אצ"ג באהבה לעול מלכות

אבל אצל הכותב איתן קלינסקי, מחמת איסטניסיות יתרה, אסור לכנות בביטויים חריפים כמו: "חלאת ערב" או "כלבי ערב" או "בן האמה" אויב אכזר שרצח בדם קר באמצעות סכינים, גרזנים ואמצעים אחרים - ילדים, נשים וזקנים באשר הם יהודים ורק בשל כך, ושלא השלים את מלאכתו משום שלא התאפשר לו הדבר.

שוב חוזר הכותב במובן מסוים על טעותו במאמרו הקודם, בכך שהוא תולש ומוציא מילים מתוך הקונטקסט שלהן ובמיוחד שאין הוא מציין את הסיבה ואת הרקע (מבחינת הזמן והמקום) של כתיבת השירים.

אכן טוב ורצוי לחיות בשלום ובשלווה. אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהערבים מתכוונים להשליט את הכיבוש הערבי-מוסלמי גם על ארץ-ישראל ואין הם מקבלים את זכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת ואת עצם קיום מדינה עברית בארץ-ישראל. זו האמת ואין בילתה. אין לכסות על דמנו השפוך מידם, במאה השנים האחרונות, בחבלי המולדת של העם העברי.

איתן קלינסקי ביקש להתייחס לשורה של המשורר "אין טהורים-לשלטון מיהודים, אין יפים מהם בעולם!". ושוב טועה הכותב בהבנת הכתוב. חיוני להדגיש: המשורר בשירו "חזון גלעד לשבטי ישראל" (בספרו "רחובות הנהר", כל כתבי אצ"ג, כרך ה', בעמ' 151) חזה בעיני רוחו ערימת גופות של יהודים שהומתו ונרצחו במיתות שונות ומשונות, ומתוך המורא, עלה בו חזון התקומה והגאולה שיבוא. על-פי כתבי-הקודש, הכיר לדעת את היותו של העם העברי ראוי וזכאי לבוא הגאולה. קורות העם הנרדף בכל הגלויות - מתירות לנו להסתכל אחרת על הלאומים שנתנו יד (במעשה או באי-מעשה שאינו פחות בחומרתו) למעשי העוולה הנוראים ביותר שבוצעו אי-פעם בהיסטוריה נגד אומה אחת, בכל הארצות. הבנה עמוקה של הכתוב מגלה כי עסקינן בייעוד של העם העברי ולא בהבחנה שעניינה הפרדה על-רקע של גזע (כפי שרומז הכותב). ייעוד זה מציב בפנינו זכויות אך בצידן חובות החלות עלינו והמעמידות אותנו בעמדה מוסרית.

ובאחרונה, להערתו של הכותב לדברים שכתב המשורר על קיבוץ משמר העמק בספרו "ספר הקטרוג והאמונה", כל כתבי אצ"ג, כרך ג', במחזור: "פנים אל פנים", בעמ' 153. אכן מדובר באימרה קשה וחריפה. ואולם, קריאה נכונה של הכתוב, מגלה כי אלו דברי תוכחה שנאמרו על-ידי המשורר ממעמד של אוהב. אך ברור מהם כי האומר אותם אינו חפץ בהתקיימם והוא אף מתפלל להצלת העם. אפשר לומר: רק אוהב גדול שכזה, יכול לומר דברים שכאלה.

על עניין זה כתב איש הרוח והספר פרופ' אריאל הירשפלד במאמרו "הילד איננו. הוא פה...זה אני שגדלתי ממנו" (פורסם בהארץ, ערב סוכות התשנ"ח, 15.10.97):

• "כבר כאן. לפני כל ניסיון להגדיר את ההשתמעות הרעיונית של השירה הזאת בזיקה לשירת הזעם והקללה, ברור כי האומר את השירים האלה אמר את שירי הקטרוג שלו לא מתוך סחף אידיאולוגי שהובילו אל עולם ההפשטות הטהורות המבטלות חיים, אלא מתוך נאמנות תמימה, מעבר להשגת הפילוסופיה הפוליטית והמוסרית השגורה, לשימור החיים במובן הפשוט והנכמר ביותר".

וכך ניסח המשורר את השקפתו בדברים שנשא בראשית שנת תשי"ב, אוקטובר 1951:

• "יש תנאי ועיקר: להבין את מצבנו ואת צרכנו היום - למחר. במקום רשע הפילוג וההפרד רגש אהבה גדולה וחדות העשיה לחרותינו, לחתור בכל מיטב הכח והמח לקראת התבצרות והרחבה וליום מסה שיבוא, אף אם גם לא נתפלל לבואו.
  
  אין לנו אלא לעשות לקיומנו - כל מה שאפשר לעשות, ובכל האהבה הידיעה של ייעוד ויחוס אבות ובתבונה גדולה - ובכל האמצעים שיש בידינו כדי להיות אוחזים בגורלנו כאן, בכל המערכות העתידיות לנו ולבנינו כאן. אמן אני אומר לכם: יותר קל לחיות בגורל גלויות בימים כתקונם-כביכול, מאשר בגורל מלכות עצמאית...
  
