בשלהי יולי 2010, מספר שבועות לפני תום פרק הזמן בן ארבעת החודשים שהוקצב לשיחות קירבה בין ישראל לרשות הפלשתינית, שב הנשיא ברק אובמה וקרא לחידוש הדיאלוג הישיר בין הצדדים. האחריות לחידוש השיחות הוטלה על ישראל והרשות כאחד, אם כי ניכר שינוי מה באווירה שבחודשים האחרונים ליוותה את המאמץ הבינלאומי, ובפרט האמריקני, להעלות את התהליך המדיני על דרך המלך ולצקת בו תוכן.

מחד-גיסא, ניכר כרסום בדימויה של ישראל כסרבנית עיקרית של משא-ומתן תכליתי וישיר, וזאת בתגובה להצהרותיו החוזרות ונשנות של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל נכונה לחידוש המשא-ומתן בכל עת. מאידך-גיסא, קריאתו של אובמה הופנתה במפגיע למחמוד עבאס, נשיא הרשות. לאחר חודשים שבהם נהנתה הרשות מתמיכה נרחבת בדרישות שהציבה לישראל כתנאים לחידוש המשא-ומתן הישיר - הקפאה מוחלטת ובלתי מוגבלת בזמן של ההתנחלויות בגדה המערבית והתחייבות לדון בגבולות הקבע - שבה הרשות והייתה מטרה ללחץ לשוב לשיחות, אם כי בליווי הבטחה אמריקנית כי ישראל תידרש לדון בנושא הגבולות והשטחים המפורזים בינה לבין המדינה הפלשתינית העתידית. בנוסף, הליגה הערבית, מצידה, פנתה לרשות בקריאה לשוב לשיחות ישירות; כך הגבירה הליגה את הלחץ על הרשות ולכאורה גם את הסיכוי, שההידברות הישירה בין ישראל לרשות אכן תחודש.

בה בעת הופר השקט היחסי בזירת עזה. ירי הרקטות מן הרצועה התגבר, וכן התגובה הצבאית הישראלית. התפתחות זו, שהתרחשה דווקא על-רקע הקלה ניכרת בסגר הישראלי על עזה, שיקפה היבט בעייתי של התהליך המדיני - הפיצול בזירה הפלשתינית.

יכולתן של היריבות וניגודי העניינים בין הרשות הפלשתינית לבין חמאס להקשות על התהליך המדיני הומחשה בברור בזמן המערכה, שהתחוללה ברצועת עזה בין ישראל לחמאס בתחילת 2009. השיחות הישירות שהתנהלו עד אז בין ישראל לרשות במסגרת תהליך אנאפוליס הושעו עם יציאתה של ישראל למבצע "עופרת יצוקה" בתגובה להסלמה בירי לעבר הנגב המערבי, ומאז לא חודשו. במהלך אותן שיחות, שנועדו לגבש ולו 'הסכם מדף', ולצד התפתחות חיובית שהושגה באמצעותן באשר לניהול הסכסוך בגדה המערבית, התחוורו הקשיים שיהיו כרוכים בגישור על אי-הסכמות בנושאי הליבה של הסכסוך. לאור קשיים אלה, ניתן להטיל ספק באשר לתוקפה של ההערכה הרווחת כי המלחמה בעזה, על סמיכות הזמנים בינה לבין תום כהונתם של ממשלת אהוד אולמרט וממשל ג'ורג' וו. בוש, היא שקטעה תנופת התקדמות מעשית לקראת הסדר. לעומת זאת, קשה להתכחש ליכולתה של הסלמה בזירת עזה, כמו שהוכחה בזמן "עופרת יצוקה", לספק לישראל ולרשות הפלשתינית כאחד עילה להשעיית הדיאלוג ולדחיית חידושה של ההידברות.

הביקורת הבינלאומית על ישראל בגין המהלך הצבאי המקיף שנקטה נגד חמאס בתחילת 2009, תסייג את יכולתה לנקוט שוב מהלך דומה בעוצמתו, אולם התגברות נמשכת של הירי מן הרצועה - על-ידי פעילי חמאס או כתוצאה מהרפייתו של המאמץ מצד חמאס לרסן פלגים איסלאמיים לוחמניים - צפויה להיענות בתגובה צבאית, חריפה מזו שננקטה בתגובה לירי הספוראדי מן הרצועה מאז תום "עופרת יצוקה". אם כך יקרה, ואם בעקבות זאת יתחולל סבב עימות נוסף בזירת עזה, יגבהו המכשולים, שממילא מקשים על ישראל והרשות את חידוש השיחות הישירות.

