, אבל הצוות שלו ומי שהיו מאושפזים בו, חששו להיכנס לתוכו ונשארו ברחוב. הבאתי לשם מהנדס מהאו'ם שיבדוק את תקינות המבנה. רק אז חזר אותו בית-חולים לפעול".

ד"ר בר מספר, בין השאר, בספרו המרתק על "המאובקים", כפי שהוא מכנה בחיבה את אנשי יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף (יחצ'"א), שבסיום כל יום מפרך היו מקנחים אותו במעגל-חיבוק שבו ביטאו את אחוות היחידה שלהם. "המשימה שלהם הייתה להציל חיים מתוך ההריסות וזה היה כמו למצוא מחט בערימת שחת", הוא מעיר.

באחד הקטעים הדרמטיים בספר מתאר ד"ר בר אחות מהמשלחת הישראלית שכמעט "התפרקה", כשנאלצה לספר לאב אומלל שגם בתו היחידה שנותרה לו משמונת ילדיו מתה. "לנו, אנשי הרפואה, יש מנגנוני-הגנה די חזקים", הוא שח. "ראינו יום-יום גוססים ומתים ובמקרה שלי נתקלתי בכאלה שאיבדו את מאור-עיניהם. אבל יש מצבים שקשה לעמוד מולם. שום הכנה נפשית מבעוד מועד לא יכלה להכין אותנו לקראת מפגשים כמו זה עם אותו אב שעולמו חרב עליו. היינו פותחים כל יום בשיחה של הצוות שבו יוכלו אנשיו לפרוק מהמטען שהעיק עליהם. שום פסיכולוג לא יכול היה לבוא במקום אותן שיחות. היה חשוב להוציא רגשות. פחדנו מאלה שלא בוכים ושומרים את הדברים בתוכם".

כ"שר החוץ" של המשלחת, כדבריו, ד"ר בר, בעצה אחת עם חברו הטוב, מפקד בית החולים, סא"ל ד"ר איציק קרייס, איתר בחוף הקאריבי את "קליקו ביץ'", מלון יוקרתי, כהגדרתו, שבו יכלו צוותים מאנשי המשלחת הישראלית להתאוורר איש-איש בתורו. "זה היה המפלט של החבר'ה מהשחיקה ב'גרין פילדס', כפי שכינינו את מתחם בית החולים, שהיה פרוש על פני מגרש כדורגל ירוק גדול בין מפעליו של ביז'ו, שבו הם היו סגורים רוב הזמן", הוא מעיר. "האנשים חזרו משם עם חיוך רחב על הפנים, מוטענים בכוחות חדשים".

משהו מההתלבטויות שלכם, מעבר לוועדת האתיקה שהפעלתם שם, אתה מביא בדבריו של נחום, כנראה דמות בדויה של רופא ישראלי, האומר בין השאר - "אנחנו מנסים לעשות כאן רפואה כמו בבתי החולים בארץ ומשקיעים זמן בניתוחים ארוכים שלמעשה לא מתאימים למצב החירום שאליו נקלענו בהאיטי. בכך אנחנו מנותקים מהמציאות. כאן זה אחרת".

"הדברים האלה של נחום הם למעשה הדברים שלי", מודה ד"ר בר. "הרגשתי שתוך כדי המאמץ הרב שהשקענו באותם ניתוחים החמצנו את הצלתם של רבים אחרים שהיו מוטלים במצב איום ונורא בחלקים אחרים של הבירה פורט-או-פרינס. הייתי עובר דרך מקום שכונה 'המתחם הדומיניקני' ורואה שם אנשים במצב קשה, אבל חיים ובדרך חזרה כבר הייתי רואה אותם מתים. הבאתי את ההסתייגויות שלי באוזני חבריי והתפתחו בינינו דיונים נוקבים, כשהגענו למסקנה שלא תמיד קטיעות היו מצילות חיים. הבנו שכאשר ישובו לרחוב, בהיעדר טיפול הולם, יורע מצבם".

כמובן, ד"ר נחום איננו הדמות הבדויה היחידה בספר. "הבנתי שלא די לספר את הדברים מדויקים עובדתית ומדעית, אלא רצוי שיובאו כסיפור שאנשים ירצו לקרוא אותו", בר מגלה טפח ממעשה היצירה שלו. "הייתי חייב מעטפת עלילתית שתעטוף את הסיפור על מה שהתרחש שם".

כדי לא ל"התברבר" בתיאורים מיותרים, הוא השתית את הספר על מונולוגים של ארבע דמויות. בסיפוריהם של אישה שנמצאה מוטלת בין ההריסות, דמות שהתבססה על האישה מניתוח הפנים שניתח ושל גבר שאיבד את משפחתו הגדולה ברעידת האדמה הנוראה שזר את סיפוריהם של רבים אחרים שבהם נתקל בהאיטי. דמותו של הרופא, שנקרא בספר פטריק, היוותה מסגרת לסיפוריהם של רופאים במשלחת הישראלית. מאחורי דוק, הדמות הרביעית בין מספרי המונולוגים, מסתתר ד"ר אריאל בר עצמו שמביא באמצעותו דברים כהווייתם.

"הכתיבה שאבה אותי חזרה אל ההתרחשויות בהאיטי", הוא מספר. "בחמשת השבועות שבהם עסקתי בכך, במקביל לעבודה בצבא ובבית החולים, הרגשתי כמי שלכוד בין ההריסות, כמו הדמויות שעליהן כתבתי ומנסה לחלץ את ילדיי המתים מהן. כנראה, הייתי זקוק לכתיבה הזאת כדי להשתחרר ממה שעבר עלי שם".