  אבל כאן או-או: או שאנו נהיה אדוני הגורל בחלק עולם זה, או-אחרים. זהו גורל קשה, אבל זה גורל של יעוד תרבותי נעלה ודורש רגש אדנות מגובש וטהור, כבחזון ההבטחה האלוהית, ודורש כח חייל וחכמה רבה, כי ההבטחה הזאת היא ראשית ואחרית חכמה גיאופוליטית.
  
  נהיה ראויים לשאת בה.
  
  אין בעולם חוק גדול וחזק מן חוק החפץ הישראלי: לחיות ולחיות".

התייחסות לטענה האמורה מחייבת תחילה להאיר במעט את דמותו של המשורר ויצירתו. שירתו הינה שירת אהבה לעם ישראל ולארץ ישראל על-אף שכלולים בה דברי תוכחה חריפים וכל שאמר, היה מתוך מעמד של אוהב החרד לגורלו של העם היהודי.

במאמרו "בשעת מצוקה וכו' לארץ-ישראל העובדת" (נדפס בשנת תרפ"ו, 1926), כל כתבי אצ"ג, כרך טו', עמ' 103 כתב:

• "...מאהבה באה האשמה, כאח הבא להאשים את האחווה בלקוייה, ולא בשם השקפה פרולטרית, ממאידך-גיסא, מעבר לגוש הכאוב הארצי-ישראלי. ובאור אהבה מכאיבה אני דן, ומכאן לפעמים גם הזעם שבביטוי".

במחזור השירים: "עם לבדד" (שיר ג') ב"ספר הקטרוג והאמונה" (יצא לאור בתרצ"ז, 1937), כל כתבי אצ"ג, כרך ג', עמ' 59 כתב:

• "נאהב יהודים! נא נאהב א ת ע צ מ נ ו מ א ו ד.
  
  יחדו נתפלל תפלת האחוה הגדולה,
  
  כתף אל כתף! לבל יהי רוח
  
  בין גוף יהודי למשנהו, צפופים!!
  
  ע ד ת י ה ו ד י ם ה מ צ פ ה ל מ ש י ח".

כתיבתו מיוחדת ועמוקה. אין המדובר בשירה במובן המקובל, אין זו שירה למען שירה ולא לשם אומנות, כי אם כתיבה הנעשית מתוך שליחות שקיבל על עצמו המשורר ושמטרתה להשפיע על הקורא הטוב. שירתו היא שירת-אמת, היא על-זמנית, הנקראת היום ובבאות וככל שעובר הזמן, היא מעמיקה את שורשיה. גורלו ומהלכו של העם העברי נטועים בו כתולדות שלו עצמו. גאולתו האישית שרויה עמוק בגאולת עמו, ועצבותו האישית שואבת את תיקונה באמונתו. לשירתו הייתה השפעה חשובה בחייו וכן לאחר מותו. לא פעם, נוכחים אנו בחיוניותה גם בעבור שנים רבות מעת פרסומה הראשון.

המשורר ידע כי לכתיבתו תהא השפעה על מעטים, ואליהם התכוון. הוא קרא להם "בחירים" מתוך הערכה שיהיה בידם כדי לשנות את המהלך ההיסטורי של עם ישראל, הכאוב, המוכה, השרוי בגלות. במכתב משנת תרפ"ח, 1927, כתב אליו דוד בן-גוריון: "...בקוראי את רשימתך הרהרתי בתקוה: אולי זה האיש אשר ישיר לנו את שירת האדם עלי אדמות".

מחולל לח"י-יאיר הי"ד, הושפע משירתו של המשורר ואת השם: "חיילים אלמונים" שנקבע כהמנון המחתרת, שאל מתוך שיר של אצ"ג הנכלל במחזור: "אזור מגן" בספרו "אזור מגן ונאום בן הדם" (יצא לאור בתר"ץ, 1930, כל כתבי אצ"ג, כרך ב', עמ' 135). יאיר קבע כמוטו לאחד משיריו הידועים את המשפט (הלקוח אף הוא מאותו שיר של אצ"ג): "חייל יהודי מתפלל ברובה".

יצחק שמיר, מנהיג הלח"י ולימים ראש ממשלת ישראל, אמר כי הוא וחבריו קיימו במעשיהם את שכתב המשורר. פרופ' ישראל אלדד המנוח כתב: "אין אנו רשאים להכחיש: ישנה לעיתים הרגשה, שאין אנו אלא מילים שהועתקו מתוך שיריו. שורות שירדו מעל דפי ספריו והיו לבשר ודם". חשוב להבין ולציין, ולו בקצרה, את הרקע לכתיבתם של השירים שמהם ציטט הכותב. שיר אחד שנזכר, נכתב על-רקע מסע ההרג שערכו הערבים ביהודי ארץ-ישראל באמצע שנות השלושים של המאה שעברה (מסע שבא לאחר שני מסעי הרג שקדמו לו בשנת 1921 ובשנת 1929), ושיר שני לאחר שהתבררו ממדי "חורבן העם" (כך קרא לכך המשורר, ולא "שואה" כמקובל במקומותינו) שעבר עמנו מיד הנאצים ועוזריהם, ובידיעה כי ראשי היישוב הערבי ביקשו לעשות יד אחת עם היטלר כדי להשלים את ההרג באירופה, ולהביא סוף דומה ליהודי ארץ-ישראל.