אפשר שעימות מחודש בין ישראל וחמאס יתפרש על-ידי ישראל והרשות הפלשתינית כמוצא מן המצוקה המדינית, שאליה נקלעו עקב הלחץ עליהן לשוב לשיחות ישירות, אך הסטת תשומת הלב הבינלאומית ממאמץ לחדש את התהליך המדיני למאמץ לשכך עימות - אם אכן יפרוץ - תהיה זמנית בלבד. עם שוך הקרבות ישובו ויתעוררו בזירה הבינלאומית ציפיות לחידוש הדיאלוג הישראלי-פלשתיני ולחצים על הצדדים לעשות כן יתחדשו, וביתר שאת.

לעומת זאת, עימות מחודש, שימחיש שוב את פער העוצמה בין ישראל לחמאס ובמהלכה ייגרמו הרס והרג בעיקר בשטח הרצועה, יעצים את הקשיים הפוליטיים-ביתיים שבפניהם ניצבת הרשות בבואה לשקול ריכוך עמדה ביחס למשא-ומתן ישיר. מנגד, עימות נוסף יקשה על המערכת הפוליטית בישראל לגייס בקרב הציבור הרחב תמיכה בפשרה מדינית-טריטוריאלית, שתלווה בהכרח בפירוק התנחלויות ובנטילת סיכון ביטחוני. באורח בלתי נמנע, יחלשו אז גם סיכויי שחזורו של האמון ההדדי בין ישראל לרשות, שהוא תנאי הכרחי לשיחות ישירות וכל שכן לגיבוש הבנות על אודות מרכיביו של הסדר קבע.

זאת ועוד, הסלמה מחודשת בזירת עזה, שתשמש לישראל ולרשות עילה לדחיית חידושו של התהליך המדיני - גם אם לא תסכל כוונה ממשית להתקדם לקראת הסדר - תחבל במאמציה של הרשות לשמר את דימוייה כצד המוכן עקרונית לחדש את ההידברות, תחזק את דימויה של ישראל כתוקפנית ותערער את הרושם החיובי שיצרו ההקלות שהוחלו לאחרונה בסגר הכלכלי על הרצועה. במילים אחרות, חמאס יוכל אז לטעון להישג מדיני.

דחיית חידושה של ההידברות הישירה על-רקע הסלמה בין ישראל לחמאס תצורף אז לשורה ארוכה של מקרים שבהם, באמצעות ליבוי עימות אלים וגירוי תגובתה הצפויה של ישראל, עלה בידי חמאס לשבש מהלכים לקראת פריצת דרך בדיאלוג הישראלי-פלשתיני. בדרך זו הצליח חמאס לאורך שנים שוב ושוב למנוע התקדמות לקראת הסדר, שיסתור את הסעיפים הקיצוניים במצעו הרעיוני של הארגון. כך גם מנע חמאס מהרשות הפלשתינית הזדמנויות לחזק את מעמדה בזירה הביתית ובזירה הבינלאומית כהנהגה הפועלת למימוש היעד ההיסטורי המחייב שלשמו הוקמה, וכן סיכל איום לדחוק אותו עצמו לשולי המערכת הפוליטית הפלשתינית. יעד נוסף, שקודם כל אימת שההידברות הישראלית-פלשתינית נקלעה לקיפאון מתמשך ונדחתה הקמתה של מדינה פלשתינית לצד ישראל, היה האצת תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.

ישראל והרשות הפלשתינית יידרשו למאמץ ציבורי ומדיני לא מבוטל על-מנת לשלול מחמאס הישגים נוספים כגון אלה. למרות ההסלמה בעימות בין ישראל לחמאס, אם תתרחש, יהיה על הרשות לרכך את תנאיה לחידוש ההידברות הישירה, כך שתוכל להיענות להזמנה הישראלית ולדרישת הממשל האמריקני והליגה הערבית לשוב למשא-ומתן ישיר. על ממשלת ישראל מצידה לנסות ולהקשות על הרשות הפלשתינית להשתמש בעימות כעילה להתחמקות משיבה לשיחות ישירות. זאת תוכל ישראל לעשות אם תתמיד בקריאתה לחידוש הדיאלוג, ומוטב בליווי הצעת פשרה עניינית ומגובשת, שיקשה על הרשות לסרב לה ולגייס הבנה בינלאומית לדחייתה.